Carmel Levy
"למה? מה קרה לדרקונים?" "מה שקורה לרוב לדברים זרים ומסוכנים: בני האדם פחדו מהם וקינאו בהם, ולכן הרגו אותם."

צילו של האור – פרק 37

Carmel Levy 25/05/2024 124 צפיות אין תגובות
"למה? מה קרה לדרקונים?" "מה שקורה לרוב לדברים זרים ומסוכנים: בני האדם פחדו מהם וקינאו בהם, ולכן הרגו אותם."

אולי זה לא היה רעיון רע להיעזר בדין – גם אם קורן שנא להודות בזה.

דין צעק עליו ולעג לו, רב והתעקש איתו – אבל הוא ידע את החומר. וזה שקורן, התלמיד שבקושי הצליח לשבת גם בשיעורים, היה חייב לשבת איתו, עזר. גם אם הוא הרגיש מאוד לא בנוח עם זה. כל פגישה הייתה כאילו נכנסו לקרב מבטים שקט, מחשמלים את האוויר סביבם.

שתיקה רועמת.

דין כבר לא רב איתו בקול. לא צעק עליו. הוא רק הסביר בקול שקט, מצביע על הפתרון. לכל היותר הוא נאנח כשקורן לא הבין את ההסברים שלו. קורן ניסה לדובב אותו, אבל הוא פשוט לא שיתף פעולה:
"איך זה כל כך קל לך?"
"מאיזה גיל אתה כבר לומד את זה?"
"אתה בטוח שאתה לא מרמה בעזרת איזה כישוף צל?" המשיך קורן לנסות לדובב את מי שבהתחלה לא הצליח להשתיק לרגע – גם אם רצה. קורן רצה לשאול אותו ישירות למה הוא לא עונה לו, הוא שנא את התחושה המבלבלת והרעה שהתגנבה אליו במחציתו של דין. הוא אולי חשד בו בהתחלה – אבל עכשיו הוא רק רצה לגלות שהוא טועה.

כי קורן פחד לגלות שצדק, ודין באמת רע. בייחוד אחרי הפעם שדין היה חייב ללכת ליער וקורן התעקש לעקוב אחריו, ממטיר אותו בשאלות.

אבל לא הייתה לא ברירה. האמת סופה להתגלות, כפי שגילה במהרה.

"אם תמשיך לעקוב אחרי – אתה מת. אולי אני מורה פרטי שלך כי אני חייב, אבל אני לא חבר שלך. תכניס את זה טוב טוב לראש. אם תמשיך ככה, אדאג לזה שיעיפו אותך מפה."

עיניו התכולות העבירו צמרמורת בקורן, גורמות לו לסגת. הוא לא שאל אותו על זה שוב. שניהם השקיעו ככל יכולתם בחונכות המוזרה הזו: דין כי הוא רצה לסיים את זה כמה שיותר מהר ולהתרחק מקורן, וקורן כי הוא רצה לגלות את האמת.

"מה אתה עושה?" שאל קורן.
"חכה לי רגע!" קרא כשדין הסתיר את פניו בברדס ורץ משם.
"אני רק רוצה לדבר," התנשף קורן, נעצר כשהתקרבו לקצה החורשה – ולגדר בית הספר. קורן האט את צעדיו, מחריש, משראה את דין מביט סביבו ומתרצה כשלא הבחין עוד בקורן, מוריד בחזרה את ברדסו מעל פניו. הוא שלף משהו מצית מכיסו, מדליק להבה, ידו השנייה שלוחה אל האוויר שלפניו, גבותיו מכווצות.

דבר לא קרה. קורן כבר עמד לצעוד אליו, לקנטר אותו בהקלה על שהתחיל פתאום לעשן, כשלפתע להבות התפרצו באוויר מול דין, רוחשות ברשעות. דין צעק, שומט את המצית מידו וקופץ אחורנית. הוא הביט סביבו בבהלה – אך קורן כבר השתטח על האדמה מאחורי האורן הקרוב, מתפלל שלא יבחין בו.

קורן נשאר לשכב שם שעה ארוכה – גם לאחר שלא שמע עוד את צעדיו של דין – דמעות בעיניו; הוא צדק. דין באמת למד כישוף צל. הוא באמת שיקר לו בפרצוף. איך הוא היה יכול להמשיך ללמד אותו ולא לומר כלום? הוא ידע את הסיפור של קורן עם מכשפי הצל, קורן לא נתן לו לשכוח אותו. למה הוא סומך עליהם? עד כדי כך לא אכפת לו ממנו? או גרוע מזה: אולי הוא עושה את זה מתוך נקמה כדי לפגוע בו?

קורן הביט בכעס על מגדל השן הנוצץ של המורים – נזכר בשיחה האחרונה שלו עם סהר שתקעה אותו במצב הפגיע הזה מלכתחילה. או שבעצם הכל היה חלק מהתכנית של דין?

"אנחנו צריכים לדבר." קרא קורן אל דין בהפסקה אחרי שיעור פיסיקה – לפני שהספיק לברוח ולהיעלם לעיסוקיו האפלים..
"יודע מה? אתה צודק," דין התקרב אליו, משלב את ידיו, מביט בו מלמעלה במבט אטום.

"אנחנו חייבים להפסיק עם זה," הם אמרו יחד בתיאום מושלם. קורן הרים את גבותיו בהפתעה, אך דין פשוט המשיך:
"שנלך להעמיד את סהר במקום?" והם הלכו יחד בשתיקה למשרדו של המנהל, מטפסים במדרגות הלולייניות הרחבות. קורן זכר את הפעם הקודמת שנפגשו שם: לפני מבחן המחוננים. כנראה שגם דין זכר, כי הוא גיחך בזלזול, מגלגל את עיניו. היה נראה שכלום לא השתנה מאז –

אבל כמעט הכל השתנה. כעת קורן היה המקובל, המחונן – ואילו דין היה הנכשל, מי שנותר בחוץ. לפחות בבניין הזה – שהתלמידים הרגילים כמעט ולא נכנסו אליו.

"אני חושב שקורן מוכן. הוא הצליח במבחן אתמול וכבר יכול ללמוד בעצמו," קרא דין לסהר בעודו פותח את דלת משרדו. שלא כהרגלו, סהר נמנע מלהחזיר אותו אל הדלת כדי שייכנס נכון – בהצדעה. הוא רק העביר את מבטו אל קורן בשאלה. "באמת הצלחתי במבחן האחרון. אני חושב שלמדתי את הלקח," גימגם קורן, מתפלל שהשקר לא מרוח על פניו כמו שהוא מרגיש.

סהר נאנח, מעסה את עיניו באצבעות ארוכות. הוא העביר את מבטו ביניהם, פותח וסוגר את פיו כמה פעמים לפני שנאנח עמוקות.
"בסדר גמור. קורן, אתה לא חייב ללמוד עם דין. הגישו לי בחזרה את הטופס חתום ומלא בתאריכי המפגשים, בליווי הציון שלך במבחן האחרון ואישור המורה לפיסיקה. אבל תזכור – " היישיר אליו סהר את עיני הברק שלו,
"זו ההזדמנות האחרונה שלך."

לאחר אותו יום, דין הפסיק לדבר איתו לגמרי. הוא התעלם מקורן כאילו היה אוויר. אפילו אם הם ישבו באותו שולחן אוכל ארוך, דין העדיף לקום ולעשות את העיקוף מאשר לבקש מקורן את המלח. הוא אפילו לא כעס עליו – כאילו קורן לא היה קיים.

אז קורן חזר ללמוד עם מאור ושקד, והתחושה המעיקה והפחד שככו עם הזמן. היו לו מספיק דברים אחרים להתעסק איתם: הילדים האחרים, להתאמן בספורט ובייחוד בריצה, בה עדיין היה איטי בצורה מתסכלת ביותר. פיסיקה, שגם אם נעשה ברור יותר לא נהיה שיעור קל. וכמובן, שיעור בעלי חיים קסומים עם מאיה, שיום אחד יצאה בפניהם בהצהרה חגיגית ופתאומית:
"טוב ויפה גבירותיי, אז אם אין לכן שאלות, נראה שסיימנו את חומר הלימוד לשנה זו. בשיעורים שנותרו אני ממליצה שתעמיקו את הקשר עם בעל חיים אחד בלבד – בקשרים שיצרתן עד היום רק נגעתן בקצה הקרחון. אין כמו החדווה של חתולה שמתחככת ברגלייך גם כשאין לך במה להאכיל אותה," סיימה והעלת גל צחוק בכיתה.

"כמובן, שאני תמיד כאן לשאלות," מאיה הביטה בקורן וקרצה, והוא סגר את פיו בחזרה בחיוך נבוך.
"פשוט.. זה הכל? אין חיות באמת קסומות?" הוא שאל בחשש. מאיה צחקה, מרגיע אותו בקולה הנעים.
"כמו מה למשל?", שאלה בחיוך.

"דרקונים!" ענה קורן במהירות שהפתיע אותו אך לא התחרט עליה: כל חייו קרא סיפורים על דרקונים, סיפורים בהם הם שמרו על אוצרות, החריבו ערים, יצרו בריתות עם בני אדם ועם אלפים ואפילו תקשרו דרך המחשבה. הוא אהב אותם – את הכנפיים הגדולות, את היכולת לנשוף אש, את התנהגותם האצילית – הם פשוט היו מגניבים. ואם הוא גילה שיש קסם בעולם, ויש גם חיות קסומות, אז למה שלא יהיו גם דרקונים?

מאיה השתתקה, חיוכה נמוג לפס דק. היא הביטה הצידה לעומק החורש, כאילו מחפשת.
"גם אני אוהבת דרקונים, את יודעת? כמה חבל, כזה בזבוז…"
"מה ביזבוז? כלומר היו פעם דרקונים?" שאל קורן, מתקרב אליה בציפייה. מאיה הביטה בו ברצינות, חיוך שובב על שפתיה.
"ברור שהיו. ועדיין יש – גם אם מעט מדי. אני עדיין חושבת שלעולם היה טוב יותר אם הדרקונים ולא אנחנו היו מי ששולטים בו."

"למה? מה קרה לדרקונים?"

"מה שקורה לרוב לדברים זרים ומסוכנים: בני האדם פחדו מהם וקינאו בהם, ולכן הרגו אותם."

קורן הביט בה בספקנות.
"בני אדם – עם רובים וטילים וקסמים – פחדו מדרקונים שרק נושפים אש?"

"ולמה אתה חושב שזה כל מה שהם עושים? הם חודרים לחלומות ומשנים רצונות, הם שולטים ברעידות אדמה, בונים הרים ומשטיחים גבעות. הם שולטים בימים – מעוררים צונאמי מתרדמתו. בני האדם הרסו את בתי הגידול הטבעיים שלהם. דחקנו אותם לפינה – ברור שהם יילחמו בנו."

קורן בלע את רוקו. הוא ריחם על הדרקונים, אבל גם לא רצה שישרפו את ביתו באש.
"ומה אם פה בארץ? יש בישראל דרקונים?" הוא שאל.

"לצערי ואולי למזל כולנו לא," ענתה מאיה בגיחוך עצוב. קורן השפיל את מבטו, ליבו צונח. עוד מהשיעור הראשון, הוא קיווה שילמדו גם על יצורים קסומים באמת. כל חייו הוא קרא ספרי פנטזיה, מתחבר עם אלפים ועם דרקונים, עם אנשי זאב ועם גריפונים. הוא קיווה – לא, האמין – שהם קיימים. למרות מה שכולם אמרו. זה לא היה הדבר הראשון שחשב עליו כשהגיע – אבל כשגילה שיש שיעור על חיות קסומות – הוא האמין שזה רק עניין של זמן. הוא מעולם לא שאל על זה, כי הניח שזה חומר מתקדם שיגיע בהמשך –

או אולי פשוט פחד לגלות שהם באמת לא קיימים.

"אבל יש שמועות – מבוססות בערך כמו ישו שהלך על המים – שנשאר דרקון מים בכנרת. אני ממליצה לך בחום ללכת לבדוק כשתהיי בצפון," חייכה אליו מאיה. קורן פקח את עיניו, החיוך נדבק גם בו.
"ידעתי! אני אלך בחופש. אני אצלם לך…" קורן השתתק כשמאיה שמה אצבע על שפתיו, מתכופפת אליו.
"אני מעדיפה שלא. אם יש שם דרקונית – ולא אמרתי שיש שם, זה לא הגיוני בכלל – היא לא תאהב אם אנשים יבקרו אותה ויסכנו אותה. כבר אמרתי שאנשים לא מסתדרים עם דברים זרים ומסוכנים?"

קורן הנהן בראשו בחיוך קל, הנקודות מתחברות לו. מאיה אמנם מורה – אבל זה לא אומר שהיא מסכימה עם כל מה שמבוגרים אחרים עושים – גם אם הם מכשפים…

"אז אני מבינה שאנחנו מסכימות נכון? יופי, אז תשכחי שדיברנו?" המשיכה מאיה בקלילות, אוחזת בידו של קורן בחוזקה.

"אנחנו דיברנו? מתי?" שאל קורן בחיוך. מאיה חייכה בחזרה ונעמדה, פורעת את גלי שיערו השחור לפני שממשיכה לכיוון האצבע המונפת הבאה.

קורן נאבק למנוע מהחיוך מלהתפשט על פניו:

יש דרקון בישראל –

בכנרת.

באותו האגם שצפה עליו מביתו כל כך הרבה פעמים, שקוע במחשבות – שלא מעטות מהן היו על דרקונים. צירוף מקרים מגוחך, שגרם לו לצחוק לעצמו עד שמשך מבטים תוהים. שקד רצה אליו, מחפשת על מה הוא צחק, בוחנת אותו בעיניה בחשדנות משהבחינה שהוא לבדו.

"אל תדאגי, לא השתגעתי. פשוט… מה דעתך על טיול בכנרת בחופשת פסח?"


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך