היי בבקשה תגידו לי מה דעתכם בתגובות זה מאוד חשוב לי!!! מזכירה שאני מעדכנת את הפרקים והסיפור עוד לא גמור!!!!!!!!!!!!

ריצ’רד והים הגדול: הרפתקאותיו של ריצ’רד ג’פרסון

27/05/2021 183 צפיות תגובה אחת
היי בבקשה תגידו לי מה דעתכם בתגובות זה מאוד חשוב לי!!! מזכירה שאני מעדכנת את הפרקים והסיפור עוד לא גמור!!!!!!!!!!!!

פרק 1ההתחלה😁
באחד ממסעותייה קפטן אליס ג’פרסון נתקלה ביעד חדש ולא ידוע ,אי קטן שתושביו דמו לה מאוד כלומר הם דיברו אנגלית והיה להם קפה (דבר שאליס מאוד העריכה אחרי שהייה ארוכה בים בלי קפה)רק שהקפה שלהם היה מופק מעלי צמח מקומי בעל ניחוח חריף שצורתו היתה דמוית לב והחלב היה חלב מחיה מקומית שנקראה בלירית הנחלים .בגדיהם היו מרופטים ונראו ישנים וכמה שהם שמחו לראות את אליס הם סיפרו לה שהם היו נוסעים של ספינת נוסעים ושספינתם טבעה בים לפני חמש עשרה שנים בערך ושלא היתה להם דרך לחזור אז הם התיישבו על האי וחקרו אותו בנו להם בתים משאריות הספינה ובנו חיים שם הם סיפרו שהם המתיישבים הראשונים על האי(חוץ מבלירית הנחלים ועוד כמה חיות)והם סיפרו עוד הרבה הרבה דברים.הם הציעו לאליס ולצוות שלה להישאר על האי שלהם ללילה והיא קיבלה את הזמנתם בשמחה,הם ערכו לכבודה מסיבה רועשת ואז אליס שמה לב שבין כל האנשים וההמולה עמד לו ילד קטן בן חמש פחות או יותר עמד ובכה אליס פנתה פנתה אל הילד המסכן ושאלה למה הוא בוכה?ומה שמו? והוא ענה:שמי ריצ’רד ואני מנסה לגרום להם להקשיב לי אבל אף אחד לא עונה לי ולמה אתה צריך שיקשיבו ריצ’רד? שאלה אליס, בגלל שאף אחד לא מוכן לקחת אותי לביתו ריצ’רד השיב אליס היסתכלה בו בפליאה: ולמה שיקחו אותו לביתם?חשבה אליס”איפה ההורים שלך ריצ’רד?”שם” ענה ריצ’רד והצביע לשמיים ריצ’רד השיב עניו אל הקרקע ,היה קשה לאליס להוציא מידע מהילד בעיקר בגלל הרעש והבלגן אבל גם בגלל שהוא היה ביישן ודיבר בשקט.לבסוף לאחר רבע שעה בערך של תישאול הבינה אליס שאמא של ריצ’רד מתה לפני יומיים מקדחת ואביו נפטר מרעב כשהיה בן שלוש(הוא בן חמש)כי נתן את כל האוכל שהצליח למצוא לריצ’רד ואמא שלו כדי שהם ישרדו. אליס נעמדה באמצע המסיבה ופנתה אל האנשים מסביבה ושאלה מי מכיר את הילד? לאחר כמה ניסיונות כושלים למשוך את תשומת ליבם של החוגגים ג’ונסון אדלנבאום (איש הסיפון וחברה הטוב ביותר של אליס)נעמד ושאג בקול שנדמה שנשמע בכל רחבי האי:”שקטטט!!!!!”וכולם השתתקו “תודה” השיבה אליס ואמרה:”מי מכיר את הילד ריצ’רד הבן של מדליין אני השיבה אישה עם תלתלים מדלין היתה חברתי הטובה ביותר המסכנה נפטרה לפני שני ימים והשאירה אותו לגמרי לבדו. אביו מת כשהיה בן שלוש הוסיף אדם שמנמן ונמוך שנראה כאילו היה בעלה של האישה המתולתלת אף אחד מאיתנו לא יכול לקחת עליו אחריות של ילד נוסף הוסיף איש שנראה בשנות העשרים לחייו גם לנו יש משפחות. את רואה הם לא רוצים אותי אמר ריצ’רד ודמעות זלגו על פניו, יש לי רעיון אמרה ילדה שנראית בת שלוש עשרה בערך אולי את תקחי אותו איתך?אליס וג’ונסון החליפו מבטים והינהנו אחד לשני בהיסוס. אליס פנתה אל ריצ’רד:זה משהו שאתה תרצה בו? חיים אתי בלב ים?אין לי מקום אחר ללכת אליו אמר ריצרד וכך ידידי מתחיל סיפורינו על ריצ’רד והים הגדול
פרק-2 יום ההולדת והקולות🎂
עברו השנים וריצ’רד כבר בן 15,הוא גדל להיות נער בלונדיני חסון וגבה קומה הוא בילה את רוב ילדותו בים על הספינה מדלין השנייה(שנקראה על שם אמו הביולוגית מדלין הראשונה) בחברתה של אימו המאמצת קפטן אליס ג’פרסון ואיש הסיפון ג’ונסון אדלנבאום.
בבוקר יום הולדתו ה-16 בעודו יושב על חרטום הספינה ריצ’רד שמע קול שירה יפיפה,הקול הגיע מתוך המים והוא היה כמעט מהפנט ריצ’רד היתקרב למים לאט לאט כאילו היה מכושף והיה נדמה לו שראה דמות לא ברורה במים ואז כשכמעט נפל למים אדלנבאום תפס אותו “ריצ’רד אתה בסדר אתה כמעט נפלתה פה למים” “כן א..אני..אני בסדר רק חשבתי ששמעתי משהו” “טוב בכל מקרה אמא שלך מבקשת לראות אותך” הודיע בקול חגיגי ובחיוך מסתורי כשל אדם שמנסה להסתיר משהו אך לשאוו. בסדר תודה אלך אליה השיב ריצ’רד והחל לצעוד על הסיפון אל משרדה של הקפטן. הוא דפק על הדלת וקול נרגש ענה יבוא.ריצ’רד פתח את הדלת ומולו עמדה אישה בת 43 בשיער חום אסוף בפקעת ובמדי קפטן, העיניים שלה הגדולות והחומות לוטשות מבט נרגש השומר סוד בנער הצעיר אישה זו ידועה גם כאימו המאמצת של ריצ’רד-קפטן אליס ג’פרסון. יש לי משהו בשבילך אמרה בהתלהבות, עיניו נפערו בציפיה “בוא כנס” אמרה. הוא נכנס לחדר המוכר לו היטב,על הקירות תלוית תמונות- אחת בשחור לבן של אליס בגיל 18 עם ילדה שנראית צעירה ממנה בשנתיים ולידן אישה שדומה לאליס ולילדה למרות שהן לא דומות אחת לשניה, התמונה השניה שהייתה כבר בצבע היא של אליס, אדלנבאום וריצ’רד חמש שנים אחרי שאליס אימצה אותו והשלישית היתה ציור של של שלוש נשים שיושבות על סלע באמצע הים פרצופן מוסתר בשערן, סנפיריהן בתוך המים וספינה מתקרבת לכיוונן אבל משהו היה שונה בחדר, על שולחן העבודה המגולף נחה חבילה עטופה בנייר חום קשורה בסרט אדום, “פתח אותה!” אמרה בהיתרגשות. ריצ’רד פרם את הסרט והוריד את העטיפה שחשפה ספר ישן בעל כריכת עור אדומה שנושאת את הכותרת
“The legends of the great sea”
(האגדות של הים הגדול)
ומתחתיו מחברת עם כריכת עור בצבע טורקיז ירקרק עם הכותרת
“Richard and the Great Sea”
(ריצ’רד והים הגדול)
“הספר מאגד את כל האגדות הנפלאות על הים והמחברת בתקווה תאגד בעתיד את כל ההרפתקאות הנפלאות שאתה תחווה בו”. תודה אמא זה מושלם אמר ריצ’רד וחיבק אותה בהקרת תודה ורק לרגע למרות שאין ביניהם קשר דם אדלנבאום שנכנס לחדר אחרי ריצ’רד ראה דימיון מישפחתי שיש רק לאם ובנה בפני השניים אבל אז הוא ניזכר במציאות והרגע חלף ושוב הם נראו לו כמו אישה בת 43 עם שער חום ועניים חומות ונער בן 16 עם שער בלונדיני כמו השמש ועיניים כחולות עם רמיזה של ירוק שהזכירו את הים בסערה שלא היו נראים לכם קשורים אחד לשני אם הייתם עוברים לידם סתם כך ברחוב.את שאר יום הולדתו בילו השלושה באכילת עוגת שוקולד עם קצפת ודובדבנים וטיול ברחובות ובשווקי עיר הנמל נורמגרסיה שבמנמודלי,הם חזרו לספינה אחרי ארוחת ערב טובה שהורכבה מכל מיני מאכלים מעניינים שהם מצאו בשוק המזון בנורמגרסיה כמו מרק סרטנים אבוצמנלו (פטריה יחודית למנמודלי) ותפוחי ים. בעודו מתארגן לשינה עמוקה וטובה לאחר היום הנהדר שהיה לו מחשבותיו נדדו לשירה ולדמות הלא ברורה מהבוקר אז הוא החליט להתחיל לקרוא את הספר שאמו הביא ליום ההולדת,כשפתח את הספר הוא מצא הקדשה שנכתבה בכתב ידה של אליס
לריצ’רד שלי
אני מעניקה לך את הספר הזה כדי שתקרא בו ותלמד הים ועל סודותיו הקסומים והכמוסים,
את הספר הזה נתן לי סבי ליום הולדתי ה16 ואני נותנת אותו לך עכשיו,בבקשה תשמור עליו מכל משמר
אוהבת אמא
ועם המילים האלו מתנגנות בראשו הוא נרדם,אוהבת אמא

באותו הלילה ריצ’רד חלם חלום מוזר, בחלום הוא ראה אישה שהוא לא ראה כבר הרבה זמן מדליין אמו הביולוגית עומדת עם אליס והילדה מהתמונה בחדר העבודה, על סיפון המדליין השנייה, שלושתן עמדו ללא ניע כאילו מחכות שיבחר באחת מהן הוא הושיט את ידו אבל לפני שהספיק לאחוז בידה הוא שמע את קול השירה המוזר והיפיפה מבוקר יום ההולדת שלו והתעורר. כשהוא התעורר הוא הרגיש כאילו הוא קם מסיוט, הוא הרגיש חנק בגרון וזיעה קרה נטפה ממצחו בטנו התהפכה הוא התנשף והרגיע את עצמו,ניגב את הזיעה מהפנים שלו וקרא שוב את ההקדשה של אמא שלו שעודדה אותו מעט.ריצ’רד יצא מהתא שלו בבטן הספינה בהרגשה טובה יותר מאיך שהיתעורר למרות שהוא עדיין הרגיש בחילה,הוא פנה לכיוון החרטום ואז נזכר בחלום ובפעם הראשונה ששמע את הקול והעדיף שלא להתקרב לחרטום אז הוא פנה לתורן התיישב ונשען עליו. הסיפון היה שקט אף אחד לא התעורר עדיין הקול היחיד היה הקול של הגלים ואנשי הנמל שהשקימו לקום ולעבוד,הוא ישב שם לבד בערך רבע שעה ואז הוא שמע את החריקה המוכרת של פתיחת דלת התא של אליס,היא יצאה אל הסיפון, לא ראתה את ריצ’רד וניגשה אל דופן הספינה כדי לקחת נשימה עמוקה מאוויר הבוקר המלוח של הים.היא הסתובבה ושמה לב לריצ’רד שיושב מכווץ ונשען על התורן וברגע הזה הוא הבין כמה חיוור הוא היה היא ניגשה אליו והוא היה יכול לראות את הדאגה בפנים שלה אותה דאגה שראה כל פעם כשנפל או חלה כשהיה קטן, אותה דאגה שראה בפעם הראשונה שנפגשו כשהוא היה בן חמש יומיים אחרי שאיבד את אמו, אותה דאגה אימהית שנחקקה בזיכרונו ,אותה דאגה שאמרה לו שמשהו לא בסדר. היא התיישבה לידו “מה מקרה?משהו לא בסדר?”ריצ’רד היסס הוא לא ידע מה להגיד הוא ידע שהיא תתחיל לדאוג עוד יותר אם הוא יספר לה את האמת, הוא ידע שהיא תחשוב שמשהו מיסטי קורה (היא תמיד האמינה באגדות וסיפורי מעשיות על הקסם בעולם) שהיא תילחץ והוא לא רצה את זה,ריצ’רד (שהיה אדם יותר מעשי להתייחס לאגדות כשמן-אגדות) חשב שהחלום הוא רק תוצר של זיכרונות ישנים וחדשים שהתערבבו
*הסבר קצר ופשוט לאיך המדע מסביר את תופעת החלומות
ואולי משהו לא טוב שאכל אתמול גרם לבחילה ולחולי”לא, הכל בסדר בטח אכלתי אתמול משהו מקולקל “אוקיי”היא חיבקה אותו קלות והם ישבו שם לדקה באוויר הים הקר מחובקים עד שריצ’רד אמר בקול קר ומרוחק:”אנחנו צריכים להעיר את הצוות ולארגן את הספינה להפלגה” הם התחילו במלאכה ואחרי שעתיים המדלין השניה יצאה להפלגה ללב ים, הם הפליגו למקום שהם לא ביקרו בו כבר שנה,Lost Island(אי האבודים) שבינתיים הפך להיות מדינה קטנה בשם לוסטאיילנד או בקיצור אל-איי (LI)שאפילו קיבלה הכרה על ידי אההש”ה(איגוד המדינות הרישמי של העולם). אחרי שאליס ריצ’רד וכל צוות הספינה שבזמנו נקראה לואיזה עזבו את אי האבודים אליס שינתה את שם הספינה למדליין השניה(על שם אמו הביולוגית של ריצ’רד מדליין הראשונה) וקראה למשלחת של אההש”ה לבוא לבקר באי, דבר כזה לא היה מתאפשר לאדם רגיל אבל בגלל שאליס היא קפטן מפורסמת ורבת עוצמה אההש”ה האמינו לה והלכו לבקר באי ואכן הם מצאו שם כמו שאליס סיפרה קבוצה של אנשים וצמח עם ריח חריף ועלים בצורת לב וחיה שלפי קבוצת האנשים נקראה בלירית הנחלים.והם פגשו אישה מתולתלת ואת בעלה השמן והנמוך ואת כל מה שאליס סיפרה. הם שלחו עזרה ומזון ובגדים ועוד כל מיני דברים כדי שהאנשים לא יצטרכו להרעיב את עצמם בשביל שלמשפחות שלהם יהיה אוכל כמו אבא של ריצ’רד. בזכות העזרה של אההש”ה אנשים מהאי מצאו את מישפחותייהם וחזרו לחברים ולארצם אבל היו חלק כמו האישה המתולתלת ובעלה שלא היה להם למי לחזור או כמו הילדה בת השלוש עשרה שנולדה על האי שנשארו לגור שם ולהם היצטרפו עולים חדשים וביחד הם הקימו ממשלה ובית משפט למרות שלא הייתה לבית המשפט הרבה עבודה כי רוב הזמן שרר שם שלום, הם הקימו שם מדינה קטנה וכל שנה יום אחרי יום ההולדת של ריצ’רד כל צוות הספינה בא לבקר באי, לבקר חברים שהם הכירו שם לבקר משפחות שהיתיישבו שם ולחגוג כמו בפעם הראשונה שהגיעו.גם ריצ’רד בא לבקר אבל חוץ מלבקר את החברים שלו מהתקופה שגר על האי הוא גם ביקר את ההורים שלו בבית הקברות. למען האמת זה הדבר הראשון שהוא היה עושה כל שנה הוא היה בא ויושב על ספסל שהיה ליד הקברים וסיפר להם על השנה שלו, הוא היה קורא להם שירה מספר השירה שהיה האהוב על אמא שלו והיה מנגן ושר את שיר הערש שהם שרו לו כשהיה קטן ופחד מהחושך וליפעמים היה פשוט יושב שם בשקט ומתגעגע, לפעמים בוכה לפעמים נזכר בפעם שרץ על החוף ואמא שלו אחריו והיה צוחק צחוק מתוק של שמחה מעורבבת עם געגוע ואחרי בערך שעתיים אליס ואדלנבאום היו באים ואליס הייתה מחבקת אותו ונותת לו לבכות על הכתף שלה ואז היא הייתה אומרת:”תודה שנתתם לי אותו, אני מבטיחה שאני אמור עליו”וריצ’רד היה מחייך אבל לא חיוך גדול וצוחק כרגיל חיוך עצוב-שמח קטן כזה שהיה שמור רק למילים האלה.

אחרי הביקור בבית העלמין הם היו מבקרים את הילדה בת ה-13 שבכלל כבר הייתה בת 23 והיו לה אישה ושני חתולירות (הכלאה בין חתול לבלירת הנחלים-חיה נחמדה ונוחה שאוכלת את עשב הבר שגדל על האי כך שלא צריך להאכיל אותה, עושה צרכים שמתאדים ולא משאירים ריח בתוך בור שנחפר מראש על ידה כך שלא צריך לנקות אחריה, היא אוהבת להתכרבל ולהיתפנק אבל גם לשחק ולרוץ בקיצור חיית מחמד מושלמת)הם גם היו מבקרים את האישה המתולתלת ובעלה שהיו הורים לבן יחיד בשם נורם וסבים לשתי נכדות מקסימות בשם לילי וג’קי ואז הם היו הולכים לכיכר העיר לחגיגות של התושבים,הם רקדו ואכלו ושתו וקיפצו ושמחו והיו מבלים את הלילה במלון שנבנה עם הפיכת העיר למדינה מלון LI(כיוון שזה היה המלון היחיד בכל האי השם לא הפריע ממש)ובבוקר אחרי ארוחה גדולה דייה כדי להאכיל גדוד הם היו מפליגים להפתקה הבאה שלהם. אבל השנה משהו היה שונה כשריצ’רד הלך לבקר את הקברים של ההורים שלו הוא שמע קול חלוש ומעצבן שנישמע לו מוכר אבל הוא לא הצליח להבין מהיכן הוא מגיע וככל שהוא היתקרב לקברים הוא רק היתחזק הוא הצמיד את אוזנו לקבר של אמא שלו ואז הוא זיהה את הקול זה היה הקול מאותו הבוקר רק שמשהו הישתנה בו הוא לא היה נעים ומכשף כמו מקודם אלא חזק וצורם הצליל היתגבר והכאיב לו, הכאיב בכל הגוף בכאב מייסר הוא ראה משהו הוא ראה את מדליין ואת אליס ואת הילדה עומדות מולו מחכות שיבחר אבל הן לא נראו לגמריי שם הן כאילו היו מרוחקות וכשהוא בא להושיט את ידו לכיוון אליס הוא הצליח ללחוש משהו בין הכאב הנורא שמפלח את אוזניו וגופו “הצילו אמא, תעזרי לי!”
כשריצ’רד התעורר מקולה של אליס הוא שכב על הקבר של מדליין והיה לו כאב ראש נוראי “ריצ’רד?ריצ’רד?אתה בסדר?” קרא הקול המבוהל של אליס ולאט לאט הוא פקח את עיניו “כן”הוא שיקר, הוא לא רצה להדאיג אותה למרות שכל חלק בגופו כאב”בטח זה אותו דבר מהבוקר אני בטוח שזה כלום”הוא אמר בלי להיות מודע לזה שהוא שוכב בשלולית של זיעה שעדיין נוטפת ממצחו ומכתימה את בגדיו,בלי להיות מודע לכמה הוא חיוור,בלי להיות מודע לדם שזלג מאוזניו ואפו וליכלך את שערו הבלונדיני,בלי להיות מודע לעיניו האדומות, הנפוחות והדומעות,בלי להיות מודע לתמונה המזוויעה שגופו הרפוי והמסכן צייר בראשה של אליס
“בבקשה תשאיר אותנו רגע לבד אדלנבאום” ביקשה אליס ורק אז ריצ’רד שם לב שגם הוא עמד שם עם מבט לא פחות מזועזע ודואג אבל למרות זאת הוא אמר”בסדר” ופנה לאחור ממלמל משהו על זה שריצ’רד ממש מדאיג אותו ושהם אף פעם לא משתפים אותו בכלום למרות שהוא ידע שזה ממש לא נכון.ריצ’רד!אמרה אליס בקול חצי נוזף וחצי מבועת מדאגה”מה קורה איתך? אני יודעת שמשהו קרה. מאז הבוקר אתה מתנהג מוזר ועכשיו זה, מה קורה לך?למה את לא מדבר איתי?תראה אותך אתה נראה חולה!אתה מפחיד אותי!”את זה היא כבר אמרה בבכי ובקול שבור ומפוחד,הוא קם לישיבה מה שהיה כואב מאוד יותר משתיאר לעצמו והבין כמה נורא הוא נראה,הוא מחה את הזיעה ממצחו ואת הדם מפרצופו ואמר בקול עצוב ושקט”אני לא התכוונתי להפחיד אותך אמא,לא רציתי להדאיג אותך.בהתחלה חשבתי שזה היה סתם חלום ושפשוט אכלתי משהו לא טוב ושזה יחלוף מהר לא רציתי שתדאגי לי ותימצאי איזה הסבר קסום או משהו עם תרופת סבתא מגעילה אבל הפעם זה היה מפחיד מידי אפילו בישבילי” את המשפט הבא הוא אמר בפנים דומעות וכאב ניכר”אני לא יודע מה לא בסדר איתי” היא היתכופפה אליו ואימצה אותו לזרועותייה “שש שש ילדי הקטן”היא התחילה לשיר”אל נא תיפחד יקירי, הכל יהיה בסדר עכשיו כשאתה כאן איתי. אשמור אלייך מכל הצללים, מהחושך הרע, ארחיק ממך מפלצות ושדים אז עכשיו לילי מנוחה”היא שרה את שיר הערש שהוריו שרו לו כשהיה קטן ופחד מהחושך, אותו שיר הערש שהוא שר כל שנה לקברים של הוריו “אני לא יודעת מה קורה לך אבל אני מבטיחה לעזור לך להבין את זה, אנחנו בזה ביחד ואני לא רוצה שתחשוב שאתה צריך להסתיר ממני דברים”הוא ידע שהיא צודקת. הוא אף פעם לא הרגיש שהיה צריך להסתיר ממנה דברים,תמיד הם היו מאוד קרובים מצד שני לא ממש היו לו דברים שהוא היה יכול להסתיר ממנה.”אני יודע”הוא אמר והם התחילו ללכת לכיוון המלון”אתה עדיין צריך להסביר לי מה קרה לפחות מה שאתה יודע כדי שאני אוכל לעזור”ושוב הוא חזר “אני יודע” כאילו ששתי המילים האלה הן היחידות שהוא מכיר. הם הגיעו למלון, ריצ’רד ניקה את עצמו מהדם והזיעה והוא כבר נראה יותר טוב והרגיש יותר טוב, הוא יצא למסדרון בכוונה ללכת לאליס ולספר לה את כל הסיפור עם הקולות והחלום אבל אז הוא נתקל באדלנבאום ונזכר שאליס גירשה אותו מבית הקברות ושהוא לא יודע כלום חוץ מהתמונה הנוראית של ריצ’רד מחוסר הכרה עם דם נוטף מאוזניו ואפו ופתאום הוא הרגיש אשמה, הוא ידע שלמרות שאדלנבאום לא רגשן במיוחד הוא עדיין מאוד דואג ואוהב את ריצ’רד, אחרי הכל הוא בערך גידל אותו הוא כמו דוד קרוב. הוא ידע כמה הוא בטח הישתגע מדאגה אבל להפתעתו במקום לצעוק ולבקש הסבר הוא חיבק אותו “אל תעשה לי את זה אף פעם שוב בחיים” הוא אמר וריצ’רד שמע את ההקלה בקול שלו, הוא ידע שהוקל לו לראות אותו שלם ובריא. שנייהם הלכו אל אליס והם ישבו והקשיבו לריצ’רד שהוא סיפר על הקולות והחלום,ועל הכאב הנוראי בבית הקברות והם הקשיבו ולא אמרו דבר עד שהוא סיים ובסוף שניהם ישבו שם פעורי פה וחסרי מילים ואז אדלנבאום אמר “אא…אנחנו אנחנו ניסתדר, אאאנחנו נמצא פיתרון” ואליס עדיין ישבה שם הוא ידע שהיא רוצה לחבק אותו אבל כנראה שהיא הרגישה שהיא ניסערת יותר מיד או אולי שחיבקה אותו יותר מידי היום אבל אז הוא ניזכר באמא שלו ולא לחבק בגלל שהיא כבר חיבקהיותר מידי זו ממש לא אליס, הוא שם לב שהיא בוכה בשקט בלי קול אבל דמעות זלגו על לחייה הסמוקות הוא ידע היא לא מחבקת כי כואב לה, כואב לה שהיא לא ידעה מה עובר עליו,כואב לה שהוא שיתף, כואב לה שכאב לו כואב לה מידי מכדי לזוז כואב לה מידי מכדי לחבק אז הוא חיבק הוא ניגש אליה וחיבק אותה חזק חיבק אותה כמו שהיא נהגה לחבק אותו. ושוב אדלנבאום ראה את הדימיון הזה הדימיון שבין ילד לאמא רק שהפעם הרגע נימשך לקצת יותר. זה קצת מצחיק, תמיד אדלנבאום צפה מהצד בשני אלה, צפה בכל הרגעים הכי יפים שלהם הוא לא היה חלק ממערכת היחסים הזו, הייתה לו מערכת יחסים שונה עם שניהם יותר כמו דוד לריצ’רד וכמו חבר קרוב לאליס אבל הוא חי איתם על אותה הספינה וצפה בריצ’רד גדל ובאליס הופכת יותר ויותר לדמות אימהית. אם הייתם צריכים לבקש ממישהו לספר לכם על שני אלה ולסכם אותם כבני אדם אין אדם שהיה יכול לעשות את זה יותר טוב מאשר אדלנבאום. גונסון הוא חשב לעצמו, אף אחד לא קרא קרא לו ככה כל כך הרבה זמן לא מעז לואיז

ריצ’רד והים הגדול: הרפתקאותיו של ריצ’רד ג’פרסון
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (1)

סיפור מדהים

14/10/2021 19:57
28 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך