Y.M
החיים ממשיכים וצריך לדעת להמשיך יחד איתם

FEAR -פרק 1

Y.M 26/04/2020 78 צפיות אין תגובות
החיים ממשיכים וצריך לדעת להמשיך יחד איתם

החיים ממשיכים
‘מדהים איך החיים ממשיכים.
השמש זורחת בכל בוקר ושוקעת בכל ערב, ללא שום התייחסות לבני האדם אשר לא יזכו לראות אותה יותר. העצים ממשיכים לצמוח, מבלי לדעת על מה הם נשענים, זה לא משנה להם אם זה מחסן ישן, או חתיכת אבן שעלייה חקוקים שמות ותאריכים. אנשים ממשיכים לקום בבוקר ולחזור בערב, בעוד אחרים שוכבים באדמה ולא זזים.
איך הם מצפים שאני אמשיך לקום בבוקר כמו כולם, לאכול ארוחת בוקר כמו כולם, ללכת לבית ספר כמו כולם, להקשיב ולהשיב על דברים שאנשים אחרים אומרים כמו כולם.
אני לא כמו כולם!
יש לי הורים שמסתבר שהם לא ההורים שלי, ושני אחים קטנים שגם הם לא באמת אחים שלי. היו לי חברים שכבר לא חברים שלי, היו לי מטרות ושאיפות שמתפוררות קצת בכל פעם שאני קמה בבוקר ויוצאת מהמיטה. הייתי מסוגלת פעם ללכת עם בגד ים ולא לחשוב שכל בחור שמסתכל עלי חושב איך להניח עלי את הידיים שלו. והיה לי פעם חבר הכי טוב, ילד שסיפרתי לו כל מה שעבר לי בראש וחשבתי שהוא עושה את אותו הדבר, אך התברר לי שלא, כשמצאתי מכתב בכיס המכנסיים שלו, שסיפר את מה שהוא כל כך רצה להגיד לי אך לא היה מסוגל. גיליתי את הסוד שלו ברגע שבו ראיתי את האור בעיניים שלו כבה.
“החיים ממשיכים וצריך לדעת להמשיך יחד איתם”. זה מה שכולם אומרים, ואני מנסה. אני שומרת על הציונים שלי טובים, יודעת שברגע שתהיה בהם סטייה, אפילו הקטנה ביותר אני אקבל את השיחה הזאת שוב. אני ממשיכה להתאמן באופן קבוע, למרות האי נוחות האדירה שגורמים לי בגדי הים, למרות שכל מה שאני רוצה הוא להיכנס למיטה ולהתחבא מתחת לשמיכה. אני ממשיכה, לא כי אני אוהבת את האדרנלין של התחרויות ולא כי אני חושבת לפתח את זה כקריירה, על זה כבר וויתרתי מזמן, אלא כי זה מעסיק אותי, ובזכות זה אני מגיעה למיטה כל כך עייפה שאני מתעלפת ולא מאפשרת לסיוטים להיכנס. אני ממשיכה לקרוא ספרי פנטזיה, כמו שאני והוא תמיד אהבנו, רק שאין לי עוד למי לבכות, או עם מי לצחוק, או להתרגש או לחוש כל רגש אחר. עכשיו עולמות הפנטזיה שם בשביל להרחיק אותי מסיפור הפנטזיה אותו אני חייה. עולמות שבהם אני לא הגיבורה, הדמות שסובלת, הדמות שחייה משתנים מהקצה לקצה, הדמות שמאבדת הכל, הפעם דמויות אחרות משחקות את התפקיד הזה, והן כנראה משחקות אותו יותר טוב ממני.
לפעמים שאני מרגישה שאני מאבדת את עצמי בים הרגשות הכלואים בתוכי אני גם כותבת…’
אלה כהן, היועצת של בית הספר שלי ובמקרה גם הפסיכולוגית הפרטית שלי, בעלת השיער האפור ושלל קמטים קוראת את הדף, עינייה החומות מאחורי זוג המשקפיים הקטנים עוברות בקווים אופקיים על פני הכתוב מההתחלה ועד הסוף, פעמיים, עד שהיא מרימה את הראש ומסתכלת עלי. “מתי כתבת את זה” היא שואלת,
“היום בשיעור הראשון, ספרות, המורה הקריאה חלק מספר שכבר קראתי” אני עונה, וטוב זה לא בדיוק נכון, לא קראתי את כל הספר אבל קראתי את העלילה המרכזית וזה לא שהיא מתקדמת לאיזה שהו מקום.
“הרגשת שאת מוצפת רגשות?”
“פגשתי את דני, בדרך לבית הספר” דני, זה קיצור של דניאלה, אחות הגדולה של ליאור, החבר הכי טוב שלי. היא גדולה ממנו בשנתיים ונראית כמו הגרסה הנשית שלו. אותו גוף צנום ובהיר מלא נמשים, אותו פרצוף תמים ומחויך, חסר דאגות, עד שהתמלא בכאלה. אותו שיער גלי, בצבעים שונים, בעוד שהשיער שלה חום בהיר, של ליאור היה כתום, שהתאים באופן מושלמת לאישיות האש שלו.
העיניים שלה, כמו שלו בצבע חום בהיר, קדחו בתוכי בדיוק כמו תמיד, נוזפות, מאשימות,
‘זאת אשמתך, את יודעת. אם לא היית עיוורת כל כך למה שהוא מרגיש כלפיך, זה לא היה קורה. אבל את ראית מישהו חדש, העדפת קצת שרירים ופרצוף יפה על פני שנים של חברות, נכון? אם לא זה יכול להיות שהאח הקטן שלי עדיין היה חי’ המשפט שאמרה לי בהזכרה מהדהד בראשי.
היא לא ידעה עד כמה היא צדקה.
“בל?” אלה מוציאה אותי מהרהורי, מבטי מתמקד לאט בפנייה והדבר נותן לה רשות להמשיך לדבר
“דיברת איתה?” אני מנענעת את ראשי לשלילה
“למה לא” היא מנסה להוציא ממני מידע, גורמת לי להשתמש במילים.
“לא יצא” אני עונה.
“את מרגישה שמצפים ממך ליותר מידי?” עוברת נושא
“אני לא יודעת, אולי, אף פעם לא מת לי חבר קודם אז אני לא יודעת למה להשוות” אני עונה
“אני מבינה שנגמרה לך הסבלנות, תנסי לחשוב קצת על שאלה שלי.” כן… העוקצניות שלי בדרך כלל מסמנת את סוף הפגישה.
“אני חושבת שהייתה פגישה טובה היום” ברור שככה היא חושבת, לא רק שהיא קראה את קטעי הכתיבה הפרטים שלי אלא היא גם הצליחה להוציא ממני 35 מילים בשעה, שלדעתי זהו שיא חדש.

FEAR -פרק 1
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך