צילו של האור – פרק 39

'הוא עמד לבדו בשדה הקרב המעשן, גופות חבריו פזורות סביבו, שלדי עצים מפוחמים מצביעים לשמיים. הוא ניסה לצעוק לעזרה אך קול לא יצא מפיו. העשן מולו התמצק לדמות גבוהה ואז הפך לדין שהמשיך להעלות עשן. הוא נעץ בו עיניים כחולות זוהרות וקרא לו להצטרף אליו. קורן נד בראשו לצדדים, מנסה לרוץ לאחור ולברוח אך נופל ומתרסק על הרצפה. דין גהר מעליו, מניף את ידו.
"אתה פשוט פחדן קורן," וכדור אש התפוצץ על קורן ובלע הכל בכאב אפל…'

קורן התרומם בבהלה, עיניו פעורות. הוא ניסה לקום, אך שריפה הבעירה את חזהו, מערפלת את ראייתו וגורמת לו לצנוח שוב.
"קורן! אתה בסדר אחי?" דין קרא אליו, גורם לו לפקוח את עיניו בבהלה ולקפל את רגליו אל חזהו.
"עזוב אותי!" קורן ניסה לצעוק אך רק לחש בצרידות, פרץ שיעול תוקף אותו. הוא הסיט את ראשו, פולט את הדם על הסדינים הלבנים. הוא שמע קולות צעדים בהולים ואז את דין קורא שיעזבו אותו, צעקותיו הולכות ונחלשות, פוסקות ברעש טריקת דלת.

אנחה עמוקה הרעידה את החדר.

"קורן, אני מצטער." הוא שמע את סהר. דמעות פרצו מעיניו, נופלות אל פיו ועל המיטה שכבר הייתה רטובה. כל גופו כאב, ובייחוד חזהו ורגליו, שהרגישו כאילו העור בהם נתלש ממקומו. אבל הוא לא בכה בגלל זה – הוא לא ידע למה הדמעות המשיכו לזרום. הוא בכה על דין, על עצמו, על זה שהכל השתבש כל כך. הוא רק רצה להציל אותו, לדבר, שהכל יחזור להיות כמו בהתחלה, כשהוא רק לימד אותו פיסיקה, עקשן להחריד ומעצבן – ועדיין תומך בו.

כשדין עוד היה חבר שלו.

"לא הייתי שם להגן עליך. לא זיהיתי את הסכנה בזמן, ואני לוקח על זה אחריות. אני מצטער."

כעס ביעבע בקורן מבעד לחושיו המעומעמים. הוא לא זיהה? הוא בכלל לא הקשיב! הוא ניסה לומר משהו, אבל סהר לא שמע את הנהמה הגרונית שיצאה מפיו.

"אני חייב שתספר לי מה קרה. הייתי מסתכל במחשבותיך, אבל אני חושש שזה מסוכן לך מדי כרגע. אנחנו חייבים לתפוס את המכשפים שעשו לך את זה."
סהר נראה כאילו הוא מדבר לעצמו, לא מצפה לתשובה. קורן הפנה אליו את ראשו במאמץ, מנסה לנגב את הדמעות מעיניו, אך צועק בכאב כשנוגע בפניו הבוערות לפתע.
"אני זקוק לעזרתך. אתה יודע איפה אתה?" התעקש סהר, מקרב אל קורן את עיניו התכולות.
"אני במרפאה", נשף קורן.
"תוכל לומר לי איזה יום היום?"
"יום חמישי לפני פסח," ענה קורן, תחושת הסכנה והכעס שהרגיש לצד סהר מעירות אותו.
"נכון, היה יום חמישי. עכשיו לילה, ועוד מעט כבר יהיה יום שישי. מה עשינו ביום חמישי?"

קורן עצם את עיניו, מתנשף בכאב ובתסכול, מרגיש כאילו הוא מנסה לחשוב בתוך המים, מים עכורים וסמיכים.
"נו, היה טקס, והיינו אמורים ללכת הביתה, ואז – " קורן זעק לפתע בכאב, מתפתל במיטתו.
"קורן! כל הכבוד, אתה עוזר לי מאוד. תוכל לומר מה קרה אחרי הטקס?" המשיך סהר בקול מרגיע.

דין נועץ בו עיניים כחולות. "אתה פשוט פחדן, קורן."
ואז הכל התפוצץ בכאב.

"הלכתי להציל את דין ואז הוא אמר שהוא לומד כישוף צל וניסיתי לעצור אותו, באמת, אבל – "

סהר נאנח ושקט השתרר מלבד צפצוף מונוטוני ומים זורמים.
"למה ניסית לעצור אותו? מה הוא אמר לך שהוא יעשה?"

למה? כדי להציל אותו. כי מכשפי הצל הם רעים והוא יאבד שליטה ויפגע במישהו.

"הוא לומד כישוף צל. הוא אמר שאני פחדן. רציתי לעצור אותו אבל…" מלמולו של קורן נחלש עד שהשתתק, התמונות ממשיכות לרוץ בראשו, כאילו היו סרט שרץ בלופ. מה יקרה עכשיו? מה הם יעשו לו? מה הם יעשו לדין?

"אני מבין. דין לא ביצע כישוף צל. זה היה רימון שהוא גנב מהנשקייה. אנחנו עדיין לא יודעים למה הוא ניסה לפגוע בך," סהר ענה במבט רציני ומודאג, מבט שקורן הכיר טוב מדי מבית הספר הקודם. מבט שמפקפק בשפיותו.

"לא, באמת! ראיתי אותו. הוא פיצץ לי את הצורה. זה היה כישוף צל. אני לא חושב שהוא התכוון אבל הוא כעס וזה יצא לו – כמו שאמרתם – שכישוף צל הוא מסוכן וקשה לשלוט בו-" קולו של קורן גווע אל מול הרחמים בעיניו של סהר.

"נכון, כישוף צל הוא מסוכן. נכון, קשה לשלוט בו. זו בדיוק הסיבה שדין לא היה יכול לבצע כישוף צל – אפילו אם הוא היה לומד בסתר כפי שאתה ממשיך בעקשנות לטעון במקום לספר לי את האמת."

קורן השתתק בהלם ועצם את עיניו, כולא את דמעות התסכול בתוכו. אז מה אם זה לא היה הגיוני? זה בדיוק מה שקרה. הוא האמין לסהר כשהוא סיפר לו דברים מוזרים הרבה יותר – כמו שיש כישוף עוד לפני שהייתה לו הוכחה. הוא לא האמין שזה שוב קורה לו, אחרי כל מה שעבר. אפילו בעולם שיש בו קסם, רחוק מהבית – עדיין לא מאמינים לו. עדיין חושבים שהוא משוגע. למה…

"למה אתה לא יכול פעם אחת לסמוך עלי כמו שאני סמכתי עליך?" לחש קורן בשיניים חשוקות.

סהר התרומם, מרים את גבותיו.
"אני חושב שאני סומך עליך בדיוק כפי שאתה סומך עלינו – וזה לא הרבה בכלל לצערי – והתיק האישי שלך ובו הפרות החוקים שלך יעידו על כך. אמון הוא אף פעם לא עבודה של צד אחד."
"נו, אז הגיע הזמן שגם תסמוך עלי. וזה לא הוגן לשפוט את התיק של מה שזה לא יהיה שלי, אני חדש פה-"
"עד מתי תגיד שאתה חדש ? שנה? שנתיים? עד שתסיים את הלימודים, בהנחה שתצליח להישאר? קורן," סהר התכופף שוב לישיבה שפופה, נועץ בו את עיני הסערה הקיצית שלו:

"אתה כבר לא אפור שכולם מציקים לו והמורים מתנכלים אליו. אתה לא לבד. אתה מכשף – חלק מאיתנו. אני מאמין בך – מאמין שתגדל להיות מכשף חזק וערכי. צפויות לך זריחות מרהיבות שיסנוורו את כל מי שסביבך," קורן השפיל את עיניו במבוכה, מסיט את מבטו אל הקיר. עיניו היו כנות – סהר דיבר עכשיו מליבו.
"אבל כדי שהשמש תזרח, הארץ צריכה להסתובב ולקחת עימה את הלילה. אני מבין את הקושי שלך, אבל אתה חייב להניח לעבר. אתה כבר מזמן לא שם."

קורן שתק.

"אבל דין באמת לומד כישוף צל. אני יודע," מלמל קורן בייאוש, הדמעות עוד זולגות על לחייו. סהר הניד בראשו ברוך, חיוך דקיק מפציע על שפתיו.
"תיכף תראה. אתה מוכן?" שאל סהר ועיניו נוצצות.
"רגע מ-", קורן נשאב לתוך מחשבותיו של סהר.

'הוא רץ במדרגות הלולייניות, מתעלם מהקריאות לעצור. הלוואי שזה לא מאוחר מדי. אבל הוא אמר להם לתקוף בבוקר כשכולם עוד היו במבחן בטוח. למה הם חיכו כל כך הרבה זמן? הוא רץ אל מתחם המורים, משתמש בכישוף כבידה כדי לרחף במהירות מעל המדרכה, שואב אנרגיה מהאוויר סביבו. העולם חלף על פניו במהירות – ולפתע עמד מול המשרד של סהר. הוא הושיט יד אל הדלת ועצם את עיניו, מרגיש את הדלת מתפרקת תחת ידו. הוא נכנס דרך מסך העשן, מבטו נורה אל הכדור הזהוב שדרקון כרוך עליו. הוא לקח אותו, את הספר על הדרקונים, עוד כמה ספרים שהצליח לתחוב בתיק, הוא בדיוק עמד לצאת אך שמע צעדים – הוא קפא במקומו. הוא ניסה לבנות בחזרה את הדלת אך היה מאוחר מדי וכשסובב את ראשו נתקל בעיניו התכולות של סהר, שהדפו אותו בכוח אל הקיר והכל החשיך סביבו…'

קורן שאף אוויר בחדות, כל גופו כואב. זה לא הגיוני. אם סהר יודע שדין לומד כישוף צל אז…

"עוד לא סיימנו. הכן את עצמך!" קרא אליו סהר מבעד לענן החזיון המתפוגג, מנער את כתפו ונועל שוב את עיני הברק שלו בעיניו של קורן –

'הוא ישב במשרדו וחיכה ומלפניו עמד דין. ידו הייתה מוכנה לפנים והוא ירה ניצוצות חשמל כשדין העז להביט לאחור, חורך את נעליו. הבזק של צל מחוץ לדלת וידו נורתה לפנים, משגרת אלומת אור. הצל זלג על הרצפה בקול איוושה דקה וסהר אחז בצווארון של דין והטיל אותו לאחור בעודו קופץ החוצה. מבטו נורה ימינה אל השביל ושמאלה אל החצר הפנימית אך לא היה שם שאף אחד. לפתע חש כאב חד ברגלו מקלל ומצמיד לקרקע את הדמות השחורה. הוא שלף את האקדח בזריזות וירה שלושה כדורים שבקושי השמיעו קול, אחד בראש ושניים בלב. הוא פנה בחזרה אל דין, בודק דופק ונשימה ומזעיק את צוות הכוננות…'

קורן נשען לאחור בכבדות, מטיל את עצמו על המיטה. ליבו דהר והוא הרגיש שכל נשימה היא מאמץ. "אבל איך? למה לא – "

'הוא הבחין מרחוק שקורן ודין נעצרו. והחל להתקרב אליהם מתעלם משאר העולם. לפתע דין ירה כדור אש וקורן התחמק בקושי. קדימה! שיתרחק כבר ויברח – אבל קורן לא ברח ומהר מאוד בא כדור האש הוטח בקורן שעף לאחור. הוא בלם במקומו ונעץ מבט בדין, חודר למחשבותיו –

'אוי לא! מה עשיתי, אני לא התכוונתי, אוי לא בבקשה, לא הם יהרגו אותי, לעזאזל לא קורן למה…'

'דין התמוטט, אך הוא נשם ולא נפצע. אבל הוא לא יתעורר בזמן הקרוב. עכשיו הוא היה יכול לדאוג לקורן. הוא זינק אל קורן – שבטנו וידיו היו נפוחות וחרוכות העור בהן אדום בוהק. סירנה וצוות הכוננות בעקבותיה. השתררה מהומה וצעקות מכל עבר, מישהו טלטל את כתפו אך הוא ריתק אותו בכישוף והשתחרר. הוא רץ למשרדו וטען את הזיכרון הטרי למחשב – ההוכחה הניצחת שתיתן לו סוף סוף -'

"אבל למה לא עצרת אותו? אתה היית שם וראית אותו! ידעת מה הוא יכול לעשות! אתה רצית שהוא יפגע בי כדי – "

"קורן אני – "

"לא! אתה תקשיב לי! למה עשית את זה? אתה ידעת שדין קשור לזה! אתה שיקרת לי! אתה לא טוב יותר מהמורים בנוף גליל," קורן קטע אותו, קולו צרוד. "קורן א – "
"לא! הספיק לי מהשקרים שלך. אם אתה לא מתכוון לספר לי את האמת אז עוף מפה. לפחות הבריונים בנוף גליל לא התביישו בזה שהם משקרים," קורן ניסה לקום מהמיטה אך התמוטט חזרה בזעקת כאב.

הדממה הופרה בציפצוף העמוד שהיה מחובר לידו, כאילו מצפצף בהמתנה סבלנית לקראת סוף בלתי נמנע.

"איני חייב לתת לך דין וחשבון. מה שדין עשה עם הקיר, מה שהוא עשה לך – הוא לא למד את זה בחודשיים. אני מעריך שהוא למד כישוף צל לפחות מאז שהתקבל לבית הספר בשנה שעברה, ושמר זאת בסוד. הוא כנראה תכנן להקים מחתרת שתפגע בבית הספר מבפנים. משהו שקרה השנה גרם לו לפעול בפזיזות ולחשוף את עצמו. אני סבור שעלי להודות לך על כך," סהר חייך אליו ברפיון.

קורן פתח את פיו למחות – אך משהו עצר אותו. צמרמורת עלתה במעלה גבו הכאוב, הכוויות זועקות שיקשיב להן: סהר צודק. לא הגיוני ללמוד כישוף מסובך כמו כישוף צל תוך חודשיים. הגיוני שהוא למד אותו בבית – הוא גם חוזר הביתה בכל סוף שבוע. אבל משהו לא הסתדר. אם הוא היה מספיק חכם להסוות את עצמו עד עכשיו אז למה…

"מה אני קשור? בטוח היו ילדים שרבו איתו לפני," שאל קורן.

"אולי אתה צודק. אבל עם אחרים הוא רב מתוך הרגל, או שעשוע. לא באמת היה אכפת לו מהם. הם לא היו חברים אמיתיים שלו," קורן הסיט את מבטו, נזכר בפעם הראשונה שלמדו פיסיקה יחד, בפעם הראשונה שהם נפגשו.

'
"היי, אל תמות לי! מי שלא תהיה", קרא הילד, תומך בו ומונע ממנו ליפול. קורן צחק, לראשונה מאז התקרית בבית הספר, ובעצם עוד לפני.
'

יכול להיות שהוא באמת היה חבר שלו? לפני שהם רבו?

"לעזאזל!" קורן צעק, עוצם את עיניו בחוזקה ומטיח את גופו במיטה, גל של כאב מפלח את ידיו ואת פניו החבושות.
"אתה צריך לנוח. מחר תועבר לאשפוז בבית החולים למכשפי אור בבאר שבע. לי יש עבודה רבה. אחרי הכל, בחינות הסיום יערכו בחודש הבא," קרא סהר וקם ממקומו.
"חכה! אבל אני צריך לחזור הביתה-" קרא קורן בגרון ניחר. הוא קבע עם שקד שהם ילכו לכנרת בחופש. והוא חייב לחזור הביתה. מצד שני, אם הוא יחזור ככה להורים שלו – שדואגים גם ככה…

'אמרנו לך שאסור לך ללכת ללמוד שם. צדקנו. אתה לא חוזר לשם יותר.'

"לצערי איני יכול להרשות זאת. אינך יכול להתאשפז במוסד אזרחי. וגם אז – ייקחו כמה חודשים לפחות עד שתחלים מספיק ללכת ברחוב. תיאלץ להישאר שנה. אני מצטער, קורן."

קורן השתנק, נתקף בפרץ שיעול שגרם לו לצעוק מכאב כשפניו נמתחו. מחשבותיו הסתחררו וראייתו התערפלה. אשפוז של כמה חודשים. אין מצב שהוריו לא ידעו. ואם הם ידעו, אין מצב שיאפשרו לו להמשיך ללמוד.

"אתה לא מכשף? אתה לא יכול לרפא אותי וזהו?" לחש קורן בייאוש, מניד בראשו בחוסר אמון.

סהר הסיט את מבטו אל החלון המלבני הגבוה, גבותיו מתקמרות כמו גשר.
שקט השתרר, מלבד צפצוף החיים מהמכשיר.

"יכול להיות שיש דרך, אך היא מסוכנת. אתה עלול-"
"בוא נעשה את זה!" התפרץ קורן, זועק בכאב כשפיו נמתח.
סהר נעץ בו את עיניו התכולות.
"אתה בטוח?", שאל ובעיני הסערה שלו היה הכל חוץ מביטחון. קורן הסיט את מבטו, נאבק לחשוב בבהירות מתוך העיסה הסמיכה של בלבול וכאב. הוא השפיל את מבטו לבטנו ולידיו החבושות, חושב שוב על הוריו, איך הוא שוב איכזב אותם – אחרי שהבטיח שיהיה בסדר. הוא חשב על מאור ועל שקד ועל הדרקון שהבטיחו לחפש יחד בכנרת. את הוריו, את חבריו, את עצמו – הוא עומד לאכזב את כולם.

ובאותו רגע הוא העדיף למות מלאכזב אפילו חבר אחד נוסף.

"אני מוכן," קרא קורן והיישיר את מבטו אל עיניו הבוהקות של סהר, שנאנח וקם מקומו, סוגר ונועל את הדלת והחלון ומתייצב מול קורן.
"עצום עיניים, ותנשוך את זה – זה הולך לכאוב."
סהר הושיט לו מקל שטוח עטוף בבד לבן ותחב אותו אל פיו.

קורן עצם את עיניו, עוצר את נשימתו.

ואז סהר דחף את ידיו אל חזהו והכל בער בעוצמה אדירה –
ואז החשיך בפתאומיות.