liron100
יש לי כמה דברים להגיד: 1. לכל מעריצי מלחמת הכוכבים- לכו לראות את הסרט ( חובה! מתוך ניסיון). 2. יש משפט שיש בו כוכבית וזה בגלל שהייתה לי בעיית ניסוח איתו. גם כשניסיתי לשנות זה נשמע מוזר... 3. אני רוצה לשנות את השם של הסיפור לשם קצר יותר, מסתורי ולא ברור לגמרי- ככה אני אוהבת בסיפורים. הפרק הבא ישלח עדיין בתור " רוחות הזאבים" וגם שם אזכיר לכולם שאני משנה את השם. כי אני לא רוצה שתפספסו. השם של הסיפור השתנה ל- " איזון". שבת שלום!

רוחות הזאבים | פרק 4

liron100 18/12/2015 483 צפיות 3 תגובות
יש לי כמה דברים להגיד: 1. לכל מעריצי מלחמת הכוכבים- לכו לראות את הסרט ( חובה! מתוך ניסיון). 2. יש משפט שיש בו כוכבית וזה בגלל שהייתה לי בעיית ניסוח איתו. גם כשניסיתי לשנות זה נשמע מוזר... 3. אני רוצה לשנות את השם של הסיפור לשם קצר יותר, מסתורי ולא ברור לגמרי- ככה אני אוהבת בסיפורים. הפרק הבא ישלח עדיין בתור " רוחות הזאבים" וגם שם אזכיר לכולם שאני משנה את השם. כי אני לא רוצה שתפספסו. השם של הסיפור השתנה ל- " איזון". שבת שלום!

לילי ותומס קפצו במקומם, הם נעמדו על רגלם במהירות. השמש נעלמה בין הגבעות. רק קרני האור הצבעוניות נותרו מאחור. הרוח גברה ושרקה באוזניהם.
” האחרון שמגיע ביצה סרוחה!” צעק תומס בפתאומיות והחל לרוץ אל תוך היער. לקח ללילי שנייה להבין את משמעות דבריו. היא חיממה את שריריה ורצה אל היער. היא ראתה את תומס לפניה, שורת עצים הפרידה ביניהם. תומס נראה כמו דמות מסרט מקוטע- העצים שחלפו קטעו כל סצנה.
רגליו של תומס חבטו באדמה בחוזקה. הוא הרגיש את הרוח האופפת את פניו, שיערו החום נמשך אחורה וחולצתו השתגעה על בטנו ונמשכה לאחור, לכיוון אליו נשבה הרוח. הוא הביט הצידה במהירות. לילי צמצמה את הפער ביניהם, היא רצה מהר יחסית לילדה. כובע הז’קט שלה קפץ מאחוריה, הקוקו הבלונדיני שנח על גבה קפץ גם הוא וכל שיערה קטנה שיצאה ממקומה נמשכה אחורה מיד.
תומס החזיר את מבטו אל השביל, הוא פחד שיאבד את ריכוזו, יתקל במשהו ויתרסק על האדמה.
חבטה נשמעה מאחוריו וצעקה. הוא הכיר את הקול הזה.
” לילי!” צעק בבהלה והביט לאחור, מחפש אחר לילי. היא הייתה שם. במרחק כמה מטרים ממנו *היה* שרוי גופה הקטן והמפותל של לילי. ראשה הבלונדיני נח על הארץ וברכה הייתה מחובקת בן שתי ידיה.
הוא רץ אליה במהירות. מה אם קרה לה משהו? מה אם איבדה הכרה? רבות השאלות שרצו בראשו של תומס. הוא היה מבוהל, מבולבל ומפוחד בו בזמן. כל שרירי גופיו צרחו מכאב, אך הוא פקד אליהם להמשיך לנוע, להמשיך לרוץ לעבר לילי.
דמעות זלגו על פניה, היא כיווצה את פיה. מנסה בכל כוחה לעצור צעקה אך ללא הצלחה. ” תומס!” צרחה והחלה לייבב לעזרה.
יד חמה נגעה בראשה, היא כיסתה את ברכה בידיה, כשדמעות מלוחות ממשיכות לזלוג על לחייה. היא הביטה על תומס, עיניו החומות היו מלאות בדאגה וצער. היא הבינה שבאמת אכפת לו ממנה. אף פעם לא היה לה מישהו שבאמת היה אכפת לו ממנה- חוץ מסבתה כמובן. אפילו אביה, ראם, עזב אותה בגיל צעיר.
” תראי לי את הפצע.” לחש תומס והושיט את ידו לעבר ברכה המכוסה. הוא ניסה לסלול דרך לפצע בין ידיה, אך לילי מנעה זאת ממנו.
” בבקשה, תתני לי לראות. אני צריך!” התחנן תומס בפני לילי. הוא באמת דאג לה, היה לה קשה לאמין. היא הרפתה את אחיזתה. ידיה היו אדומות- בצבע דמה, דמעות זלגו על פניה. כאב לה, שרף לה, דקר לה. היא לא ידעה בכלל כיצד הפצע נראה ולא עניין אותה. היא רק רצתה שזה ייגמר, שהכאב יפסק, שהדם המאיים יפסיק לנזול ולצבוע את הכל באדום.
תומס ראה מראה מזעזע ואדום בעיקר. מברכה הבולטת של לילי, עד לאמצע שוקה היבש הופיע חתך, די עמוק. דם כהה ניגר ממנו ללא הפסקה. אזור החתך היה אדום ומלוכלך. מעט זרדים ושברי עלים יבשים נדבקו לדם האדום. תומס ידע כי הדבר הראשון שצריך לעשות כשקורה כזה מקרה הוא לנקות את המקום. למנוע זיהום.
הוא לא התלהב כל כך לעשות זאת. אך לא הייתה ברירה אחרת. הם היו בשטח לבדם, הלילה איים להיסגר מעליהם והפצע היה עמוק ואדום, לילי הבוכה, פיה הכווץ ועיניה הסגורות התחננו בפניו שיעזור. שיעזור בכל מה שהוא יכול- וזה היה הדבר היחידי.
תומס החזיק בקצה זרד קצר ומשך אותו מתוך החתך. לילי פלטה יבבה קטנה ואחזה בזרועו של תומס בחוזקה.
” תעשה את זה מהר, בבקשה!” התחננה והביטה אל הכוכבים. כאשר עזבה את זרועו של תומס, נותר עליה סימן דם אדום של כף ידה של לילי. תומס הביט בסימן והבין כמה היא סובלת. הוא הוציא בזהירות ובמהירות את כל שאר העלים והזרדים היבשים שראה. הפצע נראה קצת יותר נקי.
קרני השמיים נעלמו מאחוריהם, הלילה החל לעטוף את השמיים הזוהרים. תומס הבין כי עליהם למהר. ככל שיגיעו מהר יותר, המטפלת תוכל לטפל בלילי מוקדם יותר- לפני שהפצע יתחיל להזדהם.
” טוב, אנחנו צריכים להזדרז.” לילי הביטה בו, בעיניו וכיווצה את גבותיה.
” בואי, אני אעזור לך. לפני שהלילה יגיע!” לגבי זה לילי הסכימה איתו. תחושת הביטחון שלה ירדה מרגע לרגע.
היא הזדקפה, תפסה בכתפיו של תומס, הוא החזיק במותניה ועזר לה לקום בעוד היא נשענת אך ורק על רגלה הבריאה. היא חשקה שיניים לרגע, לאות הכאב שאפף את רגלה והתפשט לכל גופה.
” בקצב שלך.” לחש תומס.
” בקצב המהיר שלי אתה מתכוון.” ענתה וגיחכה.
” כן, יש בזה משהו,” חייך לעברה והמשיך ” מוכנה? אני איתך.”
לילי הרגישה את הכאב, כאילו סכינים דוקרים אותה ברגלה בכל פעם שדרכה על הרגל הפצועה. היא הרגישה כל סכין וסכין, כל דקירה ודקירה. היא נעצרה כמה פעמים כדי לנשום עמוק ולנוח.
הלילה ירד, הירח היה בזווית מעליהם ומיליוני כוכבים נצנצו בשמיים. הם שם, הם שם בשבילה.
אור צהבהב בקע מבין העצים.
” זה כאן! הגענו!” צעק תומס “רק עוד קצת!” עודד אותה.

רוחות הזאבים | פרק 4
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (3)

ראיתי את הסרט (האמת שאהבתי יותר את הישנים… אבל הוא באמת מעולה!)
והפרק ממש יפה. (רק שכחתי לאן הם רצים ולמה.. אשמח לתזכיר..)
תמשיכי =]

04/01/2016 18:32

הם רצים למחנה לפני שהלילה יגיע.

04/01/2016 18:37

ותודה רבה! אני עכשיו בהפסקה קצרה כדי לצבור עוד ידע…אמשיך בכתיבה בקרוב ( מקווה)

04/01/2016 18:37
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך