רגליו של אדם מוליכות אל מותו

yeshurun Bar-tov 23/03/2020 174 צפיות אין תגובות

המלך שלמה השקיף מבעד לחלון הארמון, נושא את עיניו על פני העוברים והשווים, מתבונן על עצי הגן התמירים, חיות הארץ ועופות השמיים.
תנועה מסוימת בפינת חצר הארמון לכדה את מבטו, היה בה משהו שונה, משהו לא אנושי. לרגע הוא חשש שזה שוב אשמדאי שחזר כדי לנקום בו, אבל כשהסתכל שוב הוא הבחין שמדובר במישהו אחר המוכר לו היטב, מלאך המוות.
רוב בני האדם לא פגשו מעולם מלאך זה, מלבד בשעת מותם כמובן. אבל גם אם היו פוגשים סביר להניח שלא היו יודעים לפרש את הבעת פניו החתומה. שלמה לעומת זאת, הצליח לא פעם להבין את הלך רוחו של מלאך החבלה. כעת היה נדמה לו המוות כמהורהר, אפילו עצוב מעט.
המלך התלבט לרגע ואז קם מכיסא מלכותו, הורה לשנים מהשומרים ללוות אותו ויצא מאולם הכתר.
כשהגיע לשער חצר הארמון הוא הורה לשומרים להישאר במרחק קטן מאחוריו וניגש אל מלאך המוות.
“שלום עליך המלך”, הקדים אותו האורח, “חיכיתי שתרד”.
“שלום”, השיב שלמה, “ברוך הבא בשם ה’. אם כך תוכל להסביר לי את סבר פניך העצוב? מעולם לא ראיתיך כך”.
“הצדק עימך, אני נמצא בשליחותו של מקום ואיני יודע כיצד לבצעה. נשלחתי להרוג שנים מסופריך, אליחורף ואחיה, אך איני מצליח לבצע את שליחותי”.
המלאך נשא את עיניו לשמים ואז הוסיף: “עלי ללכת כעת”, ובמילים אלה הוא נעלם.

שלמה הרגיש כאילו משהו הלם בפניו בעוצמה. אליחורף ואחיה, בניו של שישא הזקן, נמנו על סופריו הותיקים והנאמנים, הוא ידע שהפרידה מהם תהיה קשה ביותר.
במוחו החלה להתגבש החלטה, מעשה שהוא מעולם לא עשה קודם לכן. המלך שלמה החליט לנסות להערים על המוות.
המלך לא היה צריך לחשוב זמן רב, הפיתרון היה כמעט מתבקש מאליו. הוא יזמן שנים מהשדים הרבים שהכיר ויצווה עליהם לקחת את שני סופריו במהירות אל העיר לוז, העיר שאיש אינו מת בין חומותיה.
שני השדים שנקראו למשימה לא היו גדולים במיוחד, אך היו זריזים ומהירים כמו כל שד אחר. שלמה הסביר להם את המטרה שלשמה הם הובאו לארמון ומה מוטל עליהם לעשות.
“לוז?”, שאל אחד מהם, “איזו לוז, לוז שאפילו סנחריב לא הצליח להגלות?”
“לוז שאפילו נבוכדנצר לא הצליח להחריב?”, הוסיף השד השני.
“לוז שאפילו למלאך המוות אין רשות להיכנס אליה?”
“לוז שכשהזקנים שגרים בה מתעייפים מהחיים הם פשוט יוצאים אל מחוץ לחומות שלה ומתים?”
“אכן”, השיב שלמה בחיוך, “לוז הזאת”.
“כמצוותך הוד מעלתך” השיבו שני השדים כאחד ונעלמו מחלל הארמון.
המלך שלמה חש תחושת הקלה מסוימת, אבל משהו עדין טרד את מנוחתו. הוא לא הצליח להצביע על הדבר שהפריע לו, אבל ההרגשה שלו שיש פגם בתכנית שזה עתה הוציא לפועל הלכה והתחזקה.
משנקפו השעות והתחושה הטורדנית לא פסקה, החליט המלך לצאת לטיול בין ערביים קצר בחצר הארמון. ברגע שעבר את שער הכניסה הוא הבחין בו, מלאך המוות עמד באותו המקום בו עמד בפעם שעברה, אולם הפעם היתה בת צחוק מוטלת על פניו. התחושה המציקה התחזקה באחת, קול מבשר רעות החל להלום באוזניו של המלך. פתאום הוא הבין מה הפריע לו כל הזמן – ממתי למלאך המוות יש בעיה להרוג מישהו?.
הוא פסע על השביל במהירות ומשהגיע אל המלאך הוא ניסה להתיר את ההתרגשות שאחזה בו ושאל אותו בקול היציב והרגוע ביותר שהצליח לגייס “ובכן, מדוע היום נסוך האושר על פניך?”.
“אני סבור שהינך יודע כבר את התשובה”, השיב המלאך, “הציווי שקיבלתי היה להרוג אותם בשערי העיר לוז”.
בזווית עינו הבחין שלמה בשליח המתנשף בכבדות שנכנס אל חצר הארמון, הוא לא היה צריך לשאול אותו לפשר הבשורה שהביא עימו. המלך קרע קריעה של צער בחולצתו ואז הסתובב ופסע באיטיות בחזרה לארמון.

(על פי הגמרא במסכת סוכה דף נג)

רגליו של אדם מוליכות אל מותו
דרוג הסיפור 3 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך