Special story
תהנו!

קלריסה – פרק 13

Special story 16/04/2021 86 צפיות אין תגובות
תהנו!

היער שקט כל כך.
זה כאילו הכל נעצר בחלק הזה. דומם.
אני ממשיכה להתקדם… העצים נעשים צפופים יותר וקרני האור המעטות של הירח בקושי מצליחות לחדור בגלל הענפים העבותים מלאי העלים.
סלעים נמצאים כמעט בכל עבר, דומים זה לזה בצורה מחשידה. מלבד פרחי הסביון, השאר חודלים מלצמוח פה.
אני מתאפקת שלא לקטוף את אחד מהפרחים, לנשוף עליו, ולהפיץ את כל ה”שיערות” הלבנות שלו בכל עבר.
מלבד הרוח, שמתחזקת ומעיפה עליי שלכת שלא קשורים בשום אופן לעצים ירוקי העד הצפופים שממלאים את החלק הזה של היער, דבר לא זז – כאילו כולם רק מחפשים איך להתרחק מהמקום הזה.
אני משליכה את המעיל החום והפרוותי שמתחיל להעיק עליי, קורעת את החצאית הארוכה ונשארת רק עם מכנסיים עבות וארוכות, ושולפת את הקשת יחד עם חץ מוכן לירייה, ואוחזת בהם לצד מותני.
עד עכשיו, לא התקדמתי הרבה במציאת הדבר שאני מחפשת, (אגב, שמתם לב שזה הדבר השני שאני מחפשת ולא יודעת למה או מה זה בכלל? קטע!)
אני מגיעה למצב שאני מוצאת את עצמי מסתובבת ביער לא מוכר, דורכת על כמה עלי שלכת שמשמיעים קול פיצוח בגלל המגפיים השחורות עם העקב הקטן שלי, אוחזת בחץ וקשת לצידי, שיערי הלבן קלוע בצמה, ארוכה גם היא, שמאפשרת לכמה שוונצים להשתחרר אל עבר פני, ומבט ממוקד בעיניים – כאילו מישהו (או משהו) עומד לתקוף.
“יש פה מישהו?” אני שואלת בקול בוטח.
אין קול ואין עונה.
“ג’ון? אתה כאן?” רעד חולף בקולי.
שוב, אין אף משיב.
“יש פה מישהו בכלל?” אני שואלת והספק עולה על הרעד בקול שלי.
אין קול.
אני מסתובבת ופונה לאחור, כנראה ש-
אני שומעת לחשושים.
אני מסתובבת מהר, ותוך כדי סיבוב מעלה את החץ וקשת שלי קדימה, ויורה.
אני עוד מצליחה לשמוע את ה-‘ווש’ שיוצר החץ עד שהוא נתקע במה שככל הנראה, הוא בול עץ.
“אולי פספסתי פעם אחת! אבל אם לא תחשוף את עצמך אני לא אחטיא! ראה זאת כהבטחה!” קולי בטוח וסמכותי.
“ותראה, אנחנו רק ביקשנו מתנדבים, וקיבלנו אחת מושלמת לתפקיד.” אני שומעת קול. אני לא בטוחה למי הוא שייך בגלל המרחק.
“מתנדבים למה? אני לא אתנדב לשום דבר!” אני פוסקת.
“לא כדאי לערב אותה בזה,” אני שומעת עוד קול, ולמרות המרחק, אני כן מצליחה לזהות אותו… כי זה קול ששמעתי כל כך הרבה פעמים בחיי.
“ג’ון, מה אתה עושה שם?” אני שוב שומעת לחשושים ושוב מכוונת את הקשת עם עוד חץ. “תחשפו את עצמכם!” אני צועקת.
ג’ון מתקדם ראשון מבין הצללים, ואני משליכה את הקשת על הארץ ואת החץ מחזירה למקום ורצה לחבק אותו, למרות החושך, אני רואה שפניו מאדימים מעט וכך גם שלי, אבל הוא משיב לי חיבוק חברי בחזרה. “איפה היית?” אני שואלת ומתנתקת מהחיבוק החברי. “ועם מי דיברת?”
“איתי,” אני שומעת את אותו קול לפני שג’ון מספיק להשיב.
עוד דמות יוצאת מהצללים, ובגלל רדת החשכה, קשה לי להבחין מי הדמות.
“סבא?” אני מנחשת.
“כן.” הוא משיב.
אני לא רצה אליו, אלא נשארת לצד ג’ון. “מה אתם עושים שם ביחד?” אני שואלת.
“עשינו, יותר נכון.” אני שומעת את הקשיחות בקולו של ג’ון ונזכרת שאנחנו עדיין בריב.
“עשיתם, מה?” אני מתחקרת אותו.
“משהו,” הוא משיב בהתרסה. ג’ון מעט גבוה ממני, גם עכשיו. וזה תמיד נורא מעצבן כשאנחנו רבים.
“ברצינות?!” אני נאנחת.
“קלריסה,” אני שומעת את קולו של סבי. “אני רוצה להכיר לך את ‘שומר הזמן’.”
‘שומר הזמן’?! מה זה בדיוק? ו… הוא מתכוון לג’ון? אני מצחקקת, ג’ון ו’שומר הזמן’? זה פשוט לא מתאים ביחד! אבל מבטי מרצין כשאני שואלת, “אז למה התכוונתם כשאמרתם שאתם מחפשים מתנדבים?”
ג’ון נראה מהסס מעט. “מתנדבים לעבור מסע בזמן,”
אני שומעת את סבי אומר, “הפתעה!” כשהכל מסתחרר סביבי.
קסם זמני, ‘עבר, הווה, עתיד’, ‘שומר הזמן’… הכל מתחבר – קסם ליצירת מסע בזמן… ואני עומדת לנסות אותו.

קלריסה – פרק 13
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך