The Legacy of the Numbers פרק 12

מאקס (היה) כותב 30/07/2020 125 צפיות 8 תגובות
Story Time

אני מוקף בשלושה קירות עץ חומים, התקרה במרחק סנטימטרים בודדים מראשי.
החדר קטן, אפשר לדחוס בקושי שני אנשים לתוכו.
“אין כאן כלום,” אני אומר לבסוף ומביט אחורה.
“זה לא יכול להיות,” קייט אומרת עם עיניים פעורות. “אני בטוחה שהמרתף כאן!”
“הו מדהים,” אומר לוקאס ולוקח צעד אחורה. “גם מרתף, וגם אחד שנעלם. לא, לא, לא, המקום הזה מקולל, אנחנו זזים מכאן!”
“ברנדון אני בטוחה שהמרתף היה כאן!” קייט קוראת.
“אפשר רגע?” שואל צ’אד. אני יוצא מהחדר, מפנה לו מעבר.
“הדלת החוצה נמצאת ממש שם!” לוקאס קורא ומצביע לכיוון היציאה, בעוד קולות נקישה נשמעים מהחדר.
“הא, זה מעניין,” אומר צ’אד ונוקש עם אגרופו על הקירות. “למה דווקא פה הכל עשוי מעץ?”
“יכול להיות שהוא שופץ,” אני אומר ומושך את כתפיי.
צ’אד נוקש בזהירות על הקיר שמול הכניסה, ואחר כך על הקיר לשמאלו. “אתם שומעים את זה?” הוא שואל ומסתובב.
“מה אנחנו אמורים לשמוע?” קייט שואלת.
“ממש שם, רק כמה צעדים!” לוקאס ממשיך.
אני מתרכז בקולות הנקישה, לא מצליח להבין למה צ’אד מתכוון.
“זה נשמע חלול,” הוא אומר, ולבסוף שולח אגרוף חזק. הקיר מתפרק ונופל אחורה בקול חבטה חזק, חושף מדרגות אפורות שמובילות למטה.
לרגע אף אחד מאיתנו לא אומר מילה.
“הו היי צ’אד, בזהירות על הקיר,” אומר לוקאס לפתע בקול מונוטוני.
אני וקייט מגחכים בעוד צ’אד מגלגל את עיניו.
“יש שם אור,” הוא אומר, בוהה במעבר. “לא יצא לך במקרה לבדוק את חשבון החשמל שלך לאחרונה, נכון?”
אני מכניס את ראשי לחדר, מביט במעבר. הקירות אפורים כהים, בערך שתיים-עשרה מדרגות אפורות עשויות מתכת מובילות למטה, בסופן אור כחול שאני משער שיוצא מהמרתף.
“למה החביאו אותו?” אני שואל, מסתובב אל האחרים.
“מי אתה חושב שעשה את זה?” צ’אד שואל ומושך את כתפיו.
אני מהנהן, בטוח שאנחנו חושבים על אותו דבר. אין אף אחד שהיה אמור להיות בבית הזה, כל מי שגר בו עזב אותו לפני הרבה זמן. אני לא עשיתי את זה, ואמא שלי לא יכלה עם המצב שלה. זה משאיר רק אדם אחד.
“הלו, כן? קול ההגיון? אני מסכים שאנחנו לא צריכים לרדת, תודה!” אומר לוקאס עם גבו אלינו ואז מסתובב. “בחיים לא תנחשו עם מי דיברתי!”
אני צוחק לרגע, ואז מסתובב אל המדרגות. “תמסור תודה על העצה,” אני אומר בזמן שמתחיל לרדת.
קייט חולפת על פני צ’אד במהירות ומצטרפת אליי.
“מצטער, שלושה על אחד,” צ’אד מושך בכתפיו ויורד אחרינו.
“אתם האנשים שסרטי אימה מבוססים עליהם,” לוקאס לוחש ומתחיל לרדת לאט.
אחרי המדרגה השלישית לקראת הסוף, המרתף נחשף בפניי. כולו אפור, ארונות גדולים עם מדפים עמוסים בחפצים מכוסים באבק צמודים לקירות, קרטונים חומים מאובקים נחים באחת הפינות. במרכז נמצא שולחן עץ שנראה שמתחת לשכבות האבק שצובעות אותו באפור הוא חום, קופסא חומה קטנה נמצאת עליו.
המרתף רחב, כמעט פי שלושה מגודלו של הסלון, ולמרות זאת אני מרגיש חנוק ומעט קלסטרופובי בפנים. מעלינו, שלוש מנורות ארוכות תלויות על חוטים מהתקרה, מאירות בכחול את החדר.
“זה נראה עגום,” ממלמל צ’אד.
“הוא לא היה כל כך מדכא פעם,” קייט לוחשת, מקיפה את השולחן בעודה סורקת את החדר.
אני נמשך ישר אל השולחן, מביט בקופסא החומה הקטנה.
“אם יש כאן מישהו, תן לנו סימן!” קורא לוקאס ופורס את ידיו, קולו מהדהד לרגע.
“לא הרגע אמרת שאתה נגד רוחות רפאים?” צ’אד שואל אותו בהרמת גבה.
“עדיף עכשיו מאשר שתקפוץ עלינו אחר כך, כל עוד אנחנו קרובים למדרגות,” לוקאס עונה לו, מביט באחד מהארונות.
אני מניח את ידי על הקופסא, לא בטוח מה גורם לי לרצות לפתוח אותה כל כך. בפנים נמצא מטבע כתום וחלוד, וכשאני בוחן את צדדיו מקרוב, סימנים מוזרים ולא מזוהים מושכים את עיניי. משהו במטבע הזה מרגיש נוסטלגי, משהו שגורם לי להזכר בעבר רחוק שלא הכרתי, עולם שלם נחשף בפניי. שיער בלונדיני ארוך וחלק, עיניה כחולות והיא גבוהה. היא מחייכת כשאני מביא לה את המטבע, חיוך מתוק שגורם לי לרצות לעמוד שם ולבהות בו לנצח. היא אומרת משהו בשפה לא ברורה, הבהרות עדינות. הלב שלי נמס כשהמילים יוצאות מפיה למרות שאני לא מבין כלום. עיניה הכחולות מהפנטות. עיניי נפערות ואני חוזר למציאות כשאני סוף סוף מבין במי בהיתי. זו הייתה אמא שלי, רק הרבה יותר צעירה.
“אתה איתנו עדיין?” לוקאס צורח ישר לאוזני ואני קופץ במקום.
“תודה רבה באמת!” הוא קורא במבט עצבני. “אנחנו צועקים פה שעות!”
“מה קרה?” אני שואל במבט מבולבל, עדיין מנסה להתנער ממה שראיתי.
“מצאתי משהו שכדאי שתראה,” אומר צ’אד ועומד ליד אחד הארונות, קייט לידו מביטה בי בדאגה.
“כן,” אני לוחש ומכניס את המטבע לכיס. אני לא בטוח אם אני צריך לשמור אותו עליי, אבל לא רוצה להשאיר אותו פה.
צ’אד מושיט לי את ידו, מחזיק במעטפה חומה קטנה.
“מה זה?”
“פספסת את כל החלק ששאלתי מה זה הדיסק הזה, נכון?” הוא שואל בהרמת גבה.
אני שולף את הדיסק מהמעטפה, קורא לאט את מה שרשום עליו בטוש שחור. ‘לברנדון, משהו שאתה צריך לדעת’.
“מצאתי!” קורא לוקאס מהצד השני של החדר, כפוף ליד קרטון ולאחר מכן משתעל.
“אתה בסדר?” קוראת קייט בבהלה.
“מצב זניח,” הוא אומר בקול צרוד ותופס בגרונו. “אבל יש פה מאין מכשיר שאני מניח שבשביל זה,” הוא מצביע לעברי.
צ’אד מסתובב, סורק את החדר. “יש פה שקע?”
“ראיתי אחד פה!” קייט קוראת ורצה לאחת הפינות.
שלושתינו הולכים אחריה, ובמהירות אני שולח מבט עצבני ללוקאס כשהוא מרים לרגע את הקרטון עם הטלקינזיס. הוא מחייך ואז מוריד אותו, תופס אותו בידיו וממשיך.
צ’אד עוזר ללוקאס להוציא את המכשיר ומחבר אותו לחשמל. “חושב שזה עדיין עובד?”
“אם לא סימן שאני כבר לא צריך לדעת את מה שזה לא היה,” אני עונה לו ולוחץ על הכפתור שאמור לפתוח את המכסה.
שכבת אבק פוגעת בנו וגורמת לנו להשתעל. “לפחות אני לא מרגיש לבד,” לוקאס ממלמל ותופח על גבינו.
אני מכניס בזהירות את הדיסק ומוריד את המכסה. “מוכנים?” אני מסתובב אל האחרים.
“אם זו מוזיקת סיאנס, תהיו בטוחים שאני רץ מפה בלי אזהרה,” לוקאס אומר ולוקח צעד אחורה.
“מצויין, צ’אד אתה יודע לשרוק משהו מפחיד?” קייט שואלת אותו בתמימות.
“אני יכול לנסות,” הוא עונה ומהרהר.
“היי! אני רציני!” לוקאס מתחנן בפניהם.
אני צוחק, לוחץ על כתפור ההתחלה וקם, לוקח צעד אחורה ונעמד ליד האחרים.
קול זמזום חלש נשמע בתחלה, ואז הכל נהיה שקט. אנחנו נעמדים ובוהים במכשיר, מחכים שמשהו יקרה.
כעבור כמה שניות קייט מפרה את הדממה. “אולי החשמל לא עו-”
היא נקטעת על ידי עוד זמזום חזק וקופצת במקום, תופסת בידי ונצמדת. מקצה עיני אני רואה את צ’אד ולוקאס נותנים אחד לשני כיף מאחוריי גבם, הבעת פניהם לא משתנה.
“ברנדון,” אומר לבסוף קול מוכר ששולח בי צמרמורת.
“זה הוא?” לוחש צ’אד.
“זה הוא,” אני מאשר.
“אני לא יודע כמה זמן יעבור עד שתשמע את זה. אולי זה יקרה מחר, אולי מחרתיים, עוד שבוע, חודש או אפילו עוד כמה שנים.”
“יכולת באותה מידה, אתה יודע, להתקשר ולהגיד מה שאתה רוצה,” אני פולט ללא שליטה, קייט שולחת לי מבט עצוב.
“אין בי ספק שאתה שונא אותי עכשיו,” קולו ממשיך, ואני שומע נשימה ארוכה.
“יכול להעיד,” צ’אד לוחש ומהנהן.
“למרות זאת… למרות הכל, יש משהו שאתה צריך לדעת. לא משנה מה הדרך שלך בעתיד, לא משנה לאן אתה תגיע. אתה חייב להכיר את העבר שלך לפני הכל. אני צריך שתדע… אני צריך שאתה תדע למה דווקא המקום הזה. למה דווקא כאן, הבית שלך נמצא.”
קייט לוחצת את ידי, מתוחה. צ’אד בולע את רוקו, לוקאס תופח על גבי.
אני לא יודע מה נשמע עכשיו, אבל מה שבטוח, המידע הזה הולך לשנות משהו. אני עומד לגלות, גם אם קצת, משהו על העבר.
“ברנדון, הסיפור הזה… הכל התחיל לפני…”

~20 שנה קודם לכן~

אני יושב בחוץ על כיסא, גבי אל הבית, מעביר יד על שיערי החום הפרוע. עבר הרבה זמן מאז שהסתפרתי. לאחר מכן אני מעביר אותה על זקני הקצר, חושב על כמה שהיא שונאת אותו. היא לא אומרת את זה אף פעם, אבל מספיק לי המבט שלה כדי לדעת שהיא מחכה שאני אוריד אותו.
אני לבוש במכנס חום ארוך, מכופרת לבנה ונעליים חומות חלקות. למה אני ממשיך לרצות להתלבש ככה? כי זה הרשים את שונה? היא אהבה כשהתלבשתי כמו אדם מכובד? למה זה מעניין אותי מה היא חושבת עכשיו, שתיים-עשרה שנים לאחר שהיא כבר נפטרה?
הכל חשוך מסביבי, אור צהוב חלש בוקע מן פנסי התאורה שברחוב. אני שונא את זה שהם מספקים כל כך מעט תאורה. אני כל כך שונא את החשיכה, במיוחד את הרגע הזה כמו עכשיו, ממש לפני הזריחה.
חשבתי יותר מפעם אחת לעשות משהו לגבי הקיר מאחוריי, אולי להחליף אותו בדלתות זכוכית כדי שהסלון יהיה יותר מואר. אולי אני אעשה את זה, אם אני אחליט להשאר פה מספיק זמן. כבר כמעט חצי שנה שאנחנו בבית הזה, ועדיין לא החלטתי מה אני חושב עליו. מה שבטוח זה שאני שונא את הצבע שבפנים- צהוב כמו בבית של קני. אם לולה לא הייתה אוהבת אותו כל כך, אפילו לא הייתי נשאר בו לדקה כשהסתכלנו עליו.
רעש של צעדים קוטע את מחשבותיי. לולה מתקדמת לעברי, לבושה בשמלת השינה הכחולה שלה.
“אתה ער מוקדם,” היא ממלמלת וכורכת את ידיה סביבי. היא מתכופפת, שיערה הארוך הבלונדיני מכסה את פניי. היא מקרבת את שפתיה אל הלחי הימנית, אך נעצרת לפני שהן נוגעות. “עישנת שוב,” היא לוחשת.
אני מהנהן, והיא מרימה חזרה את ראשה. “אני שונאת את זה.”
אנחנו נשארים במקום, אף אחד מאיתנו לא אומר מילה. אני בוהה בדשא לרגליי, נזכר בכל הפעמים שהיא ביקשה שאפסיק.
“על מה אתה חושב?” היא שואלת בשקט.
“הבית נחמד,” אני מתחיל, לא בטוח איך להמשיך. היא לא מגיבה, מחכה שאסיים לדבר. “ראיתי משהו טיפה יותר גדול מקודם, בוושינגטון, יש שם נוף מדהים.”
“חשבתי שסיימנו לעבור,” היא אומרת, עצבות בקולה.
אני נאנח, לא מעוניין להתחיל את הויכוח הזה שוב. כל פעם מחדש, כל כך הרבה פעמים, והוא תמיד מתנהל עם אותם טיעונים, אותם משפטים.
אני קם, מתחיל לצעוד חזרה לכיוון הבית.
“הבית שלך זה המקום שאותו אתה הופך לאחד,” היא קוראת מאחוריי, מביאה את הויכוח שעדיין לא התרחש לסיומו הרגיל. אני נעצר ומסתובב אליה, בוהה בעיניה הכחולות הכהות. פעם, מתישהו, כשבהיתי לתוכן הרגשתי שלווה, הקלה. היה בהן ניצוץ מיוחד ששימח כל תא בגופי. עכשיו הן מייאשות אותי.
“אז תמצאי לך אחד ותשארי בו,” אני מסנן.
היא נרתעת לאחור, עינייה נפערות ופיה נפתח מעט. אני מופתע גם, לא חשבתי בעצמי איך זה נשמע, ובטח שלא חשבתי שאני מסוגל לדבר בטון כזה.
עיניה מתחילות לנצנץ, דמעות מופיעות. מבטה מתחלף לכועס והיא צועדת קדימה לעברי, מאגרפת את ידיה.
“לולה, אני מצטער,” אני אומר ונסוג לאחור, מצפה לאיזשהי מתקפה מצידה. במקום, היא פשוט חולפת על פניי, הולכת ישר לכיוון הדלת.
“לולה,” אני מתחנן, הולך אחריה. “לולה בבקשה!”
היא נכנסת פנימה, טורקת אחריה את הדלת.
“לולה!” אני קורא, וברגע שאני מוריד את הידית ודוחף קדימה את הדלת מעט, היא נדחפת חזרה ומפילה אותי אחורה.
“לולה!” אני צורח. אני כל כך שונא כשהיא משתמשת בטלקינזיס שלה. במיוחד ברגעים האלה.
“לולה!” אני ממשיך ודופק על הדלת בחוזקה. שום תגובה מצידה, הדלת נשארת לעמוד במקומה. אני מכיר אותה מספיק בשביל לדעת שהיא עומדת מהצד השני, בוהה בדלת בדיוק כמוני. היא לא תשחרר, היא עקשנית מדי.
אני צורח שוב מתסכול, לפני שמחליט פשוט ללכת. בסופו של דבר היא תחזור לישון או משהו, היא לא תעמוד שם לנצח.

אני הולך על המדרכה ונעצר מול החוף, ממש ליד המקום שרק לא מזמן נצבעו בו פסים לבנים כדי ליצור מגרש כדורעף.
מכיסי אני שולף חבילת סיגריות ומוציא אחת, מדליק אותה ומצמיד לפי.
אני לא מעשן כי אני נהנה מזה, וממש לא בגלל הטעם. זה כי פשוט לא אכפת לי. אחרי ששונה נפטרה, לא היה לי אכפת ממה יקרה בעתיד. לא מהמראה שלי ובטח שלא מהבריאות. שילך לעזאזל העולם הזה, הוא מרושע גם ככה.
“סיגריה לגברת?” שואלת אישה שנעמדת לידי, גורמת לי לקפוץ מבהלה. שיערה בלונדיני, כהה הרבה יותר משל לולה, ומתולתל. היא לובשת סוודר שחור ומכנס כחול קצר.
אני שולף שוב את הקופסא ומושיט לה אותה. היא מוציאה סיגריה ומקרבת אותה אליי. “אש?”
“כמובן,” אני מהנהן ומדליק בשבילה את הסיגריה.
“תודה ג’וני,” היא ממלמלת ומפנה את מבטה אל החוף.
פי מתעקם מהמילים שלה. אני שונא את הכינוי הזה. קני נהג לקרוא לי ככה.
“אין בעד מה…” אני מתחיל ושואף שוב מהסיגרייה, מחכה שהיא תציג את עצמה.
“הלנה ארצ’ר, קנית אצלי זוג אופניים שבוע שעבר,” היא מגחכת.
“נכון,” אני מהנהן, נזכר. זה היה אחרי שלולה התעצבנה שוב, הטלקינזיס שלה השתגע והמכונית שלנו נהרסה והייתי צריך לשלוח אותה לתיקון. זה קורה לה הרבה לאחרונה. במחשבה לאחור זה קרה אחרי שנפלט לי אז משהו מעליב. אולי גם לי זה קורה הרבה לאחרונה.
אנחנו נשארים לעמוד שם בשקט, ואני מרגיש דחף ליצור שיחה. הטבעת הצהובה על האצבע שלה מושכת את תשומת ליבי.
“בעלך יהיה בסדר עם זה שאת מעשנת מוקדם בבוקר עם גבר זר?” אני מגחך.
“אני יכולה להגיד אותו דבר על אשתך,” היא עונה מבלי להביט בי.
“אני לא נשוי.”
“אתם לא מטיילים בחוף מדי פעם?”
“לולה היא לא אישתי,” אני נאנח. להגיד את האמת, אני אפילו לא בטוח מה אנחנו.
“אישה או לא, זה עניין של שאלה פשוטה. אתה אוהב אותה?” היא מרימה אליי את המבט בעודה נושפת עשן.
אני מצמיד את הסיגרייה לפי, חושב לרגע על השאלה. מעולם לא הרגשתי שאני צריך להגדיר מה יש ביני לבין לולה. העברנו את שתיים-עשרה השנים האחרונות ביחד, מהרגע שעזבתי את טקסס לאחר המוות של שונה. לא יכולתי להשאר שם, ולולה החליטה להצטרף אליי. מניח שעם הזמן משהו הופיע, אבל זו לא אותה ההרגשה שמחצה את ליבי בכל פעם שראיתי את שונה, שיערה השחור עף ברוח.
“לא,” אני עונה לבסוף, נושף את העשן.

The Legacy of the Numbers פרק 12
דרג את הסיפור

תגובות (8)

פרק שמשאיר הרבה שאלות פתוחות…
מתי הפרק הבא?!

30/07/2020 22:34

    נכון לעכשיו פרק יוצא כל יום באיזור 6-7 בערב, במידה והעולם לא יתפוצץ (כי בכל זאת, 2020 וכל זה) הפרק הבא יצא מחר.

    שמח שנהנת מהסיפור, ובאמת תודה רבה על כל התגובות! D:

    30/07/2020 23:49

אתה מכונה.
כל יום יהיה פרק…נשמע כיף מאוד אבל גם מבאס.
למה? אתה לא משאיר מקום למתח! זה מה שמעצבן.

הפרק הזה משאיר שאלות פתוחות כמו שאמרו בתגובה הראשונה
אבל משהו לא מסתדדר לי שם, כאילו מי טורק על אדם שהוא אוהב בטלקינזיס דלת? זה נס שברנדון נולד מבחינתי.

לוקאס פוחד מרוחות? זה חדש ומהנה לראות שכולם צוחקים על זה
,זה נותן לראות שהוא לא רק הבחור הקשוח והמצחיק בין שניהם.
עכשיו הוא גם הכי מגוחך ביניהם עם הפחד הזה, מרענן.
אני מאוד ישמח אם אפשר שלא לעשות פרק יום אחריי יום אלא יום כן ויום לא, זה נותן קצת מנוחה מהסיפור, לחשוב על מה יקרה.

הפרק השני של ״המתים-חיים״ מתעכב כמו שאתה רואה כי אין לי רעיונות איך להמשיך שם, אז אשמח לעצה ממך.
מחכה לפרק הבא! ושתדע אתה כותב מעולה דרך אגב.

31/07/2020 10:30

    תראה אם את רוב הפרקים אני מסיים בסוף מותח, זה לא מספיק מתח? XD
    חוץ מזה שאני דווקא נהנה לפרסם כל יום, במיוחד כשיש כל כך הרבה מה לספר כאן, מדי פעם אעשה הפסקות אבל לרוב זה ישאר יומי ¯\_(ツ)_/¯
    ושמח שנהנת מהחלק של לוקאס, לחשוף צדדים מפתיעים אצל דמויות זה תמיד כיף!

    בנוגע לסיפור שלך אני לא יודע מה להגיד, בעקרון זה הסיפור שלך ואתה צריך לקחת אותו בכיוון האופייני לך, תכתוב אותו עם המחשבה של איך אתה רוצה לקרוא אותו כקורא ולא ככותב. אתה יכול גם לחקור את הרעיונות שהכנסת כבר, לחשוב איך לפתח אותם.

    תודה על המחמאות, מקווה שתהנה גם בהמשך! D:

    31/07/2020 15:14

תכלס, אני לא מבינה למה לה לחיות איתו במשך כל כך הרבה שנים אם הוא לא מוכן להתחייב, ועוד להוליד איתו ילד. זה כמו להיאחז (מצידה) בתקווה נואשת שמשהו ישתנה בעתיד כשמההתחלה זה ברור שכלום לא יקרה (גם אם היתה תקופה שהוא הרגיש משהו כלפיה, ברגע שדברים משתנים לפעמים עדיף לשחרר למרות שזה קשה וכואב).
משהו בדמות של ג’ון פשוט גורם לי להחמיץ פנים בכל פעם, אולי זה כי יש לנו דעה קדומה עליו מברנדון או פשוט אינסטינט שהוא הולך להיות דמות בלאי. גם היחס שלו אל לולה לא מכבד בעיניי. זה מרתיח אותי כשאנשים מתנהגים ככה.

אני כל כך אוהבת את זה שלוקאס מפחד מרוחות. זה לגמרי מוסיף לדמות שלו וגם מאזן אותו, כי חייב איזה משהו שיגרום לו להיראות חלש במובן כזה או אחר. אי אפשר רק אופי של גיבור על- לא בריא לדעתי.
הוא דמות כל כך כיפית בעיניי והשילוב שלו עם צ’אד- אני מתעלפת! הצמד הכי טוב שיכול להיות, כאילו, ראה ערך מחליפים כיפים כשקייט נצמדת לברנדון (אני יותר מידי בעבודה וזה מוציא אותי קצת ערסית לפעמים🙈)

אני אוהבת פרקים שעונים על שאלות (גם אם רק מעט), זה עוזר לי לבנות/להמשיך את התיאוריות שלי בראש.
אה וכל הקטע שהיא טרקה עליו את הדלת? (מעשה שאני לגמרי מכבדת וגאה בה עליו) זה מאשש את ההימור שלי שרק היא ולא האבא חייזרית [חייבת להכיר מונח אחר, זה מוזר להשתמש במילה הזאת].

31/07/2020 15:30

    נראה שאני הצלחתי להציג את ג’ון כפי שרציתי XD
    מערכת היחסים בהחלט לא פשוטה להבנה, אך לדעתי זה הופך אותה גם למסקרנת יותר.

    שמח שאת נהנת מהדמויות ומהפרק, מקווה שתמשיכי להנות וכמובן שמעניין אותי לשמוע על התיאוריות שלך גם בהמשך! D:

    31/07/2020 16:05

מצטער על הגסות אך בכלל לא התחברתי לסיפור. כשהתחלתי לקרוא אותו הרגיש לי שאני קורא יומן של נערה, פחות מה שמושך אותי, ובכל זאת עלה והצלח!.

01/08/2020 17:08

יו, אבא של ברנדון, מה נשמע? רק רוצה לומר לך כמה דברים: קודם כל, לפחות אתה מודע לעצמך ולעובדה שהבן שלך שונא אותך. זו כבר התחלה. חוץ מזה, נו באמת – למה אתה נשאר עם מישהי שאתה לא אוהב? זה פוגע גם בך וגם בה. חוץ מזה, ככה לברוח בלי שום הסברים? אני מאוד מקווה שנקבל כמה כאלה בהמשך ההודעה שלך.

ואליך, מאקס שהיה כותב, אני אוהבת איך שהעניינים מתקדמים כאן. סוף סוף קצת פרטים. אבל אני שוב בבעיה הזאת מבחינת תיאורים. קצת קשה לי עם זה שאני לא באמת יודעת איך הדמויות נראות, אפילו לא צבע עיניים או שיער? אני בטוחה שציינת אותם מתישהו, אבל זה כנראה היה בהיכרות הראשונית ומאז היו דיי כלום תיאורים של הדמויות כאן. אז אני מדמיינת את ברנדון בלונדיני כזה ואת צ’אד עם בלורית חומה ואת קייט ג’ינג’ית עם עיניים ירוקות וללוקאס אין לי אפילו קצה חוט. ואני דיי בטוחה שאני טועה בהכול, אז הייתי שמחה אם תיתן לנו קצת פה ושם :)

הפרק הבא מחכה לי, להתראות~

02/08/2020 01:32
21 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך