Special story
אשמח לתגובות (במיוחד לביקורות בונות ולשמוע מה דעתכם על הסיפור D:) תהנו! ויום ירושלים שמח! ✡ ------- ממליצה להירשם גם לתחרות סיפורים של 🔥🔥

קלריסה – פרק 17

Special story 10/05/2021 150 צפיות 2 תגובות
אשמח לתגובות (במיוחד לביקורות בונות ולשמוע מה דעתכם על הסיפור D:) תהנו! ויום ירושלים שמח! ✡ ------- ממליצה להירשם גם לתחרות סיפורים של 🔥🔥

זה אולי הדבר הכי קרוב לבית שראיתי עד עכשיו חוץ מהתמונה המדברת עם הפנים של סבא שלי.
“ג’ון!” אני קוראת.
“קלרה!” אני שומעת את קולו, אבל הוא עדיין קטוע.
“מה אתה עוש-? מה זה? איפה אתה?”
“זה קסם חדש! אוהבת?” הוא מחייך ובעיניו מופיע ניצוץ, שאפילו דרך הקסם או מה שזה לא יהיה אני מצליחה לראות.
“מקסים,” אני מגחכת אבל אז קולי מתייצב. “אבל… מה זה המקום הזה?”
“קלרה, את בעתיד! זה כל כך מגניב!” הוא צוחק ומביט לרגע סביב, אך רגע לאחר מכן, מבטו מרצין. “אבל את חייבת להקשיב לי, הלימודים כאן ובזמן הזה יתחילו בעוד שעה, השרביט יצור לך שביל עשן שבעקבותיו את צריכה ללכת אל בית הספר, בבית הספר, תשתדלי להיצמד לילדה כלשהי שתדריך אותך בנוגע לדברים שם.
המפתח של הבית שאת נמצאת בו כרגע על השולחן – אל תשכחי לנעול את הבית כשאת יוצאת ולנעול אותו שוב אחרי שאת חוזרת.
תקחי את השרביט לכל מקום ואל תאבדי אותו! אחרת תהיי חשופה לפגיעות,”
אני מהנהנת. “שוב, מה המטרה שלי?… כלומר, חוץ מלהשאיר את שלושתינו בחיים?”
“להיום? לשרוד את יום הלימודים ולעבור אותו בשלום.” הוא אומר.
“ואחר כך?”
“אחר כך נדריך אותך יותר לעומק…” הוא אומר, מהרהר, ואז פוער את עיניו כאילו נזכר במשהו. “אה! ושלא תעזי, בשום פנים ואופן, להקשיב בשיעורים! אסור לך לדעת על העתיד שום חומר שמלמדים בבית הספר! מובן?”
אני מהססת, “יש דרך כלשהי לאטום את האוזניים ולהראות אמינה תוך כדי?”
“יש אטמי אוזניים באחת המגירות, אבל להיראות אמינה… זה כבר עלייך,” הוא מסביר ורעד עובר בי. “את תסתדרי. אני בטוח במאה אחוז! סבא שלך לא סתם כבר העלה את הרעיון שאת תסעי בזמן מההתחלה!”
אני נושמת עמוק… הכל קורה כל כך מהר… והכל גם כל כך מסובך! “נו, בסדר,” אני מהססת.
“יופי קלריסה,” ג’ון אומר את שמי המלא. “ואסור לאף אחד לדעת עליי או על סבא שלך, ואסור לך לספר לאף אחד שום דבר לפרטי פרטים על מה שקרה בימי הביניים,”
“ימי הביניים?! ככה הם קוראים לזמן שלנו?!” אני מעוותת את פרצופי וג’ון צוחק.
“טוב, אני חייב כבר לחזור להורים שלי, הם דואגים.” הוא אומר ואני אפילו לא מספיקה להגיד לו “להתראות” לפני שדמותו נעלמת כליל.
***
אני עוקבת אחר העשן שהשרביט יוצר כשילקוט על גבי.
כן, מצאתי תיק בפינת החדר והוא הכיל כמה ספרים אז לקחתי אותו. (למרות שקודם שמתי בו כמה חצים וקשת, אה, ואת האטמי אוזניים. חוץ מזה, הוא הכיל גם בגדים עם צבעים אחידים וסמל מוזר, וגם סוג של מסיכה מוזרה, אז לבשתי כי הנחתי שזאת האופנה של המאה הזאת).
הדרך אל בית הספר קצרה ומהירה ואני מרגישה כאילו אני כבר מכירה את המקום הזה.
אני נושמת עמוק ועוברת בשער, (האיש שיושב שם בבוטקה ליד, אפילו לא רואה אותי.) ואז ממשיכה.
“סליחה? איפה הכיתה?” אני שואלת אישה גבוהה עם מסיכה כמו שלי ובגדים רשמיים ומוזרים לא פחות מהבגדים שלי, רק ששלה היו עם הדפסים.
“איזו כיתה?” היא שואלת ומביטה אליי מלמעלה.
“הכיתה שלי,” אני אומרת כאילו זה מובן מאליו.
“ומה הכיתה שלך?” היא שואלת בחוסר סבלנות ואני מושכת בכתפיי. “איך אמרת שקוראים לך?”
“קלרה,” אני משיבה.
“אה! אז את הילדה מיוון! לא זיהיתי!” היא מתרגשת. “את בכיתה ו’, נכון? בואי אחריי.” היא אפילו לא מחכה לתשובה.
“הנה הכיתה,” היא מצביעה על דלת עץ פשוטה ומבריקה.
אני נושמת עמוק, אבל לא מצליחה להשתיק את הלחץ המשתולל בי.
אני עומדת להיכנס לכיתה, עם ילדים שאפילו לא מהתקופה שלי.
אם אי פעם חשבתי שהייתי המוזרה והשונה של הכיתה, אני מניחה שזה כלום לעומת מה שעומד לבוא.

קלריסה – פרק 17
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (2)

רק התקטננות אחת: “אטמי [ה]אזניים” – ה”א הידיעה מיידעת את המילה השנייה בצמד מילים.

נדמה לי שכבר כתבתי שאני מרותק. זה עדיין תקף.
קדימה, עוד פרק!
נו…?!

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

12/05/2021 00:04

תודה רבה על התגובה! D:
מקווה שהפרק הבא יעלה בקרוב…

13/05/2021 15:07
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך