נ.ר5
פרק ראשון, ואף-אחד לא מחובר יאייי תהנו :)

שורשים לפני ענפים- פרק 1

נ.ר5 18/07/2016 579 צפיות תגובה אחת
פרק ראשון, ואף-אחד לא מחובר יאייי תהנו :)

“אלוהים, מה קרה לליאה?” שאלה כשהביטה בחברתה רצה עם מזוודות לכל אורך המסדרון, בוכה וממלמלת לעצמה.
“ליאה… ליאה קטסוויל… טוב, אביה הוציא אותה מהאקדמיה היום.” כמו חתול, התגנבה מאחוריהן מנהלת אקדמיית ‘שורשים’.
“מה? סתם ככה?” שאלה אותה.
“סתם ככה,” ענתה ללא שיוני בתווי פנים. היא נשארה רצינית כתמיד. “בכל מקרה, מחר מגיעה אליכן מישהי חדשה. סדרו את חדרכן לכבודה.” ובלי לומר אף מילה נוספת התקדמה אל עבר מבנה כיתות הלימוד.
השתיים נכנסו אל חדרן.
החדר היה מבולגן בצורה שלעולם לא ראו. דפים צהבהבים תלושים וקרועים מפוזרים על הרצפה, ספרים עבים פתוחים זרוקים בכל מקום. סדינים רטובים, בגדים מוכתמים.
“אני לא יודעת מה קרה, לידיה, אבל משהו רע קרה.”
“את חושבת שזה קשור… ל…” ענתה לידיה.
“אני לא יודעת. נצטרך לברר, בואי!” ציוותה עליה.
“רגע! מיי!” קראה אחריה במורד המסדרון. מיי הייתה מהירה היא כבר הספיקה להעלם ללידיה מהעין. לא נותרה לה ברירה. היא אספה את שיערה האדמוני לזנב-סוס והחלה לסדר את חדרה המבולגן. היא לא ידעה מה קרה לליאה, אך מה שבטוח… זה לא טוב.

“אבל אני לא מבינה למה אני צריכה ללכת.” מחתה מייגן בעוד אביה מעמיס את המזוודות של ביתו על המושב האחורי של הטנדר הכחול.
“ככה… את כבר מתבגרת. את לא יכולה להסתובב בלי מסגרת,” ענה לה מבלי להסתכל בעיניה.
“כן, טוב… אין לנו כסף למסגרת בשבילי. בגלל זה אני צריכה להישאר.”
“לא,” שלל את דבריה, “בגלל זה את צריכה לעזוב.” הוא טרק את דלת הטנדר והסתכל על ביתו הצנומה. בעלת השיער הכהה, כובע הצמר השחור על ראשה, היא הייתה יפהפייה. “תביני, מג… אני עובד בארבע משרות בשביל לנסות לפרנס את שנינו, זה יותר מידי קשה בשבילי. את לא תשרדי כל עוד את איתי. בגלל זה את הולכת לשם,”
“למה לא לתיכון העירוני?” שאלה בצורה לא בוגרת.
“כי… כי שם לא תוכלי ללון, בסדר?” התעצבן אביה והתיישב על המדרכה החמה. זה היה יום חם, כמעט שלושים-ושתיים מעלות בחוץ.
“מה זאת אומרת?”
“את נוסעת לשם, כי את צריכה מקום שבו יאכילו אותך, מקום שבו תוכלי לישון… את לא יכולה להישאר כן.”
דמעות נצצו בעיניה של ביתו. “לא, בבקשה לא… אני אבוא לבקר. אני מבטיח.” היא נכנסה בעצבנות למושב הנוסע שבטנדר. היא נשכה את שפתה חזק כדי לא לבכות. היא הבטיחה לעצמה שלא תבכה. למרות שהיא נכנסת לאיזה אקדמיה פלצנית, עם מלא אנשים פלצנים, שכל היום הולכים עם האף גבוה בעננים… היא חייבת להישאר חזקה. הרוח הצליפה בפניה בעוד המוזיקה החזקה לא הפסיקה להתנגן עד שהגיעה לאקדמיה, למסגרת החדשה שלה, לבית החדש שלה, לכלא שלה. הדרך הייתה ארוכה, משעממת וארכה כשעתיים ורבע. בדרך ראתה שלטים לבנים ופרסומות על האקדמיה, אך אף בית, עיר, או אפילו מכונית אחת הייתה על הכביש חוץ מהטנדר הכחול והחבוט של אביה של מג. נוף הדרך הסתכם בכמה גבעות ירוקות. לא פחות ולא יותר. היא פיהקה פיהוק גדול ואביה אמר לה משהו, אך לא שמעה לו. היא עצמה את עיניה ושקעה בשינה עמוקה.

“שורשים לפני ענפים, יקירתי. זכרי זאת. שורשים לפני…”
“11578, 8457, שורשים לפני ענפים.”
היה נדמה שהשמש הפיצה אור סגול מבעד לצמרות העצים הסבוכות והיא רצה בין הגזעים העבים, מועכת עלים אדומים. למרות הסתיו הקר והכבד שהגיע לאקדמיה היה לה חם, והיא לא הפסיקה להזיע ולהתנשף. היא נתקעה במשהו מלפניה ונפלה לאחור מטושטשת. היא קמה מתנשפת, דופקת על קיר בלתי נראה שמפריד בינה לבין שאר ילדי האקדמיה, הלבושים בתלבושת האחידה האדומה כסופה. היא הסתכלה אחורה בבהלה ורוח לא הפסיקה להצליף בפניה. הם התקרבו. היא צרחה לעזרה, ואף-אחד לא שם לב. הם התקרבו יותר ויותר מהר, בברדסים חומים וידיים שרוטות ומדממות. על כל כף יד צורה לא מובנת, כמו סוג של מנדלה אך לא בדיוק. סמל שמסמל משהו. היא הבחינה בסמל של עין שחורה. העין התקרבה יותר ויותר מהר, יותר מכל האחרים. ראשה הסתחרר כשהעין נגעה במצחה והיא איבדה את הכרתה מיד אחרי קול שנשמע. “ברוכה הבאה, עין.”

מג קמה בצרחה ובגדיה נדבקו לגופה מזיעה קרה.
“מנסים לישון כאן.” נערה אדמונית כבגילה שכבה על מיטה מול מג וזרקה עליה כרית.
“איפה אני?” מלמלה. היא נשכבה בחזרה על המיטה והסתובבה על צידה. על השידה שלידה הייתה מונחת תמונה של ושל אביה. ‘אני כבר באקדמיה? מתי הספקתי?’ חשבה לעצמה. היא ראתה את השתקפותה על התמונה והבחינה בכתם שחור על מצחה. היא חיפשה את הטלפון הסלולרי על בגדיה.
“אין טלפונים בשורשים.” אמרה אותה נערה.
“איך…” מלמלה.
“ככה גם אני הייתי.” הנערה התיישבה על מיטתה. “אני לידיה. וגם אני הייתי כמוך. נרדמתי בנסיעה, חלמתי סיוט על ברדסים חומים וסימנים… רק שבי נגע סמל של סביון… התעוררתי בדיוק כמוך, מבולבלת, לא יודעת איך הגעתי לכאן.”
“לידיה, שתקי!” ציוותה עליה הנערה במיטה השלישית. בלונדינית, חיוורת. מפונקת. “זה לא עניינה!”
“אבל… היא העין,” אמרה לידיה.
“מצדי שתהיה נוצה, אף עוד מילה אחת!” היא דיברה בקול סמכותי ובמבטא אנגלי קל.
“אחר-כך,” אמרה לידיה ללא קול ונשכבה במיטתה. כעבור דקות אחדות נשמעו נחירותיהן של השתיים. ולמרות שניסתה, מג לא הצליחה להירדם. היא בחנה את ערימות הספרים הבלויים על רצפת הפרקט. את פח האשפה המלא דפים צהובים, ושלוש סלי כביסה קטנים מלאים בבגדים מוכתמים במה שנראה ככתמי דיו ו…דם? חשבה בבהלה מג. היא בטח מדמיינת, או שלמישהי מהשתיים יהיה שבוע כואב במיוחד… היא תהתה ממה הגיעו הכתמים האדומים. שריטות? פציעות? בטח אלה סתם ענייני בנות, הרגיעה את עצמה. היא עצמה את עיניה ונשמה עמוק. אך לא הצליחה להירדם. היא לא הפסיקה לחשוב על המשפטים ששמעה.
‘שורשים לפני ענפים,’
‘ברוכה הבאה, עין.’

שורשים לפני ענפים- פרק 1
דרג את הסיפור

תגובות (1)

או. היי :)
הרבה זמן לא קראתי סיפור שלך…
התחלה ממש טובה ומעניינת. ברדסים מוזרים.
אני כבר מחבבת את לידיה ^^
טוב, היו כמה טעויות מקלדת אבל ממש קטנות. וזהו.
אשמח להמשך : >>>>>

19/07/2016 12:06
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך