מאקס (היה) כותב
לאט לאט מתקרבים אל תשובות על הרבה שאלות, לא מניח שזה מעניין מישהו ¯\_(ツ)_/¯ בנושא אחר, אני מנסה להיות כמה שיותר זהיר עם כינויי גוף, אשמח לדעת אם עדיין יש שימוש יתר או שזה נראה יותר מסודר.

The Legacy of the Numbers פרק 11

מאקס (היה) כותב 29/07/2020 129 צפיות 6 תגובות
לאט לאט מתקרבים אל תשובות על הרבה שאלות, לא מניח שזה מעניין מישהו ¯\_(ツ)_/¯ בנושא אחר, אני מנסה להיות כמה שיותר זהיר עם כינויי גוף, אשמח לדעת אם עדיין יש שימוש יתר או שזה נראה יותר מסודר.

השבוע שהגיע לאחר ההחלטה שלי לחזור הבייתה היה שקט.
לוקאס ואני עברנו את הדרך בטרמפים. חוץ מפעמיים שניסו לשדוד אותנו, הכל עבר חלק. במקרים האלו כל מה שהיינו צריכים לעשות זה להשתמש בטלקינזיס מספיק בשביל להפחיד אותם. לא תקפנו אף אחד, רק הזזנו את הרכב פה ושם, ובפעם השנייה לוקאס הפיל עץ על הרכב ובשלב הזה הם כבר לא התעסקו בנו.
אני מקווה שאצליח להתרגל לשקט הזה.

‘אני צריך שתפגוש אותי ליד הדירה.’ אני לוחץ על ‘שלח’, שמח שהצלחתי להטעין את הפלאפון בנסיעות. עכשיו רק לקוות שצ’אד לא עסוק.
אם להגיד את האמת עוד לא החלטתי אם אני שמח לחזור. מצד אחד אני ארגיש בטוח יותר במקום שאני מכיר, מצד שני… אני חוזר לשם. למקום שלא דרכתי בו רגל כבר שש שנים. לא יודע איך להסביר את ההרגשה הזו שיש בי. אולי אני לחוץ, אולי לא.
“לא רע!” לוקאס שורק כשאנחנו הולכים במדרכה שצמודה לחוף. בצהריים, האיזור מוצף באנשים. הכל מכה בי שוב: החום, הלחות, הרעש, הריח שמרגיש מלוח. בכל יום אחר זה גורם לי לבחילה, אך כעת הכל מרגיש נוסטלגי.
“אז כאן גדלת. משום מה מעולם לא ראיתי אותך כטיפוס שמבלה את כל היום על החוף,” הוא אומר.
“לא יכול להגיד שזה התחביב שלי.” אני סורק את החוף, מביט באנשים. מעולם לא הרגשתי אחד מהם, לא משנה כמה ניסיתי.
“אז, אמרת שיש מישהו שיעזור לנו?” הוא שואל ומרים גבה.
“צ’אד. הוא עובד הרבה, מקווה שיהיה לו זמן. מניח שגם כדאי שתדע שהוא יודע על הכוחות שלי,” אני אומר וחושב על זה שיכול להיות נחמד שהם יכירו.
“הבנתי. טוב, אם אתה סומך עליו,” הוא נאנח.
אנחנו חוצים את הכביש ועוברים שורה של חנויות. לבסוף אני עוצר, מביט למעלה.
לא הייתי בדירה שלי כמעט שבועיים, לא מאז שרג’יס תקף אותי.
“ברנדון!” צ’אד קורא ורץ לעברינו.
חיוך עולה על פניי כשאני רואה אותו שוב. שיערו הבלונדיני קצר ומורם עם ג’ל, לבוש בגופיה שחורה כך שכל שריריו בולטים, ג’ינס כחול קצר, כמו תמיד. האדם היחיד שיכולתי להיות כנה איתו כל השנים האלה.
“אתה בסדר?” הדבר הראשון שהוא שואל בשיחה הראשונה שלנו מאז הלילה שבו היה לי את הסיוט.
“כן,” אני עונה בקצרה, מבין שיש לי הרבה מה לספר, אבל את זה אפשר לשמור לזמן אחר.
הוא מהנהן ואז מביט בלוקאס, סורק אותו.
“אהמ, ברנדון,” לוקאס אומר, “הצגת דמויות?”
“כמובן, לוקאס זה צ’אד,” אני אומר, מניף יד לעבר צ’אד. “צ’אד זה לוקאס. הוא… אנחנו בערך… אתה יודע…” אני מגרד בראשי, מעמיד פנים שאני חושב הרבה.
“יהרוג אותך להגיד שאנחנו חברים, הא?” לוקאס מסנן ואז פונה לצ’אד ושולח את ידו. “לוקאס אלמונד, לשירותי.”
“צ’אד ארצ’ר,” צ’אד לוחץ את ידו. “ואני חושב שאתה מתכוון להגיד, ‘לשירותך’.”
“זה מה שאמרתי,” לוקאס אומר בחיוך.
אני מסב את גבי אליהם, חיוך נמרח על פניי. אולי במחשבה לאחור זה לא היה רעיון טוב להפגיש אותם. יש להם אישיות דומה מדי.
צ’אד מהנהן ומשחרר את ידו. “אז, רוצה להסביר לי מה קרה לך? הוא באמת התקשר?” הוא פונה אליי, מניח את מבטו על התיק הצהוב.
“לא, זה סיפור די ארוך,” אני אומר. “אני אשלים לך את כל הפרטים אחר כך, אבל כרגע יש משהו שאני צריך לעשות. אני צריך לחזור לשם.”
“אוקיי,” הוא אומר ומרים גבה. “עכשיו בוא רק נצא מנקודת הנחה שאני לא מכיר מקום בעיר שנקרא ‘שם’.”
“לבית הישן שלי,” אני מבהיר.
מבטו נופל, קופץ מלוקאס ואליי חזרה.
“יש משהו שאני צריך לחפש, משהו על אמא שלי.”
“מה קרה שזה קפץ פתאום?” הוא שואל במבט מבולבל.
שאלה טובה, אני לא יודע בעצמי. זה מה שאני רוצה להגיד. אני לא יודע בעצמי מה הדחף הזה שהתעורר בי, לא יודע למה אני נמשך אל העבר כל כך. אבל משהו במילים של קני, משהו שגרם לו לדבר עליה ככה. אני צריך לדעת.
“טוב,” צ’אד אומר לבסוף. “תוביל את הדרך.”
“אתה תמיד קל לשכנוע?” שואל לוקאס.
“יש יגידו שאני מעט עקשן,” צ’אד אומר במבט תמים, מה שגורם לי לצחוק. הוא הכל חוץ ממישהו שקל לשכנוע.
אני מתחיל ללכת בכיוון שאני חושב שמוביל אל הבית, בכל זאת, לא הייתי שם הרבה זמן.
“אתה מכיר את ההרגשה שאתה מנער קולה חזק, והיא פשוט מתפוצצת לך?” צ’אד שואל את לוקאס.
“אממ, לא, לא משהו שנשמע מוכר,” לוקאס אומר ומגרד בראשו, אני מגחך.
“ככה זה הראש של ברנדון,” צ’אד ממשיך. “יכולים לקפוץ לו רעיונות הזויים בן רגע, ולא משנה מה תגיד לו, הוא ימשיך איתם.”
טוב, הוא לא טועה. אני לא מסכים בהכרח עם הדימוי, אבל אני לא יכול להתווכח.
“דרך אגב, יש לי גם,” לוקאס אומר.
“גם רעיונות הזויים? אחד-אחד בבקשה,” צ’אד נאנח.
“כוחות, כמו לו,” הוא עונה ומצביע עליי.
צ’אד בוהה בו לרגע, ואז מסב את מבטו קדימה. “טוב לדעת.”
“אם הוא סומך עלייך עם זה, אני מניח שאני גם יכול.”
“לא שהצלחתי להסתיר את זה, צ’אד היה שם כשהכוחות הופיעו,” אני אומר.
“אני זוכר,” צ’אד מהנהן, נזכר בכדור שפגע בו.
“זה טוב שיש על מי לסמוך,” לוקאס ממשיך, מסתובב אליי.
“אני מכיר את צ’אד כבר חמש שנים, מהחטיבה עוד.”
“טכנית נפגשנו לפני זה, רק לא בדיוק הכרנו אחד את השני כל כך,” צ’אד מוסיף.
“מה הכוונה?”
“אמא של צ’אד הכירה את ההורים שלי, היא באה לטפל בי הרבה אחרי שאבא שלי עזב. הייתי אצלה כמה פעמים אחרי שאמא שלי נפטרה,” אני עונה, הזכרונות צפים בי. התקופה הנוראית בחיי.
צ’אד לא מגיב, לוקאס רק מהנהן.

אחרי כמה דקות של הליכה, אנחנו עוברים ליד הבית של קייט. אני משתדל שלא להביט לעברו, למרות המחשבה שמתעוררת בי להציץ דרך החלון, רק לדעת אם היא שם.
המחשבה לא נמשכת להרבה זמן כשאני קולט את הבית. בית לבן עם שתי קומות, מלוכלך ומאובק. הדשא מסביב מבולגן וגבוה. צמרמורת עוברת בי, רגליי נעצרות במקום.
הם מבחינים בתגובה שלי, מביטים אל הבית שאני בוהה בו.
“אנחנו עדיין יכולים להסתובב,” צ’אד לוחש.
“מאוחר מדי לזה,” אני לוחש חזרה, ממשיך להתקדם. אני מאמץ את הטלקינזיס, מנסה לייצב את גופי כדי שלא יראו עד כמה אני משקשק. משקשק מפחד.
אני נעצר מול שער נמוך עשוי מתכת אפורה, כעת חלוד רובו, לוקח נשימה ארוכה ואז דוחף אותו קדימה. קול חריקה נוראי צורם באוזניי.
שביל עשוי מלבנים אדומות וכתומות שאני זוכר בבירור מוסתר על ידי דשא ירוק כהה. הבליטות של האבנים עדיין מורגשות כשאני צועד בו, מתקדם אל הדלת החומה.
על הדלת, בשלט קטן וצהוב שמודבק בחלקו העליון, כתוב בכתב מסולסל ושחור: ‘כאן גרים ג’ון ולולה אלן, בעל הבית הינו ברנדון אלן’.
“שנצלצל?” מציע לוקאס.
אני מנער את ראשי ושולח את ידי אל הידית. המתכת הקרה שולחת עוד צמרמורת, מערערת את הטלקינזיס לרגע. אני דוחף אותה קדימה, פותח לאט את הדלת בזמן שריחות של אבק ושל עובש מברכים אותנו.
אנחנו צועדים פנימה בחשיכה, אור חלש נכנס דרך החלון שליד הדלת. ארון חום עץ קטן נח בכניסה, מזיכרוני המקום בו שמרנו את הנעליים.
הסלון הרבה יותר מואר הודות לדלתות הזכוכית הרחבות שמגיעות מהרצפה ועד התקרה. הוא הרבה יותר מרוהט ממה שזכרתי. שולחן עץ חום רחב, מסביבו שש כיסאות עץ. לצד השולחן נמצאת ספה ירוקה גדולה, מאונכת לה נמצאת עוד ספה כתומה ולידה כורסא צהובה.
הקירות כולם בצבע צהוב, גוון דומה לצבע הקירות בביתו של קני. זה גורם לי להרגיש בחילה, ואני מנסה לנער את ההרגשה.
“אין לכם תמונות או משהו?” צ’אד שואל בזמן שהוא מסתובב בסלון.
אני לא עונה, מפנה את מבטי מהסלון אל המטבח. הקירות והשיש הרחב לבנים, מקרר נח בקצה החדר בצבע אפור. במרכז עומד שולחן עץ קטן עם שני כיסאות. לפני הרבה זמן, כשהיא עוד הייתה בריאה, היא נהגה לספר לי כל מיני סיפורי אגדות בזמן שישבה שם לקלף תפוחי אדמה. הם תמיד היו על גיבור על, והיא לקחה השראה מהציורים שלי. אני מחייך כשאני נזכר בהם, ובמחשבה לאחור זה נראה כאילו היא ניסתה לספר אותם עליי.
“גינה יותר מסודרת ויהיה נוף מדהים,” לוקאס ממלמל ועומד מול דלתות הזכוכית.
“נהגנו לערוך שם פיקניקים,” אני אומר, מניד את ראשי לכיוון הדלתות.
“טוב אז מה עכשיו?” שואל צ’אד ונעמד לידי.
“אני חושב שנתחיל-” אני לא מספיק לסיים את המשפט כשאנחנו שומעים את קול החריקה של השער.
כולנו קופצים במקום, לוקאס מתוך אינסטינקט מרים כיסא על הטלקינזיס. אני מרים את ידי לכיוונו, מסמן לו לעצור, ומתקדם לאט לכיוון הכניסה לסלון. אין אף אחד שאמור להיות פה.
לוקאס מתכופף ליד הספה, מצמיד את הכיסא לקיר שלידי. צ’אד צועד מאחוריי, מוכן לקפוץ על מי שינסה לפרוץ לכאן.
אני מתרכז בקול הצעדים, שומע אותם נכנסים בדלת. הלב שלי דופק במהירות, ידיי מתכווצות לאגרופים. זה לא זמן טוב לנסות לעצבן אותי.
עם ידיי אני מסמן להם את המספר שלוש, לאחר מכן שתיים ואז אחת כשהצעדים מתקרבים לסלון.
אני קופץ אל הכניסה לחדר, קול הצעקה של קייט גורם לי ליפול אחורה.
שיערה החום הארוך פזור, והיא לובשת חולצה כחולה קצרה וג’ינס שחור ארוך.
“קייט?” שואל צ’אד בהפתעה.
“ברנדון, צ’אד?” היא שואלת בבהלה ומניחה יד על הצד השמאלי של החזה.
“לוקאס?” לוקאס שואל בזמן שקם ומניח את הכיסא.
אני מגלגל את עיניי ונעמד, מביט בקייט. “מה את עושה כאן?”
“אני ראיתי את הדלת פתוחה, לא ידעתי מה קרה. פחדתי שמישהו פרץ פנימה,” היא אומרת ומביטה בנו.
“אז באת לבד כדי לעשות מה לפורץ?” צ’אד שואל בהרמת גבה.
“תכננתי לחשוב על משהו כשאראה מה קורה פה, לא בדיוק ציפיתי שיקפצו עליי,” היא ממלמלת ולוקחת צעד אחורה.
“סליחה,” אני ממלמל, מרגיש נבוך.
יש רגע של שקט לפני שלוקאס צועד קדימה. “אז את קייטלין המפורסמת!” הוא מחייך ושולח יד.
“מי אתה?” היא שואלת בחשדנות.
“לוקאס, חבר של ברנדון. לא תאמיני כמה הוא מדבר עלייך,” הוא צוחק לרגע.
עיניי נפערות, צ’אד מגחך לידי.
“באמת?” היא שואלת ומסיטה את השיער לאחור בזמן שלוחצת את ידו בחיוך.
“באמת! הוא פשוט לא מפסיק ואני כבר מרגיש כאילו אני מכיר אותך שנים!” הוא ממשיך.
מאחוריי צ’אד שולח לי מכה חלשה עם המרפק. “אני אוהב את הבחור הזה,” הוא לוחש.
הו, לך לעזאזל צ’אד.
לאחר שהם מסיימים עם ההיכרות שלהם שגרמה לי לרצות להשתמש במהירות העל ולהתנגש בקיר מולי, קייט חוזרת לפנות אליי.
“מה אתה עושה פה?”
אני מהסס לרגע לפני שעונה. “צריך למצוא משהו. אני לא יודע מה, אבל אני צריך למצוא משהו שיספר לי על אמא שלי.”
היא נרתעת לאחור, בבירור לא מרוצה מהתשובה.
“ברנדון, אני לא רוצה להפריע, אבל יש לנו בית שלם. איפה אתה חושב שנמצא משהו?” לוקאס שואל, מחזיר עם ידיו את הכיסא למקומו.
“יש חדר אחד ספציפי,” אני מנער את ראשי, צועד חזרה למסדרון הכניסה ומתחיל לעלות במדרגות.
קייט הולכת מאחוריי, צ’אד אחריה ולבסוף לוקאס שסורק את הקירות.
למעלה, מסדרון קצר מוביל לחדרים בשני הצדדים. משמאל הוא מוביל לחדר השינה שלי ולחדר אמבטיה. מימין הוא מוביל לחדר אמבטיה נוסף, וחדר השינה שלהם. החדר השנוא עליי בבית הזה, יותר מהכל.
אני מתקדם ימינה, צעדיי איטיים, ונעצר מולו.
“ברנדון,” קייט לוחשת, מעבירה את ידה על שלי.
צ’אד מביט בדלת החדר, וכנראה מבין לבסוף מהו. “רוצה שאנחנו נעבור עליו?”
“לא, אני צריך לעשות את זה,” אני לוחש ונכנס פנימה.
הוא לא גדול במיוחד, מיטה חומה רחבה, שידה לבנה לצידה, בקצה החדר ארון גבוה, קירות צהובים.
אני מתקדם עם רגליים רועדות לעבר השידה ומתכופף. “קייט את מכירה את הבית, תסבירי לצ’אד בקצרה מה נמצא איפה ותחפשו,” אני ממלמל בקול רועד מבלי להרים אליהם את המבט, בזמן שמחטט באחת המגירות.
הם שותקים, פשוט נשארים לעמוד שם. אני שומע את לוקאס לוחש, “אני איתו, זה בסדר,” לפני שהם יוצאים מהחדר.
אני ממשיך לעבור על המגירות, לא מוצא שום דבר מלבד חפצים רגילים, ביניהם מראת יד, מברשת שיער ועוד כל מיני בשמים.
“אפשר?” הוא שואל ואני מרים את מבטי, רואה אותו מצביע על המיטה.
“פשוט תעשה את זה,” אני לוחש וקם. אני מושך בכוח את השמיכה הלבנה, זורק הצידה את הכרית. אם אתה מוריד פלאסטר לאט, אתה מרגיש כאב לא פוסק עד שזה נגמר. צריך לתלוש אותו, בכל הכוח.
הוא תופס בידי, גורם לי לעצור.”רוגע,” הוא לוחש ומשחרר את האחיזה לאט.
אנחנו עומדים שם בשקט, כשלבסוף אני מתכופף. “תעזור לי עם המיטה.”
אני תופס את התחתית שלה, כשלוקאס צוחק לרגע. “בחייך, ברנדון. אנחנו במאה ה-21 להזכירך.”
לפתע המיטה מתרוממת, מרחפת מולי. טלקינזיס, כמובן.
אני מרים אליו את המבט ומחייך, שמח שהוא פה לצידי.

אני מתיישב בכיסא שבמטבח, השמש בחוץ מתחילה לשקוע, צובעת את הסלון בצבע כתום.
“כלום?” צ’אד שואל כשנכנס למטבח.
“כלום,” אני מנער את ראשי ונאנח. “הבית כולו ריק, אפשר כמעט לחשוב שמישהו לא גר פה הרבה זמן.”
הוא מגחך לרגע ונשען על הקיר.
“תגידו, אתם חושבים שזה עדיין טוב?” לוקאס שואל, מרים קרטון חלב שמצא במקרר.
“כן, אני בטוח שקרטון חלב מלפני שש שנים ששכב במקרר שהיה מנותק מהחשמל כל הזמן הזה עדיין טוב,” צ’אד מהנהן, מגרד את עורפו.
“זה מה שחשבתי, אבל הריח מוזר,” הוא אומר ומושיט לי את הקרטון.
אני שולח לו מבט נגעל כתשובה, והא מושך את כתפיו ולוקח אותו חזרה.
“למישהו היה יותר מזל ממני?” קייט שואלת ונכנסת למטבח.
“עברנו בכל חדר פה לפחות שלוש פעמים, שום דבר ממה שראיתי לא מצביע על משהו שיכול לספר לי עליה,” אני אומר ונאנח.
“מה עם המרתף?” היא מציעה.
“על מה את מדברת?” אני שואל מבולבל. “אין לנו פה מרתף.”
“אה, ברנדון,” היא מחייכת, “אני הייתי בבית הזה לא פחות זמן ממך. יש פה מרתף.”
“אם אני יכול להביע התנגדות קלה,” לוקאס אומר ואחנו מסתובבים אליו. “בתור חובב קולנוע אני יכול להגיד בבטחון שאנחנו צריכים להתרחק מהמרתף כמה שיותר.”
“זה בא מהבחור שרצה לשתות ממשקה-לא-חלב מקולקל?” צ’אד מגחך.
אני מסתובב חזרה אל קייט עם חיוך. “מהיכרותי עם לוקאס, כל דבר שהוא נגדו כנראה אני צריך להיות בעדו. איפה המרתף?”
חיוכה מתרחב והיא מתחילה להוביל אותנו חזרה לכניסה.
“לפרוטוקול,” לוקאס אומר בזמן שאנחנו הולכים, “אני האחרון שאפשר להאשים אותו אם רוחות רפאים או שדים קופצים לסיפור.”
אנחנו עוצרים מול דלת שנמצאת בקומת הכניסה, בהמשך מהמדרגות.
“זה כאן,” היא אומרת ומפנה לי מעבר. אני לוקח נשימה ארוכה ופותח את הדלת, צועד פנימה.

The Legacy of the Numbers פרק 11
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (6)

“ארון חום עץ קטן” – ארון עץ חום קטן, לא?

אני אוהבת איך שהדמויות שלך מקבלות עומק… כשאני כותבת נדמה לי שהן כמו קרטון, אבל אצלך הן ממש חיות ונושמות.

הפרק מזכיר קצת חדר בריחה…

פרק יפה ומעניין, אהבתי את החיבור בין הדמויות והנימה האישית שיש לכל אחת.

למה התכוונת בכינויי גוף?

30/07/2020 06:31

    תודה רבה על כל המחמאות, שמח שנהנת! D:
    די בטוח שאת צודקת, כנראה לא שמתי לב לגבי המשפט XD

    לגבי כינויי הגוף הכוונה לשימושים של: אני, אתה, הוא וכו’.
    זה ממש בלט בפרקים הראשונים ומשך הרבה מהביקורות, מאז אני ממש מסתכל על כל פסקה ופסקה ומשנה הרבה ניסוחים תוך כדי, עדיין לא בטוח אם זה מספיק או לא XD

    מקווה שתהני גם מההמשך! (:

    30/07/2020 10:54

מודה שלא שמתי לב לזה וזה לא הפריע לי.
הסיפור יפה בכל קנה מידה. הוא מותח, העולם שיצרת מעניין ויוצר חשק להכיר אותו עוד ועוד, הגיבור כריזמטי ומעניין (אם כי כמו בסיפורי גיבורי על רבים אחרים, הרע דווקא נראה בעיני יותר מושך ומעניין), ויש קו עלילה ברור. לדמויות שלך יש עומק ולכל אחת מניע ברור משלה.
אם אחפש בכוח ביקורת – אז רק עצם העובדה שהסיפור מתקיים באמריקה. (כן… אני יודעת שהמטפחת גם התנהל בארצות אחרות…) אבל כשאני עוברת על ספרי פנטסיה בחנות ספרים ורואה ספר ישראלי, מוריד לי אם העלילה היא אמריקאית. לאמריקאים אין מונופול על פנטסיה.

30/07/2020 15:17

שיט, עכשיו אני לא יודעת את מי אני אוהבת יותר- צ’אד או לוקאס. החלקים שלהם פשוט מצחיקים.
וברנדון, הוא היה אמור לדעת שברגע שהחברים שלו ייפגשו משהו כמו “אז את קייטלין המפורסמת!” יקרה, אבל אני לא יכולה להאשים את לוקאס, מהיכרותי עם עצמי, אני גם הייתי אומרת דבר כזה.
הייתי רוצה לדעת יותר על הרגע בין ברנדון לקייט, קצת בגלל שאני כבר רואה אותם ביחד וקצת בגלל שבאמת באלי יותר תיאורים. לדוגמא הקטע שהוא סיפר על הסיפורים והפיקניקים כשהם היו בבית מאוד מוסיף כי הוא עוזר לכל הקטע להיות “חי” ולא רק מונוטוני ברמת התיאורי צבעים ורהיטים (זה גם מוסיף, אבל לדעתי חשוב להוסיף רגשות כדי שיהיה אפשר להתחבר לתיאור או פשוט להרגיש משהו מעבר).

בכל מקרה זה פרק ממש יפה, באמת. העלילה מתקדמת בצורה נהדרת לדעתי וגם הכתיבה שלך ממש טובה. אני מתחילה לקנא ב’קליקה’ החברתית הזאת.

30/07/2020 22:44

    אהבתי שאחרי כל הזמן הזה כל מה שלקח זה פרק אחד כדי לערער אותך לגבי הדמויות XD

    ובודאי שיהיו קטעים גם בין ברנדון לבין קייט. עם כמה שניסיתי להרחיב על הסביבה והדמויות, פחדתי להעמיס יותר מדי פה ורציתי להשאיר את הדגש על הבית. כשאני מרגיש צורך לדחוף משהו הצידה בפרק זה איכשהו תמיד עליהם, כנראה שזו בעיה אצלי XD

    שמח שאהבת, ותודה רבה על המחמאות! D:

    30/07/2020 23:55

אהבתי מאוד את הפרק! זה נחמד איך לוקאס וצ’אד התחברו, למרות שאני מודה – קצת קשה לי עם זה שהדמויות מתחברות כל כך מהר ואין תאקלים ושום דבר דומה (לא מחרחרת ריב או משהו, סתם יחסי חברות מושלמים לא קיימים בלי ויכוחים פה ושם). בכל מקרה, מקווה שמשהו כזה יקרה בעתיד. אני משום מה אוהבת כשדמויות רבות :/

לגבי הכינויי גוף, לגמרי השתפרו. לא שמתי לב לזה בכלל עד שראיתי מה שכתבת כאן, אבל כן. בהחלט. אני חושבת שזה בזכות העובדה שלדמויות יש שמות, זה תמיד עוזר. אם אתה בכל מקרה מחפש עוד דרכים, אתה יכול לחפש תכונה בולטת בדמויות ולכנות אותה בה (צבע שיער, עיניים, תכונת אופי מסוימת). למען האמת אני פחות מתחברת לסוג הפנייה הזה, אבל הוא קיים ואם הוא מוצא חן בעיניך אז למה לא? בכל מקרה, רואים שלקחת את ההערות בנושא הזה לתשומת ליבך ובהחלט השתפרת ^^

הלכתי לקרוא את הפרק הבא~

02/08/2020 01:14
22 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך