karinrin55
אנשים מכובדים, החלטתי שאני עושה שיכתוב לשני הספרים הראשונים של ילדי הירח (ילדי הירח וירח אדום למי שלא מכיר). אני עושה את זה כדי להתניע מחדש את המוזה שלי, אני חושבת שאם אני אשפר את הכתיבה הקודמת שלי יחזור לי משהו לראש ואני אצליח לסיים את הספרים האחרים שהתחלתי. אז כרגע שאר הספרים נמצאים בהפסקה עד שאני אחזיר לעצמי את המוזה. בנתיים תגיבו, דרגו ומקווה שתהנו!!♥♥♥

ילדי הירח פרק-1: ירח מלא ~שיכתוב~

karinrin55 26/06/2016 853 צפיות 3 תגובות
אנשים מכובדים, החלטתי שאני עושה שיכתוב לשני הספרים הראשונים של ילדי הירח (ילדי הירח וירח אדום למי שלא מכיר). אני עושה את זה כדי להתניע מחדש את המוזה שלי, אני חושבת שאם אני אשפר את הכתיבה הקודמת שלי יחזור לי משהו לראש ואני אצליח לסיים את הספרים האחרים שהתחלתי. אז כרגע שאר הספרים נמצאים בהפסקה עד שאני אחזיר לעצמי את המוזה. בנתיים תגיבו, דרגו ומקווה שתהנו!!♥♥♥

אני לונה, בת שבע עשרה, אפשר לומר שאני יפה. בסטנדרטים של יופי הרבה אומרים לי שאני כמעט עשר מושלם, עיני כחולות וצלולות, שיערי בלונדיני גולש. בסך הכל יפייפיה, אבל לא הכל יכול להיות מושלם תמיד.
אני לא נערה אהודה במיוחד, טוב בואו נודה בזה פשוט. אני מנודה, האווט-קאסט של בית הספר בעיירת היער המבודדת שלי.
אני לא אוהבת לחיות כאן בעיירה הזו, למרות אחותי הקטנה לורה שאני אוהבת בכל ליבי והוריי שלמרות הריבים התכופים שלנו אני אוהבת אותם. אני נוטה לברוח מהמציאות בכך שאני מתגנבת ליער, על אף האיסור על כך. כל הדיירים המבוגרים אומרים שיש שם חיות מסוכנות מאד, כמו דובים, אריות הר וזאבים. אבל אני לא מפחדת מזאבים, אני מרותקת על ידיהם.
הם יצורים כה מופלאים וחזקים, בשיטוטי ביער נתקלתי בכמה. הם מתקרבים, מתבוננים ועוזבים כשהם רואים שאין להם בשביל מה להתאמץ.
“לונה!” זאת אימי שקראה לי, היא מקדימה הבייתה. המורה כנראה דיברה איתה, אמרה לה ששוב החסרתי בבית הספר.
“אני כאן אמא.” אני קוראת לה בזהירות מהמטבח, בזמן שאני מביטה דרך החלון בדלת הצדדית על היער הירוק שנמתח לכל האופק.
“נחשי מי טילפן אלי לונה,” היא אומרת וצועדת לתוך המטבח עם מבט זועם על פניה “לא אחרת מאשר גברת הדסון.” אני מאגרפת את ידיי, ניסיתי ככל יכולתי להסביר לאמא שלי שמקומי לא בבית הספר הזה. אני לא יכולה לסבול יותר את ההקנטות ואת ההצקות הבלתי פוסקות שהילדים בכיתה שלי מטיחים בי.
“אמא תני לי להסביר-”
“את עכשיו עולה לחדר שלה ומשלימה את מה שהיא לימדה היום.” היא קוטעת אותי.
“אבל אמא!” אני מחזירה לה בטון מתחנן.
“עכשיו לונה!” היא צועקת ומצביעה לכיוון המסדרון שבסופו נמצא חדרי, אני קמה בזעם מהכיסא שעליו ישבתי וצודעת ברעש והפגנתיות לחדר. אני טורקת את הדלת אחרי ומתאפקת מלצרוח עד שקולי יקרע מגרוני, אני יודעת שהיא תשמע את זה. אני פותחת את המגירה בשידה שליד מיטתי ומוציאה את סכין הציידים שהיה שייך פעם לסבי, נידן העץ מלא בחריטות וקישוטים ואני מעבירה עליו את אצבעותיי. אני נושמת עמוקות ופותחת את חלון חדרי,אני קופצת החוצה לדשא ומתחילה להתקדם במהירות לכיוון קו העצים. אני שומעת את אימי זועקת, ראשה מציץ מחלון הסלון כשהיא קוראת לי.
“לונה!, חזרי לכאן מיד, את שומעת אותי!?” אני ממשיכה לרוץ, מביטה קדימה למרחק כשאני קופצת מעל בולי עץ נפולי ומתחמקת משיחי סרפד שגדלים כאן בכל מקום. אני ממשיכה לרוץ עד שאני מגיעה למקום הקבוע שבו אני יושבת, גבעה קטנה בקרחת יער קרובה לנחל שיוביל אותי חזרה לשביל שיקח אותי לעיירה לקראת הערב כשאפנה הבייתה. אני מקשיבה לקולות היער, ריחו של הטחב נישא עם הרוח הקלילה שמלטפת את עורי.
הירח מתחיל לעלות, הערב הוא מלא ואינו מוסתר בעניני גשם כבדים הנראים נצחיים באיזור הזה. אני מבחינה בתזוזה בתוך קו העצים, הוא מתקדם ויוצא אליי.
זאב יחדי.
הוא לא נראה מופתע ממש לראות אותי, אבל אני כן מופתעת לראותו. בדרך כלל הזאבים מסתובבים בלהקות, גם כשהם צדים. הוא לוטש בי מבט ואיני מצליחה לפענח מה נראה לי משונה, עד שזה מכה בי. העיניים שלו, הן לא נורמליות לזאב. הן נראות כמעט אנושיות בצבען החום, אני קמה ממקומי כשהוא מתקרב אליי. הוא גדול יחסית ופרוותו שחורה לחלוטין, כאילו היא בולעת את כל האור שנוגע בה. אני מרימה את סכין הצייד וחושפת את שיניי, להראות לו שלא כדאי לו להתקרב יותר. הוא לא עוצר, הוא רק נוהם ומתחיל לרוץ לעברי. אני מתחילה לרוץ לכיוון היער, מנסה לעשות כמה שיותר פניות חדות כדי שלא יוכל לעקוב אחריי בתוך היער אך רגלי נתפסת בשורש של עץ ואני מועדת. אני מסתובבת על גבי בדיוק כדי לראות אותו מזנק עליי. הוא מצמיד אותי לקרקע מכוסת העלים, הוא נוהם עליי וצחנת פיו גורמת לגרוני להתכווץ. אני מנסה לדחוף אותו מעליי, הוא זז רק במעט ונושך את זרועי בחוזקה. אני זועקת מכאב כשכאב מפלח אותה מהכתף ועד לקצות אצבעותיי, ואז נשמעת יללה חדה מאחוריו. הוא מסובב את מבטו לכיוון ההוא ואז חובט בראשי עם כף רגלו ובורח. ראייתי מתשטשת ודם נוטף במהירות מזרועי, אני מנסה לכסות את הפצע במשהו כדי לעצור את זרימת הדם. אך ללא הצלחה, אני מתחילה להרגיש חולשה מאובדן הדם וראייתי מתקהה. אני מאבדת את האחיזה בהכרה, הדבר האחרון שאני רואה לפני שהכל הופך שחור הוא זאב לבן עם כתמים אפורים. אני מתנחמת בעובדה שהוא נראה כמו הירח, לפחות ראיתי משהו יפה בפעם האחרונה.
__________________________________________________________________
חושיי חוזרים אליי לאט לאט, בראשונה חוש הטעם. הפה שלי יבש וטעם מתכתי ממלא אותו. שנית חוזר אליי חוש המישוש. כאבים מפלחים את זרועי וראשי, אני רוצה להענק אך גרוני יבש מידי כדי להוציא צליל. אני מרגישה שאני שוכבת על מיטה עם הגב למעלה ושאני עטופה בתחבושת כלשהי, אני ממש אתעצבן עם אני נמצאת במרפאה. אני מנסה להרים את עצמי אך אני לא מצליחה אפילו להרים את ידיי. עכשיו הגיע תורו של חוש השמיעה, אני שומעת קולות עמומים ובלתי מובנים. אני לא מזהה אף אחד מהם, השמיעה לאט לאט מתחדדת ואני מצליחה להבין את השיחה שהם מנהלים.
“אני אומרת לך בפעם המאה מייק, אנחנו לא צריכים עוד פה להאכיל!” זהו קול נשי ותוקפני, היא נשמעת יחיסת מבוגרת אך לא ביותר מידי ממני.
“תקשיבי איימי, אני לא החלטתי להביא אותה לכאן. זאת הייתה אלי שחשבה שזה נבון להביא קורבן נשיכה!” קולו של גבר, נשמע שהוא רב עם האישה על משהו יותר מכך שהביאו אותי לכאן. כאילו הם רבים על מי נותן כאן את הקביעות.
“אל תאשים אותה! היא רק ילדה קטנה!” אומרת האישה.
“לא זאב נשך אותה! זה היה דאריוס! ראיתי אותו כשהגעתי אליה!” זהו קולה של נערה, נשמע שהיא קטנה ממני מעט. אני פוקחת את עיניי שוב ורואה שלושה אנשים, כמספר הקולות. אני רואה גבר מוצק עם שיער חום בהיר ועיניים אפורות שמסגרתן כחולה, אישה גבוהה עם עור שזוף ועיניים חומות בהירות כמו שיערה ונערה צנומה עם עיניים כחולות ושיער שצבוע לתכלת.
“את חושבת שדאריוס עשה את זה? נראה לך שהוא חזר?” אומר הגבר ועל פניו עוברת הבעת פחד.
“פייז’! בואי לכאן רגע!” צועקת האישה ואחרי כמה רגעים נכנסת נערה שנראית בגילי מדלת בצידו השני של החדר, היא רזה מאד שיערה שחור ועיניה ירוקות וגדולות.
“כן איימי? מה את רוצה?” היא שואלת בקול חסר סבלנות ומשלבת את ידיה על חזה הקטן.
“אני צריכה לדעת אם היא משקרת.” אומרת האישה ומחווה לכיוון הנערה הקטנה עם שיער התכלת “קדימה אלי, ספרי לה מה שסיפרת לי ולמייק.” ממשיכה האישה והנערה הצעירה פונה לכיוון פייז’. כך קראה לה האישה לפחות.
“מי שתקף את הילדה שהבאתי היה דאריוס.” אומרת הנערה הצעירה בקול סמכותי ובטוח, הנערה מתבוננת עליה ועיניה מבזיקות לרגע בניצוץ ירקרק.
“היא לא משקרת, אני יכולה לחזור לישון?” שואלת פייז’ ופונה לאישה.
“כן, את יכולה.” אומר הגבר ופייז’ מחזירה את ידיה לצידיה.
“תודה, ואגב הטרף שלכם התעורר. אני חוזרת למיטה.” היא אומרת ומניפה בידה לעברי לפני שהיא יוצאת מהחדר. שלושתם מפנים את מבטם אליי, אני קמה לאט ומסתובבת כך שאשב על המיטה שאני נמצאת עליה. חוש הריח חוזר אליי ואני מריחה חומרי חיטוי ועוד משהו מוזר שאיני מזהה.
“שלום לך, אני אלי ואת?” אומרת הנערה הצעירה ומתיישבת על מיטתי, אני נרתעת מעט ומביטה עליה.
“לונה, מי אתם? ואיפה אני אם מותר לי לשאול.” אני שואלת ומביטחה באלי ושניי הנותרים שחוקרים אותי במבטם.
“אני אמיליה אקוסי, זה מייק טומינסון ואת אלקסנדרה את כבר מכירה כמדומני.” היא אומרת ומושיטה את ידה ללחיצה.
“כן, בערך. איפה אני בדיוק?” אני שואלת ולוחצת את ידיה בעדינות.
“את ביער לקסווד, לונה. נשך אותך ילד ירח, את צריכה לנוח. השינוי יתחיל בקרוב.” היא אומרת ובלי להוסיך עוד כלום יוצאת מהחדר וסוגרת אחריה את דלת העץ.
“סליחה? מה היא אמרה מה נשך אותי?” אני שואלת ומתכווצת מפחד מאלי ומייק שנשארו איתי בחדר.
“ילד ירח, איש זאב.” אומר מייק.
“אין דבר כזה אנשי זאב.” אני אומרת, כאב מפלח את זרועי ואני מביטה עליה. נראה שהיא חבושה לחלוטין ומוכתמת במעט דם, אני משתנקת כשאני מבינה שזה הדם שלי.
“זה קצת קשה להסביר לגורים חדשים אבל יש דבר כזה אנשי זאב, ערפדים וקסמים.” אומר מייק .
“אתם כולכם משוגעים, תודה על הטיפול אבל אני רוצה לחזור הבייתה אם לא אכפת לכם.” אני אומרת ומנסה לקום ממיטתי אך ראשי מסתחרר וראייתי משחירה. מייק תופס אותי ומושיב אותי חזרה על המיטה, מוודא שאני יציבה לפני שהוא משחרר את אחיזתו בי.
“אני יודע שקשה לקבל את זה אבל את אחת מאיתנו עכשיו, את לא יכולה לחזור.” הוא אומר ולוקח את ידי בידו, אני משחררת אותה באיטיות.
“אני לא מבינה… אני אשת זאב?” אני שואלת ומביטה בו, אני לא מאמינה שאני באמת מסכימה לשטויות האלו. בטח חטפתי מכה ממש חזקה בראש כשמעדתי, או שאיבדתי טיפה יותר מידי דם מהנשיכה.
“עדיין לא, את עוד צריכה להשתנות. השינוי יתחיל בקרוב ואני לא אשקר לך זה הולך לכאוב.” אומר מייק וצועד לכיוון שידה שעליה מונחים קנקן מים וכמה כוסות, הוא מוזג לי כוס מים שאני שותה בלגימות קצרות. זה מרגיע את כאב הראש ובכללי גורם לי להרגיש קצת יותר טוב.
“אז כל העולם הזה של היצורים המוזרים, פיות שדים וכאלה. זה באמת קיים?” אני שואלת ונשענת על הקיר מאחוריי.
“לא זה באמת שטויות, אנחנו לא בבני הנפילים כאן. יש ערפדים כן, וקוסמים ומכשפות אבל כל הקטע עם הפיות וציידים של הנסתר לא. אנחנו סוג של… מוטציות, אם תרצי.” אומר מייק ולוקח ממני את הכוס, אני מביטה באלי שעומדת ומקשיבה לנו.
“אם כל זה קיים אז מי מכם נשך אותי ולמה?” אני שואלת ונדחקת יותר לפינת המיטה.
“אף אחד, דאריוס נשך אותך. הוא פעם היה חלק מהלהקה שלנו אבל-” אומר מייק ועוצר באמצע המשפט, הוא הולך לאלי ולוחש משהו באוזנה. היא מהנהנת קצרות ויוצאת במהירות מהחדר.
“קרה משהו?” אני שואלת ומפנה מבט מודאג למייק, הוא מביט בי ואני רואה שעיניו הפכו שחורות. אישוניו התרחבו עד שהן מסתירים את הצבע האפור היפייפה שנראה מקודם, הוא מביט בי ומתחיל לחפש משהו בחדר.
“דאריוס נשך אותך. תקשיבי כשילד ירח נושך אותך זאת דרך אחת להפוך גם כן, אבל זה תהליך קשה יותר וכואב הרבה יותר מאשר השינוי הראשון של ילד שנולד עם היכולת. ובגלל שדאריוס הוא הזאב שנשך אותך, השינוי שלך מסוכן אפילו יותר.” הוא אומר ועובר לחפש דברים בשידה שליד המיטה שאני יושבת עליה.
“למה? מה הוא עשה?” אני שואלת ומנסה לקום כדי לברוח מכאן, בחילה תוקפת אותי ואני מתיישבת חזרה על המיטה.
“הוא אחד הזאבים הכי חזקים שפגשתי, כשאדם ננשך על ידי זאב ומשתנה הוא לוקח חלק מהכוח של הזאב שנשך אותו. אם מה שאלי אמרה נכון, השינוי שלך יהיה גרוע את תהיי מסוכנת מאד ולכן אנחנו לא יכולים לקחת סיכון שתתקפי מישהו.” הוא אומר ומוציא מאחת המגירות חבל, אני נרתעת לאחור. מנסה להתחמק ממנו כשהוא מתקרב אליי. הדלת נפתחת בטריקה ונכנסים חזה אמיליה ועוד נער.
“מה אתה רוצה מייק?” שואלת אמיליה ומביטה בי בחוסר עניין.
“דאריוס נשך אותה. את יודעת מה זה אומר…”הוא אומר ומביט בה נחרצות, היא מהנהנת ומחווה עם ראשה לנער ליידה שיתקרב אליי כשהיא מתחילה לחפש משהו בארון.
“אנחנו חייבים לקשור אותה.” אומר מייק והנער מתקרב יותר, אני מנסה להעיף את ידיה מעליי אך ללא הצלחה.
“לקשור אותי? למה? תעזבו אותי!” אני צועקת והנער תופס את זרועותיי ומייק את רגליי. אני מתנערת ומנסה להשתחרר. אמיליה מוציאה משהו מהארון ומתקרבת אליי, שהו מחט ובתוכו נוזל שקוף שנראה מאיים.
“עזבו אותי!” אני צורחת ומנסה שוב להשתחרר, אך לשווא. הם חזקים מידי, הנער מחזיק את פרקיי ידיי בידו האחד ועם השניה הוא לוכד את זרועי הימנית הקרובה לאמיליה ולא נותן לה לנוע. אמיליה תוקעת את המחט בעיקול המרפק שלי ומזריקה לזרועי את הנוזל השקוף, אני מרגישה אותו מתקדם במחזור הדם שלי. החומר מצננן אותי וגורם לי לאבד את השליטה בגפיי. ראייתי מטשטשת שוב ואני מרגישה כבדה, מייק והנער עוזבים אותי ומתחילים לקשור אותי למיטה.
“זה חומר הרדמה לונה, אני מצטער שזה חייב להיות ככה. את פשוט מסוכנת מידי.” אומר מייק כשהוא מסיים לקשור אותי, פניו מטושטשות ואני רק מצליחה לפענח את עיניו הכחולות. אני מרגישה כמו אדם פסיכי בבית משוגעים, קשורה למיטה תחת השפעת חומרי הרדמה כי אני מסוכנת מידי כדי שייתנו לי להסתובב משוחררת. הנער זז ומתיישב על כיסא לידי, הוא מקרב את פניו אליי ואני מצליחה להתפקס על תווי פניו. עיניו כחולות ועמוקות ושיערו החום נופל מעט עליהן, עורו שזוף ובוהק.
“נתראה כשתתעוררי.” הוא אומר ואני מתעלפת.

ילדי הירח פרק-1: ירח מלא ~שיכתוב~
דרג את הסיפור

תגובות (3)

ואוו כןכןכןן שכתוב של הסיפור הכי טוב שלך!!! אין לי זמן לקרוא את הפרק אבל ואו איזה כיף שאת משכתבת אותו!!!

26/06/2016 17:20

פשוט ***. כתבתי לך תגובה מושקעת ברמות והיא לא נשלחה. *** על הטחפון הדפוק שלי. מחר אני אנסה לעשות אותה מחדש, בתקווה שהיא תהיה טובה כמו המקורית… לילה טוב, ובאמת מצטערת..

27/06/2016 00:03

נשמע ממש מעניין

29/06/2016 01:17
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך