צילו של האור – פרק 36

Carmel Levy 18/05/2024 228 צפיות אין תגובות

מאיה בעצם לא ענתה על אף שאלה שלו. קורן כעס על עצמו שלא התעקש לקבל ממנה תשובות אמיתיות, ונתן לה למרוח אותו. אבל לפחות היא האמינה לו. אף מבוגר אף פעם לא האמין לו – בייחוד כשהוא התחיל להאשים מכשפים אפלים, עצים וסלעים שמנסים להרוג אותו.

האמונה שלה הייתה בדיוק מה שקורן היה צריך כדי להמשיך לחקור במרץ.

בכל רגע פנוי, קורן ברח אל הספריה, מתחבא בין מדפי הספרים בשעה 9, מתעלם מעיניה החוקרות של הספרנית באדישות שלא הייתה מביישת חתול. הוא היה רגיל למבטים חוקרים מצד המורים – ובעיקר למבטי הרחמים הבזויים שלהם. כבר לא היה אכפת לו, שיסתכלו עליו כמה שירצו – העיקר שלא יפריעו לו. רק ממבט אחד הוא לא הצליח להתחמק: עיניו התכולות של דין. קורן לא היה רגיל שהוא מגיע לספריה – הרי לא אכפת לו מהמורים ומהציונים – אבל לאחרונה הוא ראה אותו יותר ויותר. אך כשקורן שם לב שדין מסתכל עליו והרים את ידו לשלום, דין הסתובב והלך משם. מאור טען שהוא מדמיין את זה –
אבל קורן ידע שדין עוקב אחריו.

קורן השתדל לא לחשוב על זה יותר מדי. הוא רצה להאמין למאור ולספרנית, שטענו שהוא מדמיין. הוא הכי רצה שדין פשוט יחזור לדבר איתו וככה הוא יוכל להפסיק לנחש מה הוא מתכנן – אבל הוא התעלם ממנו. לא חשוב כמה חזק קורן ניסה. התעלם – אבל עקב אחריו.

למה הוא עושה את זה? זה היה בלתי נסבל.

גם הלימודים לא נהיו קלים יותר, מכריחים אותו להתנתק מהמחשבות ולהתרכז. בפיסיקה הם כבר שיחקו כדור אוויר, גם אם קורן לרוב הוצב בתור שוער. הוא עדיין לא הצליח לכוון את הכדור כמו שצריך – בייחוד כשכולם צעקו מסביב. קורן אף פעם לא אהב להיות באור הזרקורים ולקח את התפקיד שמאז ומתמיד היה שלו, מעיף כדורים מהשער על ימין ועל שמאל. איכשהו הוא אפילו היה טוב בזה. הוא כישף את הכדורים בעוצמה, משנה את מסלולם ומעיף אותם לתקרה ברגע האחרון.

חבל שבבחינות המעשיות זה לא הרשים אף אחד. הם נמדדו על עוצמה ועל דיוק, על שליטה. קורן אמנם הצליח להעיף כדורים מהשער אך הוא לא ממש שלט במה שעשה. הוא פשוט רצה להעיף את הכדור, הרגיש שהוא מעיף את הכדור – וזה קרה. פעם אחת, מבלי לשים לב הוא השקיע יותר מדי אנרגיה והתעלף באמצע המשחק.

קורן קיבל בהבנה את הכעס של המורה לפיסיקה, שהביט בו מבעד למשקפיו בתוכחה ושאל:
"למה לא נתת לי לעזור? בשביל זה אני שם – לא בשביל לספור נקודות. אם אתה רוצה למות, בבקשה! אבל לא במשמרת שלי."

השיעורים של מאיה היו הזמן היחידי של קורן לנוח. דין לא טרח להגיע אליהם מאז התקרית בשיעור הראשון, ואיכשהו לא נענש על כך. לרוב הם התחלקו לקבוצות, קורן הולך בטבעיות אל שקד ומאור. קורן ליטף את קיו – החתול הג'ינג'י שנקשר אליהם – מאחורי אוזנו ושקע במחשבות. לפני ששם לב, שניהם כבר היו באוויר ורק הכתמים השחורים בשדה הראייה שלו העירו אותו בבהלה, גורמים לו להתרסק על הדשא הרך, קיו מיילל על חזהו.
"קורן! תקשיב לי כשאני אומרת לך לרדת. אתה לא יכול להבהיל אותנו מחדש כל שיעור – אני לא בנוייה לדרמות האלה."
"אני יודע, באמת. לא שמתי ל – "
"אומרים סליחה בימינו," שקד התפרצה לדבריו בחזרה, משלבת את ידיה ומנסה לבלוע את החיוך שעלה על שפתיה.

קורן לא ידע למה הם בכלל לומדים את זה, או איך חתולים רגילים לא עפים ככה. "אמרתי לך, החתול לא יכול לעשות את זה לבדו. אנחנו זקוקים זה לזה. הוא נותן לך אנרגיה וממקד אותך אבל אתה המכשף כאן," מאור הסביר לו. הייתה לו תשובה לכל שאלה שהייתה לקורן. גם בשיעור חינוך גופני, הוא ידע את שמות כל השרירים ומה הם עושים. קורן לא קינא בו – הוא זכה בידע שלו ביושר. קורן ראה בעצמו כמה שעות בילה מאור בקריאה במיטתו, רגלו מתופפת על המזרן בהיסח הדעת. קורן רצה להיות כמוהו – רצה להתאמץ ולהפוך למכשף טוב. בכל פעם שראה את מאור לומד ככה, הוא אמר לעצמו שמחר גם הוא ילמד ככה. הוא יפתח דף חדש.

אבל למחרת, קורן חזר לחדר אחר הצהריים מעוד יום מתיש של לימודים, ילדים שניסו להתחבר אליו וקורן לא הצליח להבין מה בדיוק הם רוצים, ורק רצה לישון. הוא היה רגיל שכולם תמיד נגדו – היה נראה לו מוזר שילדים מנסים להיות חברים שלו פתאום. הוא רצה להיות חבר שלהם – באמת. רצה להיות כמו כולם, לדבר על הבית ועל המשפחה שלו, על משחק כדור האוויר האחרון, על התכניות לחג הפסח הקרב.
אבל בכל פעם שילד אחר פנה אליו, מפתיע אותו בעודו שקוע במחשבות, שלרוב נעו סביב דין ומכשפי הצל – קורן נבהל. הוא התרחק. הוא התנהג מוזר. הוא ידע בעצמו כמה נורא הוא בטח נראה מהצד. הוא לא היה רוצה להיות חבר של עצמו ככה, אם היה במקומם. אך הוא לא הצליח להירגע ולהתנער מהתחושה שבכל רגע יצוץ מולו מכשף אפל, וסכיניו השחורות המעוקלות בידיו הגרומות.

דין כבר לא דיבר איתו. קורן הפסיק לנסות אחרי הריב האחרון שלהם, מקבל על עצמו את הריב ביניהם בהסכמה שבשתיקה. הוא רצה לשאול את דין ישירות מה הוא עושה, לספר לו מה המכשפים האלו עשו לו כל חייו, שאי אפשר לסמוך עליהם – אבל לא מצא את המילים. הוא ניסה לגשת אליו בארוחת הצהריים, בריצת החימום בשיעור חינוך גופני, במקלחות – אך דין התעלם ממנו, הקור החלוד בעיניו השחורות בולם את קורן במקומו.

עד שיום אחד, קורן מצא את עצמו מול דין, לבדו.

'לסגת! עזבו הכל וצאו משם כבר לעזאזל!'
הוא שמע את הצעקה הבהולה של מפקדיו וחייך לעצמו, בוהה בשדה הקרב מתפוצץ לנגד עיניו, צופה בחבריו נעלמים בתוך התופת הבוערת, ממשיך לכוון קרני לייזר קטלניות אל העשן שלפניו. לפתע האוויר עצר בגרונו, מסרב להישאב אל ריאותיו. הוא הביט סביבו, מחפש נואשות אחר מכשף הצל. ראייתו התערפלה, ליבו החל להאט, הוא השתוקק לישון..
מתוך חלום, עיניו קלטו תנועה מימינו. הוא זינק לשם בצעקה, חובט במשהו אפל ומוצק ונופל איתו לאדמה הרטובה. ידיו זינקו אל גרונה של הדמות, מתהדקות בזעם ובייאוש כנגד שדה ראייתו המתערפל והולך..
לפתע הפקק השתחרר ואוויר צלל לריאותיו, ממלא אותן. הוא התנשם בזעם, קורס על האדמה לצד אויבו הדומם, מסוחרר.
ואז הבזק אור סימא את ראייתו.
והכל החשיך.

"קורן, מי אני?" שאל אותו קול סמכותי.

מי הוא? הייתה לקורן תחושה שהוא אמור לדעת…

מתוך אינסטינקט, הוא חיטט בכיסיו, שולף מהם תליון בצורת שמש, בוהק בזהב.
שמש! אור! הוא מכשף אור!
"אתה מכשף אור! רגע… תן לי עוד רגע," מלמל קורן, מכווץ את עיניו במאמץ להיזכר.
"איפה אתה נמצא?" דחק בו הגבר הסמכותי במדים הכחולים, נועץ בו עיניים בצבע הברק.
ברק – קורן הכיר מישהו עם עיני ברק. הוא מורה, שלקח אותו מבית הספר בו כולם הציקו לו, שהציל אותו מהמכשף האפל –
"סהר, כמובן. סליחה. שוב נסחפתי," מלמל קורן, משפשף את עיניו, מנער את ראשו בניסיון להתעורר.

"אתה מתקדם. הפעם לקחו לך רק שתי שאלות על מנת לחזור לעצמך," סהר נד כלפיו בראשו, רושם משהו במחשב.
"אנחנו מתאמנים על זה כבר חודש – הייתי צריך כבר לדעת בלי שאלות בכלל," נאנק קורן, מעסה את ראשו הכואב. כבר חודש שהם נפגשים, פעמיים בשבוע. קורן נכנס לשדות קרב רבים מספור, קרבות כל כך גדולים שבדיעבד הוא התקשה להאמין שהם באמת התרחשו. הוא כבר התרגל לשמוע צעקות וקריאות קרב. אך עדיין לא התרגל לזעקות שקרעו את האוויר כשחבריו – חבריו של סהר – נהרגו. קורן חשב שהוא יתרגל לזה במהרה – זה לא שהוא לא קרא ספרים בהם קרו דברים גרועים יותר. אפילו היו אנימות גרועות יותר.

עדיין – כישוף המחשבות היה הרבה יותר מדי אמיתי.

"זה אמור להתקדם לאנשהו? מה אני צריך להצליח לעשות כאן בכלל?" שאל קורן בתסכול.

"אתה נדרש להצליח להתאושש מיד לאחר קרב מחשבה. אתה עוד צריך ללמוד להגן על עצמך, להפריד את עצמך ממחשבות היריב – ולהצליח לתקוף בחזרה. בשדה הקרב אף אחד לא ירחם עלייך, ואני לא חושב שאני צריך להסביר לך מה יהיו ההשלכות."
קורן נזכר בעל כורחו במכשף האפל שתקף אותו בבית הספר הקודם; הוא היה נחנק למוות אילולא סהר היה עובר שם במקרה – או בכוונה. ואם הוא צודק בקשר לדין, יכול להיות שלא נשאר לקורן זמן רב להתכונן…
"בית הספר בכלל מוגן מסוג כזה של כישוף? אם מכשף צל יפרוץ לבית ספר, אין סיכוי ש-"

"קורן. הסברתי לך כבר אינספור פעמים. בית הספר מוגן בכישוף רב עוצמה. אף אדם מבחוץ לא יכול להיכנס לבית הספר מבלי שנעצור אותו."

"אז מה הייתה האזעקה באותו יום? מה קרה – "

"קורן. גם לסבלנות שלי יש גבול. ההתנהגות שלך גובלת בפרנויה. אתה לא משאיר לי ברירה אלא להפנות – "

קורן זינק ממקומו, הכיסא נדחף לאחור ומתרסק מאחוריו ברעש גדול.
"לא! אתה לא תעשה לי את זה! אני השארתי את המורים המשוגעים האלה מאחורי," צעק קורן, "אני לא משוגע! ואתה יודע את זה טוב מאוד," הוסיף, נועץ בעיני הברק של סהר את מבטו מבלי להירתע. הוא לא משוגע.
הוא לא מדמיין דברים. יש לו חברים שסומכים עליו, והוא למד לסמוך על עצמו. הוא לא ייתן לאף אחד לומר שהוא מדמיין. לא עוד.

סהר נאנח, מבטו הקשה מתרכך מעט. הוא פתח את פיו בהיסוס ונאנח, מניד בראשו.

"אתה לא תתן לי את המבט הזה! תפסיקו לחשוב שאתם יודעים הכל רק כי אתם מבוגרים. אין לך מה לרחם עלי. אבל אם אני צודק ועוד תלמידים ייפגעו – "

"זו האחריות שלי ושל סגל האבטחה והמורים. אתה לא אחראי לאף אחד ולשום דבר, מלבד לשמור על עצמך ולהצליח בלימודיך – שמעתי משאר המורים שציוניך הידרדרו בחודש האחרון. עדיף שתתרכז בלעבור את השנה, אם אתה רוצה להתקדם עם חבריך לכיתה ט' בשנה הבאה."

קורן השפיל את מבטו, חושק את שיניו. סהר פגע בנקודה רגישה; בחודש האחרון הוא חקר כל כך הרבה על כישוף צל ששאר השיעורים קיבלו עדיפות שנייה. בנכשל הראשון שלו הוא הופתע ואמר לעצמו שזה חייב להשתנות, שזה לא יקרה שוב – אבל זה פשוט לא עניין אותו מספיק. קשה להתרגל לזה שהלימודים חשובים אחרי שבע שנים בהן הוא למד כלום ושום דבר.

"אם היית מספר לי את האמת סוף סוף ובודק את דין הכל היה הרבה יותר קל," מלמל קורן.

"דין הוא אחד התלמידים המצטיינים במחזור שלך, צפויות לו גדולות אם ימשיך כך. אתה צריך ללמוד ממנו דבר או שניים. בעצם, אולי זה רעיון לא רע," חייך סהר, רושם משהו במחשב, ושולף מהמדפסת כמה מסמכים. הוא הושיט את הדף לקורן:

'מעקב חניכה אישית'

"מה? בחיים לא – "
"מהיום דין יהפוך להיות החונך שלך. אתה תוכל להישאר בחדרך יחד עם מאור, אבל החל מהיום דין יהיה אחראי לעזור לך בלימודים ולהדריך אותך בכל מה שתצטרך", סהר כתב את שמותיהם של דין וקורן בראש הדף, מוסיף כמה שורות בסוף ההנחיות מתחת לטבלת המעקב.
"בחלומות שלך", סינן קורן, מרים את מבטו לסהר, מסרב לקחת ממנו את הדף והעט.

"תיזהר במילותיך. זה עתה ראית כמה חלומות יכולים להיות אמיתיים," סהר חייך אליו, מושיט לו שוב את הדף ואת העט.

שתיקה.

קורן כיווץ את עיניו, מחניק את דמעות הזעם שעלו בעיניו. מכל האנשים, לשים את דין, מי שכנראה עזר למכשפי הצל לחדור לבית הספר, בתור חונך שלו – אסור לו לתת לזה לקרות. הוא יפנה למורה לפיסיקה – הוא בטוח יקשיב לו.

סהר הניח את הדף והעט על השולחן. קולו נעשה קשה שוב, עיניו בורקות בקור. "זו ההזדמנות האחרונה שלך. או שדין יהיה החונך שלך, או שזיכרונותייך יימחקו ותשוב לבית הספר הקודם שלך. כישוף הוא רב עוצמה ומסוכן, ובתור תלמיד מחונן אתה אמור לדעת את זה טוב יותר מכולם. לא ארשה להניח כוח כזה בידיים בלתי מהימנות."

"לא! אני לא מהימן?? אבל תקשיב לי פעם אחת! דין מסוכן. לא סתם הוא יצא החוצה ביום של הפריצה. אני ראיתי את סימני הנעליים שלו – " קורן החל להסביר בייאוש, נכנע לדמעות, נותן להן להציף את עיניו.

"הו, אז עכשיו אתה גם רואה סימני סוליות נעליים. ולמה לא חשבת לומר למישהו את המידע הזה?" חייך סהר בזחיחות, כאילו הוא כבר ידע את כל מה שהיה לקורן להגיד. כאילו נוכחותו של קורן בשיחה הזו הייתה מיותרת.

"אני ניסיתי לומר אבל אף אחד לא מקשיב – "

"יש לך צילום?", שאל סהר, מחייך אליו, יודע מה תהיה תשובתו.
"אני לא חשבתי..למה אתה לא מאמין לי?", קולו של קורן גווע ללחישה מיוסרת. גם הוא לא מאמין לו. עד שהוא חשב שיש מישהו שמאמין בו באמת – מתברר שהוא שוב טעה. וגם אם היה מורה אחד שבאמת האמין בו – כמו המורה לפיסיקה, או מאיה – אחרי החודש האחרון בטח גם הם התייאשו ממנו.

זה כל כך לא הוגן.

יד הונחה על כתפו, לוחצת אותה בחוזקה. קורן הרים את מבטו, נמשך בחזרה לעיני הברק.
"קורן. אתה יכול להפוך למכשף רב עוצמה. יש לך פוטנציאל רב. כוח הדמיון שלך הוא מהגדולים שראיתי. גם כוח המחשבה שלך לא נופל מאף תלמיד אחר – אילולא כן לא היית מתקבל למחוננים. אולם הכוח הזה, הפוטנציאל שעדיין לא התממש – הוא מסוכן. אתה כמו הר געש שעשוי להתפרץ בכל רגע, ולכלות את עצמו ואת כל מי שסביבו. אני – וכל שאר המורים – כאן בשביל לעזור לך לשלוט בכוחות שלך."

קורן שתק, המחשבות מסתחררות בראשו מבלי שיצליח לתפוס אותן, הרחק מהישג ידו.

"דין רואה אותך בתור חבר. אכפת לו ממך באמת. זה קשה להיות חבר של מישהו שיותר טוב ממך, מתסכל – אבל גם מלמד. אני בטוח שאם תרשה לעצמך להכיר אותו טוב יותר, תמצא גם איפה אתה תוכל לעזור לו. לפעמים דווקא החזקים ביותר הם אלו שצריכים יותר מכל כתף תומכת," סיים סהר והושיט לקורן שוב את הדפים.

המחשבות המשיכו להסתחרר בראשו של קורן, רבות ביניהן. הוא רק רצה לברוח בחזרה לחדר שלו, לצחוק עם מאור על ההצעה ההזויה הזאת שסהר הנחית עליו. להמשיך לחקור, לעקוב אחרי דין, עד שיצליח –

בעצם, אולי זה לא רעיון רע להתקרב אל דין…

קורן חטף את הדפים בכוח, משרבט את שמו ומושיט אותם חזרה בשתיקה רועמת.

"אני גאה בך. עשית את הבחירה הנכונה," חייך אליו סהר, אך קורן לא חייך בחזרה.
סהר כיחכח בגרונו.
"בכל אופן, דין יקבל ממני את כל ההנחיות. הוא ייצור איתך קשר היום או מחר ותקבעו תגבור ראשון. אני ממליץ שתתחילו עם תורת הכישוף. מראש אתה נמצא בפער ביחס לילדים האחרים – אבל זה לא פער שאינו ניתן לגישור – בייחוד בשבילך," המשיך סהר, חיוכו דועך אל מול מבטו האטום של קורן.
סהר שוב כיחכח בגרונו.
"משוחרר. נתראה ביום חמישי בשיעור התגבור," קולו של סהר התקשח בעודו קם ממקומו בדחיפה, כיסא המנהלים נדחף אל הקיר.

קורן מיהר להתרומם גם הוא, חשמל זורם במורד רגליו, מאיץ בהן לרוץ משם.

קורן הרים את ידו הימנית לקצה הגבה הימנית, אצבעותיו מתוחות, עיניו ננעצות בסהר.

סהר הצדיע בחזרה, צל חיוך עולה על פניו, כאילו לועג להעמדת הפנים שלו.

ואז קורן הוריד את ידו ומיהר לצאת מהחדר, סוגר את הדלת אחריו בטריקה מבלי להתנצל, רגליו נושאות אותו במהירות במורד המדרגות והרחק ממגדל השן המאיים.

סהר טועה. דין עובד עם מכשפי הצל. זו האפשרות היחידה. אולי הוא חושב שהוא הצליח להתחמק, שקורן פשוט יוריד את הראש…

אבל הוא שיחק היום ישר אל תוך ידיו.

קורן עומד להוכיח לסהר שדין בוגד –

וזה יקרה מהר יותר מכפי שהוא חושב.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
23 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך