מאקס (היה) כותב
הפרק מוקדש לממציא הפיוז-טי. תודה לך. פשוט תודה.

The Legacy of the Numbers פרק 25

מאקס (היה) כותב 13/08/2020 124 צפיות 6 תגובות
הפרק מוקדש לממציא הפיוז-טי. תודה לך. פשוט תודה.

אין הרגשה יותר נוראית מלעבור ליד משטרה ברחוב.
אתה יודע שלא עשית שום דבר ואין לך סיבה לדאוג, אך משום מה זה עדיין מלחיץ. מחוויה אישית, לעבור לידם כשאתה בהחלט עשית משהו, זה כבר מפחיד.
קארה ואני מתיישבים מאחוריי אחד הסלעים, ניידות חולפות אחת אחרי השנייה, האורות האדומים והכחולים מהבהבים על פני הסלעים מסביבנו, קולות הסירנות מחרישות אוזניים.
“יש לך הרבה מעריצים,” היא לוחשת עם עינייה עצומות, מנסה להתרכז בקולות.
“אז ככה זה מרגיש,” אני משיב.
כמה מהניידות נעצרות ודלתות נפתחות. “תחפשו כאן!” קורא אדם מבוגר.
עיננו נפערות ואנחנו נמתחים במקום. למה דווקא כאן? ועוד ממש מהצד השני של הסלע?
“אנחנו חייבים לברוח,” היא לוחשת ומצמידה את פיה לאוזני. “ברגע שאחד מהם מגיח, אנחנו קופצים ורצים.”
אני מהנהן לאט, מסתובב לכיוון אחד והיא לשני. השוטרים מתפרסים, רצים לכל עבר. אחד מהם מתקרב אל הסלע, נעצר ממש לידי, עד כדי כך שאני רואה את ידו שמחזיקה את הנשק.
“צא!” קוראת קארה לפתע ומושכת את תשומת ליבו של השוטר.
אני מזנק קדימה, דוחף אותו עם הטלקינזיס ומתחיל לרוץ אל הכיוון שממנו הניידות הגיעו. השוטרים קוראים אחד לשני ומכוונים לעברינו נשקים.
“תעצרו עכשיו!” צועק אותו האחד שנתן את ההוראה מקודם.
קארה לא מבזבזת רגע ומרימה לאוויר את אחת מהניידות, זורקת אותה בינינו לבינם. חלקם קופצים הצידה מתוך פחד שהיא תגלגל לעברם, האחרים ממשיכים לרוץ אחרינו.
אני מניף את ידיי קדימה ותופס במהירות את הנשקים שלהם, שולף אותם מידיהם. בזמן הזה קארה תופסת ניידת נוספת ומשליכה אותה אל עבר האבנים, חושפת את אלו שהסתתרו מאחוריה, ולאחר מכן עוצרת ומתנשפת בכבדות. “הם לא יורים,” היא ממלמלת.
“אני לא מעוניין להשאר כדי לגלות למה,” אני אומר ותופס בידה, גורר אותנו לכיוון ערימות הסלעים מאחורינו.
לפתע יריות נשמעות, אך הכדורים פוגעים בסלעים וכל מה שהם עושים זה להפיל עלינו חול ואבק. קארה שולחת את ידה אחורה, מרימה אבנים קטנות ומשליחה אותן לעברם באמצעות הטלקינזיס.
מלבד חומת הסלעים הנמוכה הזו ועוד כמה שיחים, הרוב מסביבנו הוא שטח פתוח. אני לא חושב שאצליח לרוץ רחוק אם אסחב את קארה, אז השאלה שנותרה היא: איך בורחים?
“יש קניון עמוק, ממש שם,” קארה אומרת ומציבעה מאחוריי, כאילו קראה את המחשבות שלי. “הוא לא רחוק, וכל עוד נעכב אותם למספיק זמן נוכל לאבד אותם!”
“ואיך את בטוחה שאנחנו לא נלך לאיבוד בעצמינו?”
“אני לא, אבל יש לך רעיון אחר?”
“לא,” אני מגיב ומוחה זיעה ממצחי. “יש לך עוד מים?”
“אספקה מצומצמת,” היא מושכת בכתפיה ומסתובבת, מפנה אליי את התיק. אני פותח את התא הגדול, שולף בקבוק ונעמד.
“עצרו!” קורא שוטר שמגיח מאחרינו, שולף שוקר ומכוון אותו אליי.
“תזהר!” קארה נעמדת מולי, נותנת למכשיר לפגוע בה.
אני קופץ במקום, מתכונן למשוך אותה אחורה, אך היא לא מגיבה לחשמל. הוא פוער את עיניו, מביט במכשירו ואז בה, כשחיוך עולה על פניה.
“תורי,” לוחשת קארה ומסירה כפפה אחת. השוטר נמשך אליה עם הטלקינזיס, וכשהיא מניחה את ידה על כתפו, חשמל יוצא מכף ידה. השוטר מתפתל ולאחר כמה שניות צונח לאדמה.
אני שומע אחד נוסף מגיח מאחוריי, ובמהירות אני שולף שוט של מים מהבקוק ומצליף בידו. השוט מתלפף סביב רגלו ואני זורק אותו כמה שיותר רחוק מאיתנו.
הניידות מתקרבות ויריות ממשיכות לפגוע בצד השני של הסלעים, כנראה כאזהרה. קארה יוצאת מהמחסה, מניפה ידיים קדימה כדי להדוף כמה שיותר מהם.
אני יוצא אחריה ומצליף באדמה מולינו, מקווה שזה יעצור אותם מלהתקדם. מקצה העין אני רואה ניידת עולה לאוויר, מרחפת לאט מעל לכמה שוטרים. הם נסוגים לאחור, מחפשים מחסה מאחוריי רכב אחר. אך לפתע, הניידת שבאוויר נזרקת ישירות לעברם.
“לא!” אני קורא ומשחרר את האחיזה במים, מרכז את כל הכוחות שלי כדי לדחוף את הניידת הצידה, ורק במזל היא לא פוגעת באף אחד.
“מה אתה עושה?” קארה צועקת.
“הם יכלו להפגע!” אני עונה, ועוד יריות פוגעות בסלעים ומפזרות עלינו חול ואבק.
“אין לנו זמן לזה!” היא קוראת ועם הטלקינזיס תופסת את הסלעים שבתחתית הערימות ושולחת אותם לעבר השוטרים. הם נחבטים אחד בשני, חלק מתגלגלים וחלק מזנקים קדימה במהירות עצומה.
“עכשיו!” היא תופסת בידי ומושכת אותי אחריה. לפני שאני מסתובב לגמריי, אני תופס עם הטלקינזיס חלק מהסלעים ומשנה את מסלולם כדי שלא יפגעו בשוטרים.

~

האישה המבוגרת מובילה אותנו במסדרון מאחוריי הדלפק, ודרך הדלת האחרונה. בפנים, החדר מלא בארונות ציוד אפורים.
“לאן את לוקחת אותנו?” אני שואל.
“חכה רק רגע,” היא מלמלת ופונה אל קיר שמחולק לריבועים קטנים, בכל אחד נמצא חור מנעול קטן. האישה שולפת צרור מפתחות מכיסה וממלמלת לעצמה משהו לא ברור בזמן שעוברת עליהם. לבסוף היא מרימה מפתח אפור קטן, מכניסה לאחד מהחורים שבריבועים ופותחת אותו.
היא שולפת שקית פלסטיק שקופה וקטנה, ומושיטה לי אותו. “זה בשבילך.”
כשאני לוקח אותו מידיה, אני רואה בפנים כרטיס סים קטן. “מה זה?”
“כאן שמור המספר שלו. אמר שתתקשר אליו והוא יגיד לך היכן תפגשו.”

“כל זה בשביל מספר מטומטם!” קוראת קייט בזעם.
“כל זה בשביל מספר מטומטם,” אני חוזר אחריה ומהנהן, מתניע את הרכב. “היית מצפה שהוא פשוט היה משאיר לאמא של צ’אד את המספר בעצמו, במקום לשלוח את ברנדון לטיול ברחבי העולם.”
“על מה הוא לעזאזל חשב? למה כל הסודיות הזאת?” היא רוטנת, מתעלמת ממני לגמרי בשלב הזה.
“או את יודעת, באותה מידה הוא יכל להשאיר מפת אוצר במרתף ליד ההקלטה, לפחות מרכיב משחק משעשע תוך כדי.”
“הוא מצפה שברנדון ירדוף אחריו? הוא ההורה, זה לא אמור להיות הפוך?”
“או לפתוח חשבון באינסטגרם, שתהיה לנו דרך יותר קלה לעקוב אחריו.”
“מה?” קייט שואלת ומסתובבת אליי במבט מבולבל.
“אה באמת?” אני קורא ומביט בה. “דווקא את הבדיחה הגרועה יותר שמעת? לא יכולת לחכות ולהגיב למשפט הבא, נכון?”
היא לוקחת נשימה ארוכה ומנידה בראשה, מפנה את מבטה קדימה. “טוב, סיימנו פה. עכשיו למצוא את ברנדון.”
“מרגיש לי שבזמן האחרון אני מציל אותו יותר פעמים משאני מצחצח שיניים,” אני ממלמל ונוסע בכיוון שממנו הגענו.
“אני רק מקווה שהוא בסדר.”
“הוא בטח צועד באיזשהו כביש, לבד, מותש, מחכה שנמצא אותו.”
קייט מסתובבת אליי עם מבט זועם, פותחת את הפה כנראה בשביל לצעוק עליי.
“אבל בטוח לגמרי!” אני ממהר להוסיף. “הוא חכם מספיק כדי לא להיות בסכנה. אני בטוח שהוא אפילו צוחק על המצב שלו!”

~

אין שום דבר מצחיק במצב שלי.
אני וקארה צועדים בשביל תלול שבין שיחים עבים וסלעים. הפסקתי כבר לספור את השריטות שאני מקבל בכל פעם שמועד לרגע. היה יכול להיות נחמד אם לוקאס היה כאן איתי כדי לרפא אותן, אבל אם הוא היה כאן רוב הסיכויים שלא היה בכך צורך.
קארה שותקת, מובילה את הדרך ומדי פעם עוצרת כדי לנוח. למזלינו השוטרים לא רדפו אחרינו עד הנה. אולי זה סימן טוב, אולי לא. אני חושש מכך שהם ויתרו מהר מדי, כאילו הם עדיין מתכננים משהו. לוקאס היה מציע רעיונות, מסקנות הגיוניות שככל הנראה היו נכונות. לי לא עולה כלום.
אני עדיין לא בטוח מה אני אמור להגיד לקארה, לא מרגיש בנוח לדבר איתה על מה שקרה, ובטח שלא כדי לריב איתה על זה. רק כשהיא עוצרת ומרימה גבה אני מבין שבהיתי בה כל הזמן הזה.
“אם יש לך מה להגיד, תגיד.”
אני מהסס לרגע, לא בטוח איך להעלות את הנושא.
“מה? פשוט תגיד את זה!” היא צועקת ופורסת את ידיה.
“הניידת שזרקת עליהם. יכולת לגרום לפגיעה רצינית,” אני אומר, כמעט בלחש.
“כן, רק שלא הספקתי, זוכר?” היא קוראת ומחייכת. “היית שם כדי להפריע.”
“הם בסך הכל אנשים, בדיוק כמונו-”
“הם ממש לא כמונו!” היא צורחת, גורמת לי להרתע לאחור. כשהיא מבינה שההתפרצות הפתאומית שלה הבהילה אותי, היא מגחכת ומנידה בראשה. “בצד של מי אתה בכלל?” היא מוסיפה בקול רגוע וממשיכה ללכת קדימה.
“אני לא בשום צד. אני פשוט לא רוצה שמישהו יפגע.”
“טוב, כבר מאוחר מדי לזה. הרבה נפגעו, בעיקר אנחנו. הם צדו אותנו כמו חיות.”
“וזה מצדיק משהו כמו להטיח בהם רכבים? זה בסדר שהחיים שלהם יעמדו בסכנה?”
“הו, אני מצטערת, אני היחידה שנרדפה כל הזמן הזה?” היא צורחת ועוצרת, מביטה בי בכעס. “החיים שלי עמדו בסכנה כל הזמן הזה! אני באמת היחידה שהרגשתי ככה?”
אני שותק, לא יודע מה להגיד. עיניה האפורות מנצנצות, דמעות מנסות לזלוג אך נבלמות. היא מנידה את ראשה וממשיכה ללכת. “חשבתי שלפחות אתה תבין אותי,” היא מוסיפה בלחש.
“זה עדיין לא אומר שאנחנו צריכים לרדת לרמה הזו,” אני משיב, מניח יד על כתפה. “אם נלחם בהם חזרה, הם רק ישתכנעו יותר שאנחנו חיות. אנחנו לא יכולים לרדת לרמה שלהם, לא משנה מה.”
קארה מנערת את כתפה ואני מוריד את ידי. היא לא עונה, רק ממשיכה ללכת קדימה, תופסת מרחק ממני.
“אני יודע איך זה מרגיש להיות נרדף,” אני אומר, אך עדיין אין תגובה. “אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לוותר על האנושיות שלנו. קרבות יובילו רק לסבל, ולכולנו יש מספיק מזה.”
התמונה שמצאתי בבית בוושינגטון קופצת לראשי. אמי עומדת לצידי, מחויכת. היא מחייכת משמחה, פנים שונות לגמרי מאלו שאני זוכר שהיו לה מול מצלמות. היא רצתה שהתמונה הזו תשאר איתי, שהזכרון שלה לעולם לא יעלם ממני. זכרון מזמנים לפני שכל הסבל הגיע.
“נמאס לי להיות לבד,” קארה לוחשת לפתע. “נמאס לי לברוח בלי לעצור. נמאס לי.”
“אנחנו לא לבד,” אני אומר בחיוך. “למעשה אני מכיר אישית עוד שני אנשים עם כוחות.”
היא מרימה את מבטה אליי, עיניה פעורות.
“היינו ביחד ממש לפני כמה שעות בדרכים, עד שמהשטרה הופיעה. אבל הם נמצאים שם, אין מצב שהם נתפסו.”
“הם פחדנים כמוך?” היא מחייכת ומעבירה יד על עיניה.
“אני לא פחדן,” אני משיב בחיוך. “והם… קייט היא… היא מדהימה, אין אחד שלא אוהב אותה. ללוקאס תצטרכי לתת זמן עד שתתרגלי אליו, הוא לא טיפוס קל להתמודד איתו.”
“נקווה שנמצא אותם בקרוב,” היא לוחשת.
אני מבחין באור אדום מגיח מהתיק שלה, דבר שלא היה לפני כן.
“מה זה?” אני שואל ומצביע עליו.
“מה זה מה?” היא שואלת חזרה ומורידה את התיק. מתוך אחד התאים הקטנים היא שולפת צמיד אפור חלוד, עליו נמצאת אבן חן אדומה זוהרת.
“מה? זה… זה לא היה ככה עד עכשיו,” היא מסננת ומרימה אותו.
“הוא אמור לזהור?”
“הוא לא עשה את זה מעולם,” היא עונה ומנידה בראשה. לפתע, קרן אור אדומה עולה מתוך האבן אל השמיים.

~

“מרקו!” אני צורח מהחלון הפתוח.
“לוקאס, או שאתה מפסיק לצעוק, או שאני קופצת מהרכב בעצמי,” קייט מסננת ומניחה את ידיה על מצחה.
“אני לא רואה אותך עוזרת!” אני רוטן ומוריד את החלון.
“כמה זמן בערך נסענו מהרגע שהוא קפץ? שעה? שעתיים?”
“מצטער, אין לי יכולת ששולטת או סופרת זמן, הלוואי והיה לנו חפץ קסום בשביל זה,” אני אומר ומעמיד פנים שאני מביט סביב. “הו היי, מה זה?” אני קורא ומצביע על השעון הדיגיטלי ברכב.
“אתה כל כך גאון לפעמים, מה היינו עושים בלעדיך?” היא שואלת בקול מלגלג.
“אני בטוח שאנחנו כמעט קרובים,” אני אומר ומניח יד על אוזני השמאלית, מרגיש שלאט לאט הכאב חוזר.
“הלוואי שהייתה דרך יותר קלה למצוא אותו.”
“את יודעת, יש לי חברים שם למעלה,” אני אומר ומניד את ראשי לאוויר. “אם את מבקשת בנחמדות, הם עוזרים.”
“הו נשמע כמו רעיון מדהים!” היא קוראת ומצמידה את ידיה ליד ראשה בחיוך. “בבקשה, אתה מוכן לדבר איתם?”
“בשמחה, עבר זמן מאז השיחה האחרונה,” אני משיב בחיוך ומכחכח בגרוני, ואז מרים את ראשי למעלה. “היי, מה שאחראי על הכוחות, זוכר אותי? אני הבחור המעצבן מלפני שעה, מה קורה?”
קייט צוחקת לרגע וקוברת את פניה בידיה. צחוק תמיד עדיף על פני כעס.
“יש מצב לעוד טובה, אם זה לא יותר מדי? אכפת לך לעזור לנו למצוא את החבר העלוב שלנו?”
עוברת דקה של שקט. “אולי הוא לא שמע אותך,” קייט לוחשת ומצביעה על אוזנה.
“זה בסדר,” אני אומר ומוחה בידי. “לוקח לו רגע, עניין של מרחק וכל זה.”
“ברור, ברור,” היא מהנהנת במבט רציני ומשלבת את ידיה.
“היי, אתה שם?” אני קורא שוב ומרים את ראשי. “אתה מוכן לתת לנו סימן?”
לפתע, קרן אור אדומה יורדת מהשמיים ופוגעת באדמה מולינו, גורמת לי לדרוך בכל הכוח על דוושת הבלם. היא פשוט עומדת שם, כמו מגדל, ולאט לאט מתרחקת מאיתנו, נעה בכביש.
אני וקייט מביטים אחד בשני בהלם, ואז מחזירים את מבטינו אל קרן האור.
אני מרים את ראשי למעלה לאט. “תודה,” אני ממלמל.

The Legacy of the Numbers פרק 25
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (6)

טוב, אז רשמית אני אוהבת גם את קארה.
פרק אקשן מצוין.
אני מתגעגעת לרג’יס ולסמית’.

13/08/2020 22:52

    תודה רבה! (:
    נראה שמכל הדמויות שנמצאות בפרק הזה דווקא השתיים האהובות עלייך לא מופיעות, זה די מצחיק XD

    שמח שנהנת! D:

    13/08/2020 23:25

תגיד מקס, בן כמה אתה? כתיבתך מרגישה לי קצת ילדותית וזהו דבר שלגמרי גורע ממני מלהמשיך לקרוא לאחר שלושת השורות הראשונות.

14/08/2020 04:53

    זה מצחיק אותי כי בשביל לפנות אליי בשמי היית צריך לקרוא את שם המשתמש. אני לא חושב שיש צורך בקריאה מעמיקה כדי לשים לב שיש א’ בשם שלי. אולי אני טועה.

    מתנצל נורא שגילי אינו משתקף בכתיבתי ולא עומד בדרישותך המקצועיות. אשתדל מאוד להבא.

    שמח שאתה נהנה, למרות דעותיך הקודמות D:

    14/08/2020 16:18

-על מה הוא לעזאזל חשב?- על מה הוא חשב, לעזאזל?
-הפסקתי כבר לספור את השריטות שאני מקבל בכל פעם שמועד לרגע- שאני מועד…
(מצטערת זה נורא הציק לי)
-למזלינו השוטרים- למזלנו

מה שמעולם לא הבנתי זה הקטע של ה “מרקו פולו”. למה כולם צועקים את זה?
חוץ מזה, הפרק היה ממש יפה. אני מחכה לראות מה יקרה כשלוקאס וקארה ייפגשו… בהחלט יהיה מחשמל לדעתי XD
לברנדון יש רגעי-נאום ממש יפים ועמוקים. ההתחשבות שלו באחרים למרות שהם רודפים אותו היא ממש מקסימה.

14/08/2020 15:32

    תודה רבה! (:

    רומפל העיר הרבה על הנושא שאני רושם ‘ש+פועל’, לא מבין למה אני לא שם לב לזה עדיין…

    “מרקו פולו” הוא משחק ילדים דומה ל-“פרה עיוורת”, רק שבו מי שמחפש צועק ‘מרקו’, והאחרים חייבים לענות ‘פולו’. אחת מהבדיחות שאני מכניס ולא בטוח אם אנשים יבינו, הן בעיקר שם בשביל שיעלה בי גיחוך בזמן שקורא.

    נראה שלא תצטרכי לחכות הרבה למפגש XD

    שמח שנהנת! D:

    14/08/2020 16:14
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך