מאקס (היה) כותב
הפרק מוקדש לבודקים שעברו על החיבור שלי בפסיכומטרי שיכלו להכשיל אותי בקלות ולא עשו את זה. תודה לכם.

The Legacy of the Numbers פרק 23

מאקס (היה) כותב 11/08/2020 187 צפיות 9 תגובות
הפרק מוקדש לבודקים שעברו על החיבור שלי בפסיכומטרי שיכלו להכשיל אותי בקלות ולא עשו את זה. תודה לכם.

לפי קול הצעדים אני מזהה שזו הסוכנת סמית’ שמתקרבת.
אני יושב מול שולחני שעמוס בניירות, משרטט על המפה שמולי קווים ועיגולים. עד כה הכדור הכסוף הוביל אותנו לשלושה מיקומים שונים. הבעיה היא ששלושתם רחוקים אחד מהשני, ואין שום תבנית שניתן לזהות. עדיין לא סיפרתי להם שיש לי מיקום רביעי, שאני כבר מצאתי אבן זוהרת בעבר, ואני גם לא בטוח שאספר.
זה היתרון היחיד שנותר לי, קלף מיקוח אחרון למקרה שבו הם יחליטו להפר את ההסכם שלנו. ברגע שאני אפסיק להיות שימושי, זה הסוף שלי.
מקצה העין אני מבחין בסוכנת סמית’, לבושה בבגדיה השחורים, נעליים שחורות מבריקות, שיערה השחור אסוף בקוקו שמגיע למותניה. מסריקה מהירה ,זה נראה שהיא גבהה בסנטימטר נוסף. חדשות רעות סמית’, אם את מעוניינת בחבר שגבוה ממך, האפשרויות שלך אוזלות.
היא נעצרת מול הדלת הצהובה, החלק היחידי בחדר הזה שלא עשוי מזכוכית שקופה ועבה שחסינה לכדורים. אחרי שני צפצופים הדלת נפתחת והיא נכנסת, מחזיקה מעטפה חומה בידה.
“אולי הגיע הזמן שתסבירי להם שאין טעם בחדר הזה יותר? מנעול חשמלי או לא, אני עדיין יכול לצאת מכאן.” אני נאנח ומשחיל את המפה מתחת לחבילת נייר.
היא לא מגיבה, ממשיכה להתקדם אל השולחן וזורקת את המעטפה מולי.
“בוקר טוב גם לך,” אני מחייך ונעמד, אך מבטה הקר לא משתנה.
“תני לנחש, אחד מהימים שבהם לא שתית את קפה הבוקר?” אני ממלמל ופותח את המעטפה, מוציא את תכולתה.
“משימה חדשה,” היא מסננת ומשלבת ידיים.
אני שולף שתי חבילות קטנות של דפים, בכל חבילה הדפים מחוברים בסיכה, והן מכילות טפסים עם מידע על שני אנשים.
הראשון נקרא ‘ברנדון אלן’. “מי זה?”
“לפני כמה ימים הוא הגיע ליער שאליו הכדור הוביל אותנו, ביחד עם עוד נער. לשניהם יש כוחות.”
אני עובר על המידע, הרוב נראה סטנדרתי. בן שבע-עשרה, ארבעה חודשים עד יום ההולדת, מקום מגורים בקליפורניה. כשאני מגיע לדף שמפרט על ההורים, משהו נראה מוזר.
“ג’ון אלן זה האבא, מה לגבי האמא?”
“אין לנו שום מידע עליה פרט לכך ששמה הוא לולה אלן,” אומרת סמית’.
“מה הכוונה?” אני שואל בבלבול ומרים מבט. “שנת לידה? מקום מגורים? יכול להיות שהיא מהגרת זרה, השוותם עם רשימות גלובליות?”
“אז אתה כן מפעיל לפעמים את החשיבה,” היא אומרת בלעג ומרימה גבה. “כשאני אומרת שאין לנו שום מידע, אני מתכוונת לזה. אנחנו לא יודעים כלום.”
“זה בהחלט משהו שצריך לחקור,” אני ממלמל ועובר על הטפסים של השני.
לוקאס אלמונד, גם בן שבע-עשרה, חודשיים עד ליום ההולדת. גם כן מקליפורניה. אני נושך את השפה התחתונה כשאני מגיע למידע על ההורים. נהרגו בשריפה לפני כחצי שנה. לגדול לבד בלי הורים, במיוחד כשכוח מיסתורי מתעורר בך לא יכל להיות קל בכלל.
“גם הוא היה ביער?”
“אנחנו לא בטוחים, זו יותר השערה,” היא עונה. “מה שבטוח זה שהיה שם עוד מישהו. ברנדון קרא לנער בשם ‘לוקאס’, אז התחלנו לחקור. משם הגענו לרכב נטוש שנמצא בניו מקסיקו, לא רחוק מטקסס, והתברר שהרכב הוא על שמו. את ברנדון החיילים שהיו ביער זיהו מהר מאוד כשהראנו להם את התמונות שאספנו בזמן שעקבנו אחריו, במטרה להבין אם הוא קיבל כוחות.”
“אנחנו יודעים משהו על הכוחות שלהם?”
“טרם. זו הבעיה העיקרית.”
“העיקרית?” אני שואל ומרים את מבטי אליה.
“האחראי על המבצע, הסמל בירץ’, אמר שהוא ראה את האבן זוהרת כמה רגעים לפני שהוא נתקל בהם. לאחר מכן הכדור לא הגיב לאבן, והיה ניתן להזיז אותה בקלות.”
“אז גם הוא יודע על האבנים?” אני קורא ועיניי נפערות.
“בינתיים כל הסימנים מצביעים על כך. עוד משהו, הוא הציג את עצמו בשם ‘ליאון’.”
“אנחנו יכולים לצפות שזה השם הבדוי שהוא רגיל להשתמש בו,” אני ממלמל ומכניס את המסמכים למעטפה.
“אנחנו יוצאים עכשיו,” היא אומרת לפתע ומסתובבת אל היציאה.
“רגע, מה? סמית’, הסבר?” אני קורא וממהר לעקוב אחריה, לא מעוניין להשאר בתא הזה.
“הם נעלמו, ברנדון ברח מהדירה שבה הוא גר,” היא אומרת ומגבירה את קצב ההליכה. “כשהגענו לשם היא נראתה כאילו הוא מיהר לאסוף את כל הדברים החשובים והשאיר הכל מבולגן.”
“אז הוא רצה שנחשוב שהוא מיהר לעזוב כמה שיותר,” אני אומר, מנסה לצמצם את הפער בינינו.
“מה שאומר שהייתה לו תוכנית לפני שהוא עזב, ונגמרו לנו האפשרויות. זה למה אתה יוצא לשטח.”
“אבל איך? אם הוא ברח איך אני אמור למצוא אותו?”
אחרי כל כמה מטרים סמית’ מעבירה את הכרטיס המגנטי שלה לצד דלת שמובילה אותנו למסדרון הבא עד שלבסוף אנחנו מגיעים למעלית.
“הם אותרו לפני כרבע שעה בטקסס, השוטרים החלו במרדף.”
“רגע, איבדת אותי. אני מגיע לשם כדי לעזור לכם לרדוף אחריהם, או כדי לעזור למצוא אותם?” אני שואל ומביט בה, מבולבל.
“כשנעלה למטוס תעבור תדרוך מסודר,” היא אומרת ומסיטה שיערה אל מאחוריי אוזנה.
השיער שלה מנופח מעט. הוא נראה ככה כשהיא לא חופפת מעל ליומיים, מה שאומר שהיא מעבירה עוד לילות ארוכים כאן. בחודשים האחרונים זה קורה יותר מדי, היא מתישה את עצמה בעבודה, ישנה הרבה פחות ונאלצת להשתמש באיפור כדי להסתיר את השקיות השחורות שמתחת לעיניה. כשאני צוחק על קפה בוקר הכוונה האמיתית היא שסמית’ שותה הרבה יותר לאחרונה כדי לחפות על העייפות. היא לא תחזיק מעמד בקצב הזה.
כשהמעלית נפתחת, אנחנו יוצאים אל החנייה ונכנסים למשאית השחורה, הרכב היחיד שמותר לי להיות בו. אני מביט סביב, תוהה לעצמי היכן הסוכנים החמושים שמלווים אותנו בדרך כלל, אך סמית’ מתניעה את הרכב.
“אנחנו לא מחכים לאחרים?”
“לא הפעם,” היא מסננת ומתחילה לנסוע.

אני נאנח, משועמם מהנסיעות האלו. סמית’ מאמינה שמוזיקה מפריעה לנסיעה, ושלנהג אסור לדבר כדי שדעתו לא תוסח. זה שקר, היא פשוט לא רוצה שאני אהנה ממשהו.
בפעם העשירית בנסיעה אני מסדר את הקוביה ההונגרת שמרחפת מולי, ומתחיל לבלגן אותה שוב.
“תפסיק,” היא מסננת ותופסת את הקוביה. אני נאנח שוב, משחרר את הטלקינזיס ונותן לה ליפול לרגליי כשסמית’ עוזבת אותה.
מכשיר הפלאפון שנח על התופסן בינינו מצלצל לפתע. היא שולחת מבט מהיר אליי, ואז מרימה אותו ומצמידה לאוזנה. “סמית’.”
“את יודעת שהרשויות יכולות לעצור אותך על דיבור בפלאפון בזמן נהיגה?” אני מביט בה.
“קיבלתי משימה,” היא אומרת, מתעלמת ממני. “כן. לא. רק רגע, אני פה עם האס… אני פה עם ריימונד.”
אני מהנהן, מודה על כך שהיא לא קראה לי אסיר. לא שזה סוד, אני כבר יודע שזה הכינוי שלי.
“אבל אני לא יכולה לקחת… אני מבינה. בסדר גמור,” היא אומרת ומנתקת, מחזירה את המכשיר לתופסן.
“שינוי בתוכנית, אנחנו פותחים במרדף אחרי מישהו אחר.”
“בבקשה לא,” אני רוטן ומניח את ראשי על המשענת. “המרדף האחרון היה סיוט, עדיין יש לי סיוטים על אנג’.”
“אז בוא נדאג לסיים את זה מהר ולחזור למשימה המקורית,” היא אומרת ומסובבת את הרכב כדי לנסוע בכיוון ההפוך.
“מי הפעם?”
“אתה לא צריך לדעת יותר מעבר לכך שהוא מישהו שיש לו מידע מסוכן,” היא עונה ומאיצה.
“בוגד.”
“בדיוק.”

אנחנו מגיעים לאיזור תעשייתי נטוש, מפעלים ריקים ומחסנים מסביבנו.
“לא אמרת שזה מרדף? איפה כולם?” אני שואל וסורק את האיזור. לא ראיתי שום רכב חוץ משלנו וסמית’ לא קיבלה שיחה מאז. היא לא עונה, ממשיכה לחפש אחר סימנים.
לפתע אני רואה צל רחב זז באחת סמטאות. “שם!”
היא מביטה לכיוון שאליו אני מצביע ולוקחת פנייה חדה. כשהרכב מתקרב, אנחנו רואים חתול רחוב אפור שמן מתיישב ומלקק את ידו. סמית’ שולחת לעברי מבט עצבני ואז מנידה בראשה.
“היי, לא נתת לי תיאור חיצוני,” אני אומר ומעלה חיוך קל.
דמות מזנקת מן הסמטה שמאחורינו ורצה בכיוון ההפוך מאיתנו. סמית’ לוחצת על דוושת הגז ומסובבת את הרכב לעברו.
“מה אני עושה?”
“מחכה להוראות ממני,” היא מסננת.
הוא פונה מאחוריי המחסן שמימנו, מועד לרגע אך מתאושש מהר. כשהרכב פונה, הגבר מרים אבן וזורק על גג המחסן, גורם לצינורות מתכת ארוכים ליפול מולינו. אחד אחרי השני הצינורות מתגלגלים, חלקם נוחתים מול גלגלי הרכב וחלקם פוגעים בשמשה, יוצרים סדקים בזכוכית. סמית’ מנסה להתחמק מהם אך מאבדת שליטה על הרכב שמסתחרר לרגע. אני תופס את עצמי ואת סמית’ עם הטלקינזיס כדי שלא נדחף קדימה, בדיוק כשהמשאית מתנגשת בקיר המחסן שמולינו. סדקים רבים מתפרסים על הזכוכית, מתגבשים לצורה של קורי עכביש ועשן קל יוצא מקדמת הרכב.
“לא נתת לי הוראה לעצור את הצינורות, נכון?” אני שואל ומסתובב אליה.
היא מביטה בי בעצבנות, מחזיקה את ראשה ביד אחת בעוד שדם מתפשט על מצחה. כנראה שלא בלמתי את העצירה שלה לגמריי. “צא לתפוס אותו,” היא רוטנת.
“כן, גבירתי.” אני נאנח ויוצא מהרכב, מספיק להבחין בגבר רץ לתוך אחד המפעלים הנטושים. זה יהיה כיף.
אני מניח יד על קיר המפעל ולוקח נשימה ארוכה. ידי נשאבת לאט לתוכו, גוררת אחריה את כל גופי. ככל שהחומר שאיתו אני מנסה להתמזג יותר עבה, כך התהליך לוקח יותר זמן. לבסוף אני נשאב לחלוטין אל תוך הקיר ויוצא מצידו השני, נוחת על רצפת המפעל. קול הנעליים שלי מהדהד במקום החשוך, ואני מזהה צלליות של מיכלים גדולים. מעט אור נכנס דרך הדלת שהנרדף דאג להשאיר פתוחה, כנראה כדי שיצליח למצוא מקום מסתור טוב.
“הא-לוו!” אני קורא ומוחא כף. “אתה כאן?”
אני לא מצפה שהוא יענה לי, אבל מקווה שהפתאומיות של הקול שלי תגרום לתגובה. רשרוש קל נשמע מאחוריי מכולה גדולה מימני, כנראה הוא נבהל וזז ללא שליטה. אני מעמיד פנים שאני לא מבחין בכך וממשיך לצעוד קדימה. “מרקו!”
כשאני פונה לעבר מכולה אחרת ובטוח שאני מחוץ לשדה הראייה שלו, אני נשען על המכולה ונשאב לתוכה. שקט שורר במפעל, הנשימות המהירות שלו כמעט ולא נשמעות. לבסוף גופי יוצא מאחוריו, וכשהוא מבחין בי הוא נופל על גבו ועם ידיו גורר את עצמו רחוק ממנו.
“מנומס להגיד ‘פולו’, אתה יודע,” אני אומר ומתקדם לעברו.
“בבקשה! אני אעשה הכל, רק אל תחזירו אותי לשם!” הוא מתחנן. מקרוב אני רואה ששיערו שחור קצר ופרוע, עיניו ירוקות והוא לובש מעיל אפור מעל לחלוק מעבדה לבן.
“רוגע, חבר! על מה אתה מדבר?” אני שואל ומרים את ידיי באוויר, לנסות להראות לו שאני לא מאיים. סמית’ אמורה להגיע בקרוב, אז המטרה שלי צריכה להיות למשוך זמן.
“בבקשה!” הוא זועק. “אני נשבע! אני אסתום את הפה שלי, אני לא אומר מילה! רק בבקשה תפסיקו להכריח אותי לעשות את זה!” דמעות זולגות מעיניו.
“להכריח אותך לעשות מה?” אני שואל מבולבל. כפי שהסוכנת תיארה אותו הוא בוגד, מישהו עם מידע שחשוב שמנסה לברוח. אבל עכשיו, הוא נראה בסך הכל כמו אדם מפוחד.
“אתה יודע,” הוא ממלמל, הדמעות ממשיכות לזלוג. “אני רק רוצה שקט. אני לא רוצה לפגוע בהם… הם רק ילדים!”
“מי?” אני ממשיך, מבט מבוהל על פניי.
לפתע משהו פוגע במצחו וראשו נופל לרצפה, דם יורד ללא הפסקה.
“היי, היי, היי!” אני קורא ומזנק לעברו. אני תופס אותו ומרים את ראשו, בוחן את החור שבודאות נוצר מכדור. “היי, תישאר איתי!” אני צורח.
מבטי מורם לעבר סמית’ שמתקדמת לעברינו יחפה, בידה היא אוחזת נשק שלקנה שלו מחובר מעמעם קול.
“סמית’! הוא נורה בראש! הוא צריך לקבל עזרה עכשיו!” אני צועק לעברה, מתעלם מהעובדות. לא, אני פשוט לא רוצה להאמין שזה נכון.
היא נאנחת ושולפת את מכשיר הפלאפון, מחייגת מספר ומצמידה אותו לאוזנה. אני חוזר להביט בגבר, לא בטוח מה לעשות. אף אחת מהיכולות שלי לא יכולה לרפא, ואני מפחד שאם אשתמש בטלקינזיס ועדיין יש סיכוי לטפל בו, אני אזיז משהו קריטי ואביא למותו במקום.
“כן,” לוחשת סמית’. “הבעיה טופלה. לא, הוא נגע בגופה. אני מבינה. אדאג לזה.”
אני בוהה בגבר, עיניי פעורות. זה מעולם לא היה מרדף. זו הייתה משימת התנקשות. אני הרגע עזרתי לסמית’, לממשלה, לשים קץ לחייו של אדם שרק רצה שקט נפשי.
“תקח איתך את הגופה. גרמת להרבה בעיות כשהשארת עליה טביעות אצבע, עכשיו זה יהיה כאב ראש אחד גדול,” היא ממלמלת ומסתובבת.
“זה לא הגיע לו, סמית’. הוא רק היה מפוחד,” אני פולט, קולי רועד.
“זו לא החלטה שלך.”
“זה מה שקורה להם?” אני צורח ומרים אליה ומביט בה. היא עוצרת במקומה ומסתובבת, שולחת בי את המבט הקר הרגיל שלה.
“זה מה שקורה למי שסיימתם להשתמש בו?”
“אנחנו לא הולכים לנהל את השיחה הזו עכשיו,” היא מסננת.
“זה מה שקורה להם? אתם נפטרים מהם, ללא יוצא מן הכלל? ככה זה יהיה גם איתי?”
“אנחנו לא הולכים לנהל את השיחה הזו עכשיו,” היא חוזרת, הפעם זעם בקולה. היא חושבת לרגע ואז מנידה בראשה. “לא, אני אתקן את עצמי. אנחנו לא הולכים לנהל את השיחה הזו, נקודה.”
“כי אני אסיר?” אני ממשיך לצרוח.
“בדיוק,” היא מוסיפה ומכוונת את אקדחה. “אתה שימושי, זה המצב. אני ממליצה לך לשקול מילים, ולא לתת לי סיבה לשלול ממך את הפריוילגיות שקיבלת.”
מילותיה שולחות בי צמרמורת, פי נפתח מעט, עיניי נפערות.
“עכשיו, תקח איתך את הגופה ותביא אותה לרכב. אני אחזור על זה, עכשיו!” היא אומרת בזעם ומסתובבת שוב.
ראשו של הגבר לפתע נופל הצידה, דמו זולג על היד שלי.

שאר הנסיעה עברה בשקט, כמו בכל נסיעה אחרת. ההבדל הפעם הוא שאני מרגיש משהו מאיים ומתוח בשקט הזה. הגופה שלו שוכבת על המושבים מאחורינו, מכוסה בבד שחור. כף ידי מונחת על עיניי ואני מנסה לעכל את מה שקרה. בן אדם מת מולי, ממש במרחק כמה סנטימטרים ממני. לא יכולתי לעשות כלום כדי לעזור לו. והדבר הכי נורא? את הרגע האחרון בחייו הוא העביר בפחד. הוא בהה בי, חשב שאני באתי לגרום לו לסבל, בכה והתחנן שאראה כלפיו רחמים. ואז הוא נורה בראש. ככה הוא מת.
“אנחנו כמעט שם,” אומרת סמית’.
כשאני משוכנע שעצרתי את הדמעות אני מרים את ראשי ומביט במראה. פניי אדומות ואני כמעט לא מזהה את עיניי הכחולות. הן נראות ריקות.
“אז מה המשימה?” אני לוחש בקול צרוד.
“עברת על המסמכים, לא?”
לוקח לי רגע להזכר בהם, אני מאמץ את מוחי כדי להעלות את השמות שלהם. “ברנדון אלן ולוקאס אלמונד.”
“הם המשימה שלך,” היא אומרת ומסיטה שערות מעיניה.
“מה הכוונה?” אני שואל ומביט בה.
“כפי שאמרת בעצמך, הם כנראה יודעים על האבנים, אולי הם אפילו יודעים מה הן עושות. אנחנו צריכים את המידע הזה, אבל לא נוכל לקחת סיכון עם עוד קרב מול נערים עם כוחות.”
אני מהנהן לאט, נזכר שוב במרדף האחרון. במרדף שבו אף אחד לא מת.
“המשימה שלך היא להסתנן, להתחבר אליהם וללמוד כמה שיותר. ואז, כשהזמן יהיה נכון, תעזור לנו לתכנן מארב.”
“למצוא נערים שמנסים לחיות ברוגע, להתחבר אליהם ולבגוד בהם? נשמע מוכר,” אני מסנן ומביט בחלון. אני לא מעוניין לדעת איזה מבט היא נועצת בי, מקווה שהיא פשוט מתעלמת.
יש כל כך הרבה דברים שאני לא אוהב בתוכנית הזאת. אבל אין לי ברירה. אין לי אפשרות אחרת, הבחירה שלי היא בין חיים למוות.

The Legacy of the Numbers פרק 23
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (9)

טוף, סוף סוף הכנסת דמות נשית חזקה לסיפור. אני אוהבת את סמית’. מקווה שיהיה לה מקום בולט יותר בסיפור, מעבר למישהי שמניעה את העלילה.

11/08/2020 19:52

    נראה שקייט לא התחבבה עלייך לגמרי אז XD
    ואני לפחות חשבתי שזה נראה שהיא בולטת, כנראה לא מספיק.

    שמח שנהנת! D:

    11/08/2020 23:38

לא להיעלב!
קייט בעיניי שקטה ואנמית. היא רכה וחומלת ומבינה, כמו הסטריאוטיפ הנשי הישן.
הסוכנת סמית’ היא דמות חזקה, לא אמהית, עושה בריימונד כרצונה, אישה מהסוג שכיף לקרוא עליה.

12/08/2020 04:12

    אין לך ממה לדאוג, אני לא נעלב XD
    כל אחד ואחת עם הדמויות שהוא אוהב יותר. אני גם לא יכול לצפות שתכירו את כל הצדדים של הדמויות אם אני מציג מעט מהם.
    אולי רק לא הייתי מסכים שיש ‘סטריאוטיפ’ שמיוצג על ידי הדמויות, שכן אני מנסה שלא להכניס אותם לרוב בסיפורים שלי ¯\_(ツ)_/¯

    12/08/2020 18:09

“מסיטה שערה אל מאחורי אזנה” – ללא יו”ד, שערה בודדת. לחלופין “[את] שיערה” אם זו קווצת שיער.
רג’יס הוא נבל מוצלח, סמית’ היא סתם נבלה.

ושוב ‘סמל אוצרות המוות’. איך ריבוע בתוך סוגריים בתוך ‘משולש’ מהווה פרצוף? אולי ראש של רובוט שמרים ידיים לאות כניעה.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

12/08/2020 18:55

    תודה על התגובה!

    תודה על התיקון, לא בטוח בעצמי למה ה-י’ נמצאת שם. ו-‘קווצת שיער’ נראה שימושי, אשתמש להבא.
    וצחקתי מההערה, משחק מילים משעשע.

    ‘הסמל’, לפחות כך לי הוא נראה, הוא אדם שמושך בכתפיו תוך כדי שמרים את ידיו ומחייך. אמנם הרובוט נשמע מעניין יותר.

    שמח שנהנת!

    12/08/2020 21:11

אוי נו, ואני כבר הייתי כזה “יש לו הומור טוב לבחור” אז אני נזכרת שהוא דמות פחות חביבה. כאילו, אני מבינה שהוא לא רוצה למות והדרך שלו זה לשתף איתם פעולה, ברור, אבל לפחות תפקפק במה שאתה עושה או תראה סימנים שאתה מבין שמנצלים אותך… לא יודעת, הוא סבבה והכל אבל קשה לי איתו.
מה שכן, לפחות הוא הראה נכונות לעזור לאיש אחרי סמית’ המטורפת ירתה בו. אני חושבת שסמית’ וכל החבר’ה שבצד האפל (כי ככה הכי כיף לי לכנות אותם) הם ההתגלמות של הביטוי “פחד גורם לאנשים לעשות דברים מטורפים”, כי זה דבר אחד לפגוע במישהו על משהו שהוא עשה לך ודבר אחר לגמרי לפגוע בו רק כי הוא שונה ממך.

אני מניחה שאגלה בפרק הבא על הגברת המסתורית מהפרק הקודם, ארגיש לי שיש לה אחלה וויב ואני נורא מקווה שהיא תהיה נחמדה, סתם כי באלי.
אחלה של פרק, אהבתי.

(גילוי נאות: מידי פעם עולים לי פלאשבקים מהעלילה של בני לוריאן, אבל אני נורא מנסה שלא לעשות השוואות בין הדמויות והעלילה. באמת. אני מתייחסת לזה כאל סיפור נפרד. פשוט רציתי להוריד את זה מהמצפון שלי.)

12/08/2020 21:55

    תודה רבה על התגובה! (:

    אולי אני לא הבנתי את הכוונה, אבל דווקא כן כתבתי שהוא מודע לזה שמנצלים אותו, והוא בהחלט מפקפק במעשים שלו. ויותר מזה, היא אמרה לו את זה בפנים.

    וסתם מתוך סקרנות, כי האמת שחשבתי כבר לשאול אותך על זה, אבל האם באמת יש כל כך הרבה דמיון? כשאת אומרת פלאשבקים, הכוונה היא למקרים שבהם התוכן הוא זהה?
    אודה שארגיש לא בנוח אם כן, בעיקר כי ההמשך שאני מדמיין תופס כיוון שונה, אבל כן רוצה לדעת אם ככה זה נראה.

    שמח שנהנת!

    12/08/2020 23:18

    אני חושבת שזה פשוט בגלל שהייתי נורא אובססיבית לגבי הספרים כשהם יצאו ובדרך כלל אני זוכרת את רוב הדברים שאני קוראת, אבל בעיקרון זה לא דומה יותר מידי. סתם פשוט דברים שמזכירים קטעי עלילה שקרו. (אם כבר אנחנו בנושא אז האיש המת שלנו הזכיר לי בהתנגדות שלו את ההוא שהיה בצד של הרעים וקיבל את הכוחות של מספר 1, אני חושבת? אם אני לא טועה קראו לו אדם או משהו, כי גם הוא לא רצה לפגוע בהם, או שריימונד הזכיר לי את חמש (ראה ערך בוגדים וכו’) בכל מקרה סתם קפץ לי לראש).

    אבל באמת שאני מתעלמת מהצד הזה שבי ומתייחסת לזה בכל הכבוד שמגיע לזה בתור סיפור עצמאי.

    וכן, ברור שאני הבנתי שהוא מודע לזה, סתם עיצבן אותי שהיא מנצלת אותו והוא עדיין איתם.

    13/08/2020 00:10
22 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך