נ.ר5
כפי שהבנתם, הקטע של המשפחה הוא שהשמות של כולם מתחילים ב- ג'. מה אני אגיד? זה מה שעלה לי בראש. תגיבו, תדרגו, ותנו ביקורת! ההרשמה עדיין פתוחה לשתי גחליליות, אז תכתבו בהרשמה ו... עמית22, אם אתה קורא את זה תוסיף לדמות שלך מראה בהרשמה.

שבט הגחליליות – פרק הבכורה

נ.ר5 27/09/2014 744 צפיות 7 תגובות
כפי שהבנתם, הקטע של המשפחה הוא שהשמות של כולם מתחילים ב- ג'. מה אני אגיד? זה מה שעלה לי בראש. תגיבו, תדרגו, ותנו ביקורת! ההרשמה עדיין פתוחה לשתי גחליליות, אז תכתבו בהרשמה ו... עמית22, אם אתה קורא את זה תוסיף לדמות שלך מראה בהרשמה.

סכין אדומה וגדולה הבזיקה בחושך.
אורות בצורת כדורים זהובים הסתחררו סביבה.
איש בעל שיער כסוף ופס זהוב בשיערו הופיע מולה.
"מה אתה רוצה?" שאלה אותו ושיחקה בשיערה החום.
וכאילו לא שמע אותה הניף את הסכין האדומה ותקע בראשה. דם זלג מראשה, אבל לא אדום, אלא כחול, וכשנגע בקרקע הפך לזהוב ויצאו ממנו פרחים ורודים פתוחים ויפהפיים.
"למה?" שאלה אותו.
"כי הייתי חייב!"

***

ג'יין התעוררה במיטתה הקטנה בבהלה. כבר חודשים היא חולמת את החלום הזה. היא מכוסה בזיעה קרה וזפתיה היו יבשות.
בחלון, נראו השמיים השחורים והירח הלבן בהם. משתקף ברצפה הלבנה שבחדרה.
היא בדקה מתחת למיטתה, וכמו תמיד, אותם פרחים ורודים יפהפיים היו שם וכך גם נוזל זהוב שהקיף אותם. היא נגעה בראשה, במקום שבו הסכין הוטחה בה. המקום כאב ודם אדום עדיין זלג ממנו. אמנם לא בכמויות אבל זלג. הדם הכתים את שיערה החום והארוך של ג'יין וגם את הסדינים הלבנים ואת כתונת לילתה התכולה.
"שוב פעם לכביסה." נאנחה והורידה את הסדינים מהמיטה. היא פתחה את דלת חדרה ונבהלה.
"מה אתה עושה פה?" שאלה את אחיה הקטן, ג'יימס, שנפל לרגליה של אחותו כי נצמד לדלת החדר.
"אממ… אני…" התחיל לגמגם ג'יימס.
"שמור את התירוצים שלך לבוקר." התיזה בו בכעס.
"מה קרה לך?" שאל אותה וקם על רגליו.
"נפלתי מהמיטה וקיבלתי מכה." שיקרה ג'יין. היא אף פעם לא הבינה איך החתך נמצא שם, הרי זה רק חלום.
"את בטוחה? זה לא נראה כאילו נפלת מהמיטה." אמר בסקרנות ג'יימס וניסה להגיע אל קווצת שיער ספוגה דם.
"כן אני בטוחה." אמרה ג'יין ודחפה אותו מהדלת. היא פרעה את שיערו וניגשה לסוף המסדרון, למקלחת.
בניגוד אליה, לג'יימס יש שיער בלונדיני. ג'יין אף פעם לא הבינה איך הוא ירש את צבע זה, הרי אף אחד במשפחה שלו לא בלונדיני. מה שכן היה לשניהם זה עיניים כחולות.
היא דחפה את דלת האמבטיה ונכנסה בה. היא דחפה את הסדינים המלוכלכים עמוק בסל הכביסה האפור שהיה מצד שמאל לדלת. חדר האמבטיה שלהם היה קטן. אמבטיה לבנה די גדולה ניצבה מתחת לחלון הגדול, רצפה לבנה, כיור, מראה קטנה מעליו ושידה לתרופות ועוד כל מיני.
ג'יין פשטה את כתונת הלילה (שגם אותה דחפה לסוף סל הכביסה) ונכנסה לאמבטיה. היא מילאה אותה עד האמצע במים חמים ושכבה שם, מורידה מעליה את החלום, ונרגעת. לאחר כמה דקות של הירגעות, קמה ג'יין והחלה לחפוף את שיערה מכל הדם הקרוש שנדבק לשיערה. שטפה היא את השמפו, וחזרה והתיישבה באמבט המלא מים. היא נשענה לאחור, ועצמה את עיניה, נושמת את ריח האמבטיה, את המים החמים שעוטפים את גופה.
'איזה רגע מושלם.' חשבה לעצמה ושקעה בשינה עמוקה.

"ג'יין! שכחת את עצמך? גם אני רוצה להתקלח!" דפיקות בדלת וצעקות העירו אותה מהתרדמת. זה היה אחיה ג'יימס. היא הסתכלה סביב ונזכרה שהתקלחה, ובטעות נרדמה.
"רק רגע ג'יימס!" קראה בעודה מתאוששת מהעייפות. היא שטפה את עצמה שוב פעם וסיבנה את גופה ומיד אחר כך פתחה את פקק האמבטיה וכל המים התנקזו בכמה דקות. ניגשה לכיור וצחצחה שיניים בעודה רטובה.
"ג'יין, אם את לא פותחת בעוד עשר שניות אני פורץ את הדלת!" איים ג'יימס וג'יין ידעה שזהו לא סתם איום, הוא מתכוון לזה.
"עשר…"
"אני מתלבשת!" אמרה ג'יין וחיפשה את המגבת שלה ואת בגדיה.
'כמה טיפשה הייתי יכולה להיות? שכחתי מגבת ובגדים!' חשבה לעצמה בתסכול וניסתה למצוא משהו להתכסות בו.
"תשע, שמונה…"
"תירגע ג'יימס!" תקפה אותו בקול סמכותי ופתחה את סל הכביסה בניסיון למצוא איזשהי מגבת רק כדי להתכסות בה.
"חמש, ארבע, שלוש, שתיים…"
ג'יין פתחה את הדלת מתכסה בחולצה כחולה מוכתמת כתמי שמן שחורים של אביה.
ג'יימס גיחך. "מה זה?"
"התגעגעתי לאבא!" אמרה ג'יין ויצא מהחדר. החולצה, שהיתה עליה כמו שמלה כמעט מיני רחבה, נספגה מים בגלל שיערה הרטוב.
"לא התנגבת?" שאל אותה ג'יימס. "לא משנה. אמא אני במקלחת!" צעק ג'יימס למורד המדרגות וזרק את בגדיו והמגבת על רצפת החדר, נכנס, ונעל אחריו את הדלת.
היא ניגשה לחדרה במהירות.
"מה זה?" שאל אחיה הגדול כשנכנסה לחדרה. הוא היה לבוש חולצה שחורה וג'ינס ושיערו החום עם הקצוות הבלונדינים נפל על פניו.
"מה אתה עושה פה?" שאלה אותו ופתחה את דלת הארון.
"רציתי לשאול אותך אם את צריכה טרמפ." אמר אחיה.
"ג'ף, תעוף לי מהעיניים!" אמרה ג'יין וסימנה בידה אל הדלת.
"אוקיי, אוקיי." אמר ויצא בטריקת דלת מהחדר.
ג'יין לבשה במהירות גופיה ורודה ושורט ג'ינס שחור, נעלה נעלי ספורט שחורות, לקחה את תיקה הסגול, אספה את שערה לקוקו גבוה ויצאה מהחדר. היא ירדה בריצה במדרגות אל המטבח.
"ביי אמא!" קראה אל אמא ונשקה לה על הלחי. היא פתחה את המקרר והוציאה משם בקבול מים גדול וקר ולקחה את האוכל שלה משולחן העץ.
היא סגרה את המקרר והבחינה בפתק צהוב קטן בעל כתב שחור ונטוי לצד שמאל, הכתב של אביה. היה כתוב שם,
"ג'יימס, ג'ף, ג'יין, וג'ינה היקרים.
נסעתי לקצת יותר זמן לכנס המכוניות, לפחות ל… חודש.
מצטער אם אכזבתי, באהבה, אבא ג'ון."
"הוא לא יגיע לארוחה המשפחתית?" שאלה ג'יין את אמה בעצב.
"אני מצטערת." אמרה אמה.
ג'יין יצאה בסערה מהבית וטרקה את הדלת חזק ככל שיכלה, ככה זה כשהיא היתה עצבנית.

"ואז הוא מחליט לברוח לפני הארוחה המשפחתית!" אמרה בכעס ג'יין לחברתה רייבן כשנכנסו לכיתה. מבטה של רייבן הפך למבולבל.
"מה זו הארוחה המשפחתית הזאת?" שאלה רייבן וקלעה את שיערה הבלונדיני לצמה.
"זוהי ארוחה שבה שני המשפחות משני הצדדים נפגשות לערב שלם! אני לא מאמינה שהוא יפסיד את זה!" כעסה ג'יין והתיישבה על שולחנה. מולה התיישבה על כיסאה האפור רייבן ומבטה היה עצוב.
"אני… אני מצטערת, את… את רוצה לבוא לאכול אצלנו בארוחה המשפחתית?" שאלה כשראתה את מבטה העצוב של רייבן.
"זה נחמד, אבל לא תודה. את לא אמורה לוותר על ערב משפחתי רק בגלל ילדה שברחה מהכלא ובסוף נתנו לה חנינה והיא גרה בדירה ישנה שכרגע אין לה כסף לשכר הדירה." אמרה במהירות רייבן וחייכה. זה ערב משפחתי שלך!"
הצלצול קטע את שיחתם.
"נדבר אחר כך." אמרה ג'יין והתיישבה על כיסאה האפור והוציאה את ספר ההיסטוריה.
"שלום לכם תלמידים , אני המחליף של גב' ארטנתנו, ושמי הוא טראנו." אמר מורה נאה שנכנס לכיתה. שיערו היה כסוף והיה בו קלועה צמה זהובה. עיניו הירוקות היו גדולות ונראות נדיבות. הוא לבש חולצה מכופתרת חומה ומכנססים ארוכות חומות גם הן.
"בואו תפתחו את הספרים."
פיה של ג'יין נפער.
'מה הוא עושה כאן? הוא לא הזיה של חלום?'


תגובות (7)

הוו נחמד!
נאורקה, לאן נעלמת? (זו פרדי, לא אחותה)
ומה זה הראש המלוכלך הזה…?! מדמיין וכותב על בנות במקלחת?
נאורקה, אתה מדרדר.
חחחחחחח סתם, צוחקים.
יש לך כתיבה טובה ותחזור מהר לצ'אט!
מממ… אני עוד אעקוב (נראה לי חחחחח) אחרי סיפורים שלך!
(אני חווה כרגע דז'ה וו ונראה לי שכבר כתבתי את המשפט הזה מתישהו ^)

27/09/2014 15:43

ממש ממש אהבתי :)
אני אמשיך לקרוא את הפרקים הבאים.
אתה כותב מצווין!
[הקטע של המקלחת הרג אותי מצחוק, אבל אוקיי אני אשאר רצינית]
בקיצור, אין הערות כרגע, רק תמשיך את הסיפור!

27/09/2014 16:09

הסיפור יפה, מאוד אהבתי את הכתיבה ואני מעתיק את הדמות של הדף של ההרשמה ומוסיף לה את המראה:
שם: אונובה ספיקיטה
גיל: 17
גחלילית
אופי: חכם, מתוחכם, יש לו חוש הומור ובדיחות מוצלחות הוא ”המנהיג” ככה הוא קורא לעצמו, אבל הגחליליות האחרות לא חושבות ככה. יש לו חברים סודיים, הוא מנהל יומן אישי והוא מרבה לדבר עם עצמו.
רקע: מנהל יומן אישי, כמו שכבר אמרתי, אבל חשוב להדגיש את זה. הוא שונה משאר הגחליליות והוא אוהב להתחיל עם גחליליות, אבל אף פעם הוא לא זוכה בגחלילית, אפילו הגחלילית הכי חכמה והכי מחוננת ונשאר לבדו.
מראה: שיער בלונדיני, עיניים בצבע כחול עמוק, שפתיים ורדרדות.
אם משהו לא בסדר, או שלדעתך הוא לא מתאים למראה אז אתה יכול לשנות אותו.

27/09/2014 18:23

שם: גאו (Gau) לה ראבוס.
גיל: 17
גחלילת
מראה: שיערו סגול כהה, ועיניו העגולות ירוקות כיער, יש בהן ברק תמידי של סקרנות. הוא דק וארוך. רגליו ארוכות, וחיוכו ממזרי. אפו קטן וחד, ועיניו בורקות בהתרגשות וסקרנות ולפעמים קצת זדון, בקושי יש בהן חלק לבן, כמו עיניה של ציפור. עיניו כל כך כהות שלא רואים איפה נגמרת הקשתית ומתחיל האישון. שערו פרוע תמידית, ותמיד לח וריחני, כאילו הוא בדיוק יצא ממקלחת ממש טובה. הוא מפיץ ריח נעים של עץ אלון לכל מקום אליו הוא הולך, ויש לו מין חיבה משונה לבלוטים. הוא אוסף אותם, הוא מפצח אותם, והוא אוכל את החלק הרך והטעים. יש בלבו שנאה עמוקה לבגדי בד רגילים, ולרוב הוא יראה לבוש בתלבושות הכוללות קליפות עצים קשיחות שמשמשות כמין סוג של שריון חזה. הוא אוהב מגני כתפיים, בגלל שהם גורמים לו להראות מרשים יותר. לכתפיו להיות יותר רחבות ולשאר גופו להראות יותר צר. נדיר לראותו בלי חגורת העור, עליה הוא תולה שקיקי בד ולהבים שמוצאים חן בעיניו.
אופי: הוא סקרן, כל דבר חדש מרתק אותו. חוש ההומור שלו קצת מעוות. הוא אוהב להיות שונה, הוא תמיד מפריד את עצמו מהשאר. יש לו את הדעות שלו על העולם, ואף אחד לא יצליח לשנות אותן. הוא חשדן מאוד, מבחינתו כל דבר הוא סכנה נוראית, והוא מת על סכנות נוראיות. הרבה אנשים עשוים לכנות אותו שוטה, והם עשוים להיות צודקים, אבל גם אם הוא שוטה, הוא מתוחכם וחד הבחנה. שום דבר בעולם לא זז מהר מספיק בשבילו, הוא תמיד רץ לכל מקום, והו, הוא רץ מהר כל כך שזה כמעט לא היגיוני. הוא שונא להיות כבד, לכן הוא לוקח איתו רק את החגורה. כי הוא יודע שאם יהיה לו תיק גב הוא ימלא אותו תוך שעה עד שלא יהיה בו מקום לכלום. אם הוא יוכל לקחת איתו את כל מה שמוצא חן בעיניו: אחרי שעתיים הוא לא יהיה מסוגל ללכת. יש לו חיבה לבלוטים, לדברים נוצצים, לדברים סגולים, לשיריונות חרקים, לדברים צבעוניים, ולנוצות שנשרו. אם הוא יראה אחד מאלא, הוא יעצור. לא משנה מה. גם אם רודפים אחריו עשרות אנשים חמושים, הוא יעצור וייקח את הדבר הזה. כמעט אין לו שליטה בזה, הוא פשוט מהופנט מזה. התכונה הזאת העניקה לו את הכינוי 'גאו לה ראבוס', שמשמעותו 'עורב האלונים'.
הוא מתלהב מדברים בקלות, אוהב ריגושים וסכנות, והיפראקטיבי בצורה יוצאת דופן. אין דבר שהוא נהנה ממנו יותר מצהריים שקטים של 'חיפוש אוצרות' (כמו שהוא קורא לזה) וישיבה על ענפים של עץ אלון ישן, לפצח בלוטים ולבחון את השלל. להחליט על החפצים שהכי מוצאים חן בעיניו, ולוותר על השאר. בכל דבר הוא מוצא סכנה מרגשת, כל טיול הוא הרפתקה נהדרת עבורו.
רקע: הוא לא זוכר דבר מחיו האנושיים, הזיכרון הראשון שלו הוא שהוא התעורר בתוך עץ אלון חלול ועתיק. כשהוא יצא החוצה, מיד הוא הבחין בגחלילית זקן מאוד שנמצא שם במקרה לאסוף בלוטים.
(בגלל שאני לא יודעת ממש מה הולך, את פרטי הפגישה הזאת אני אשאיר לך. רק אגיד, שבסופה, גאו הצטרף לשבט הגחלליות.)
כשהזקן שאל לשמו, הוא אמר שהוא לא יודע איך קוראים לו. הוא בחן את הילד הקטן מעלה עד למטה, הריח את ריח האלונים שנדף ממנו, והודיע, שמהיום קוראים לו גאו לה ראבוס.
השם מצא חן בעיני גאו, אז הוא לא התווכח.
בשבט לא היה לו קל כמו שהוא חשב שהיה לו, הוא היה מוזר ומטורף והוא בכה הרבה בגלל סיבות טיפשיות, ולא בכה בכלל בגלל סיבות ריצניות. אנשי השבט לא קיבלו אותו לחיקם. הילדים דחפו אותו, כדי לראות אם הפעם הוא יחליט להתייפח לשמיים או שהוא יקום וילך, הם רדפו אחריו כדי לראות אותו רץ, לראות אם הם יוכלו לתפוס אותו. והמבוגרים שאלו שאלות ופקפקו בהחלטות, חלקם קרא לגרש אותו, חלקם טענו שהוא אפילו לא גחלילית אמיתית. הם לא יודעים מה המניעים שלו, מי שלח אותו, אולי הוא מסוכן? איך המנהיג שלהם מוכן פשוט לקחת ילד ש'לא זוכר שום דבר' ולתת לו להיכנס עמוק אל נבכי השבט בלי שום בדיקה או חקירה או שום דבר?
גאו פשוט השתדל להתרחק מהם. הוא אסף בלוטים ונוצות ושריונות חרקים, דברים נוצצים ודברים צבעוניים ודברים שנראו לו מיוחדים.
הוא נשאר מין אווטסיידר, אנשים לא ממש בוטחים בו, כי הוא לא יציב. פעם הוא מתנהג ככה ופעם ככה. מי יודע איפה הוא מסתובב כל היום? מה הוא עושה כל הזמן? הוא לא ניסה אפילו להיות חלק מהם, למה להם לתת לו?
גאו לא מוטרד מזה שהוא לא שייך, זה לא מפריע לו. הדבר היחיד שמכאיב לו, זו הבדידות.

28/09/2014 11:48

אוף!
לא הייתי אתמול בבית! ולא נרשמתי.
וכבר נגמרו הגחליליות.
זה עדיין מאוד יפה

28/09/2014 12:18

    את האמת, שיש מקום לעוד גחלילית אחת. לפי מה שהבנתי…

    28/09/2014 13:05

אמממ האמת שזה לא בדיוק הגיוני לפי מה שרשמתי על רייבן, היא אמורה להיות בת עשרים, לא בבית ספר אבל סבבה, אני זורמת… (כל דמות שניה שאני נרשמת איתה משנים לי חחח) חוץ מזה פרק מאוד יפה והאמת שטיפםה צחקתי ממשפחת ג' חחחחח אהבתי מאוד תמשיכי ויהיה נחמד אם תסבירי לי בת כמה רייבן, זה יסדר לי דברים בראש.

29/09/2014 17:43
10 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך