FEAR

שבריר של תקווה כשעיניים נפגשות:
ריח של נענע הגיעה לתא שלה דרך דלת המתכת העבה, היא התגעגעה לריח הזה. היא הייתה שותה תה נענע באופן קבוע בבית שלה, היא זכרה בברור איך הייתה יוצאת לקטוף מהגינה את אותם עלים, איזה ריח הם הפיצו שהניחה אותם במים הרותחים, הריח שלהם היה חמוץ, אבל לא כמו של גופה שהרקיבה אלא יותר כמו ריח שמריחים כשכואבת הבטן. הריח הרגיע אותה. עכשיו היא גם זכרה באופן מדויק את הצורה של העלים, ובפיה היבש עמד הטעם של התה, משתוקקת לו. ראשה מתמלא זיכרונות מימים טובים יותר.
דלת התא נפתחה, אבל היא נשארה יושבת על המזרון הקשה, יודעת שגם אם הדלת הייתה נפתחת לחלוטין ולא היו מוצבים שומרים שמוודאים שלא תברח, עדיין היו האזיקים שמנעו ממנה להגיע לדלת. הרי היא כבר בדקה את זה, מתחה את השרשראות שקשרו את הרגליים שלה וראתה שהן מונעות ממנה להגיע לקצה השני של התא, אל הדלת, וכמובן כל זה בנוסף לאזיקים שקשרו את ידיה מלפנים, האזיקים שפשפו את מפרקי ידיה ורגליה, היא הייתה מודעת לכך שכל תנועה תפצע אותם יותר. הם התייחסו אליה כאל פושעת, מתנקשת, אבל היא ראתה מוות פעם אחד בחיים שלה, מוות שאומנם נגרם בגללה אבל לא היא ביצעה אותו. היא לא חשבה שיהיה לה את האומץ לקחת חיים של אדם אחר גם אם זה היה כדי להגן על חייה או של משהו שקרוב אליה, כבר בחנו אותה על זה והיא נכשלה.
היא נמצאת בתא הזה כבר כמה חודשים, וידעה זאת רק דרך החלון הקטן שנמצא מעלי.ה היא ראתה אור שסימן את בואו של היום וחושך שסימן את הלילה, אבל אולי הם סתם מתעתעים בה, רוצים לדעת כמה צריך בשביל שהיא תשתגע. חוץ מהבחור שחטף אותה והבחור שבא להוציא ממנה מידע כל כמה ימים היא לא פגשה אף אדם אחר כבר כמה חודשים, כנראה עוד נסיון לבדוק כמה זמן תחזיק שפויה. לכן היא הופתעה שנכנסה לתא נערה בערך בגילה, עם שיער שטני אסוף בצמה, לבושה במכנסי ג'ינס וג'קט, ומחזיקה מגש עם מגש וכוסות שהפיץ את הריח המופלא של הנענע שהריחה. חוץ משתי פיסות לחם ביום וכוס מים היא לא אכלה או שתתה דבר. ובכל פעם, לפני שקיבלה את האוכל הייתה אומרת לעצמה, הפעם אני אשאיר פרוסה אחת, אני אתאפק, כדי שלא תגווע ברעב, כדי להפחית את תחושת הריקנות המגיעה בסוף כל יום. אבל אז היא הייתה מקבלת את האוכל עם הריח המופלא שלו, שממלא את פיה בריר ושוכחת מזה לגמרי, כל מה שהיא מצליחה לחשוב עליו באותו הרגע הוא האוכל שקיבלה. בתא היה קפוא, במיוחד בהתחשב בעובדה שלבשה ג'קט ומכנס ארוך ודק, שניהם רחבים ולא מונעים את הרעידות שתוקפות את גופה. היא בהתה במשקה החם ובאדים היוצאים ממנו ללא הרף והשתוקקה לו אף יותר.
הנערה השטנית לא הייתה גבוהה במיוחד, אם היא הייתה נעמדת לצידה כנראה שהיה בניהן אפרש של ראש לפחות, אך היא לא נעמדה, יודעת שכל תנועה שלה היא בבזבוז אנרגיה שאין לה, ולכן נשארה לשבת על המזרון, סוקרת את הנערה הראש ועד כפות הרגליים. היא הייתה קפואה במקום וכל תנועה שלה הייתה מלווה בכאב מהמפגש האחרון שלה עם המענה שלה, שמנסה להוציא ממנה מידע שאין ברשותה. אפילו מבלי להפשיל את השרוולים של הג'קט היא יכלה לדעת על הסימנים הכחולים שהולכים ומתנפחים על הידיים שלה, והרגישה את הטעם המתכתי של הדם בפיה מהאגרוף שנתן לה. היא לא ידעה מה הוא רוצה לדעת, הם שאלו אותה לשמה והיא ענתה להם, ואז בא האגרוף, כל כך חזק שהראש שלה פגע בעוצמה בקיר שמאחוריה והיא ראתה שחור לכמה רגעים ופיה התמלא דם. היא לא הבינה את פשר המכה, איך היא יכולה לטעות בשם שלה?
הנערה נעמדה מולה, מושיטה לה כוס תה, שהייתה חמימה למגע בדיוק כמו שפנטזה, התנועה של היד גרמה לכאב במפרק ידה, אך היא אפילו לא הרגישה אותו, כל מה שהיה חשוב הוא הנוזל החם שבכוס והנערה. האצבעות שלה עקצצו מהבדלי הטמפרטורות, ומפיה נפלטה אנחת עונג. היא השתוקקה לעצום עיניים ולהתענג על המגע אך היא לא עשתה את זה, היא אמרה לעצמה שהיא פשוט זהירה, יודעת שזה יהיה מטורף מצדה לסגור את העיניים ולהיות עיוורת בעוד יש אדם זר בסביבתה, אך קול ציני במוחה העלה את האפשרות שהיא פשוט מבועת, לא מסוגלת לסגור את העיניים בגלל הפחד ממה שמסתתר מאחוריהם. הנערה חייכה לשמע האנחה ולפתע עיניהן נפגשו, אחת עם עיניים אפורות, תמימות , חזקות ואחת שיושבת מבלי לעשות כלום במשך ימים כלואה בתא, לה היו העיניים מיוחדות, בצבע טורקיז, צבע שאמור לרפא, אבל העיניים האלה היו שבורות.
ברגע שהעיניים נפגשו היא הרגישה שבריר של תקווה.