מאקס (היה) כותב
הפרק מוקדש לזכר כל דמות שאני אי פעם הרגתי, ל-30% מהן זה לא הגיע. הייתי אומר שאני מתנצל או שאני מרגיש רע, אבל אז זה היה שקר.

The Legacy of the Numbers פרק 27

מאקס (היה) כותב 18/08/2020 117 צפיות 2 תגובות
הפרק מוקדש לזכר כל דמות שאני אי פעם הרגתי, ל-30% מהן זה לא הגיע. הייתי אומר שאני מתנצל או שאני מרגיש רע, אבל אז זה היה שקר.

הו, ברוך שובך, רגש מוכר.
ייאוש. כמה שאני לא התגעגעתי אלייך.

“קייט, עוד משהו מתקרב חוץ מהמסוק?” שואל ברנדון.
“לא, אבל אני רואה עוד רכבים מתחבאים ולא זזים,” היא עונה ומכווצת את עיניה.
“למה הם לא מצטרפים?” קארה שואלת בבלבול.
ריימונד מגרד בראשו לפני שהוא משיב. “הנחה שלי שהם עובדים על משהו, אולי נשק סודי נגדנו.”
“אני טוב בלהרוס סודות, כשרון טבעי,” אני אומר ופונה לברנדון. “אני אטפל במה שזה לא יהיה.”
“אני איתך,” אומרת קייט ומשפשפת את עיניה.
“מצויין, אז כל מה שאנחנו צריכים זו הסחת- ” לפני שאני מספיק לסיים את המשפט, ברנדון מזנק ונהפך לטשטוש, כמו בכל פעם שהוא משתמש במהירות העל.
הוא רץ אל עבר אחת המשאיות השחורות, וכשחייל מבחין בו הוא מרים את ידו כדי לסמן לאחרים להפסיק לירות. בבת אחת הרכב שלידם מזנק לאוויר, ושוט מים מצליף בפניהם. קריאות החיילים מתחזקות והם מפנים את תשומת ליבם אל ברנדון.
“מה עם אזהרה?” אני רוטן וקייט מושכת בידי, גוררת אותי אל עבר המקום שממנו קול המסוק נשמע.
“אנחנו על זה, תעזרו לברנדון!” היא קוראת ואנחנו רצים קדימה, מתרחקים מההמולה.
“אני לא אוהב את איך שהדברים מתנהלים, זה נראה… פסיבי מדי,” אני ממלמל ופניי מתכווצות מכאב, השמיעה שלי נהיית רגישה שוב.
“אז כדאי שאנחנו ננצל את זה לטובתינו,” היא משיבה.
כאן, רחוק מזירת הקרב מאחורינו, הסביבה חשוכה. אני שומע את המסוק בבירור ורואה נקודת אור אדומה באוויר מתקדמת אלינו. לפתע קייט תופסת בידי וגוררת אותי אל מאחורי גבעת סלעים נמוכה.
“הם בצד השני,” היא לוחשת.
“נחכה שהמסוק יתקרב, אין לנו סיבה להכנס לעימות עד אז.”
אני עוצם עיניים ומתרכז בקולות, שומע רק נשימות חלשות מתוך הרכבים, החיילים שומרים על איפוק מוחלט. אולי בכל זאת הם לא עובדים על תוכנית סודית? אולי הם רק תגבורת למקרה חירום? האם התוכנית שלהם היא להתיש אותנו לאט לאט?
רוח קלה פוגעת בעיניי, מעבירה בי צמרמורת. גופי רועד ללא שליטה, מלחץ או מפחד, חוסר הידיעה של מה עתיד לבוא ממלא אותי בחרדה. אנחנו בסך הכל חמישה נערים מול צבא שלם, הכוחות שלנו לא מספקים יתרון משמעותי מול הטכנולוגיה שלהם.
מה אם לא נצליח לברוח? מה אם נתפס?
הלב שלי פועם בעוצמה, קולו גובר על כל הצלילים מסביבי. הסלעים קשים, מכאיבים לגב שלי ככל שאני ממשיך להשען עליהם. זיעה זולגת במורד פניי, גורמת לתחושה מעיקה.
“עכשיו!” קייט קוראת ומניפה את ידיה באוויר, ורק אז אני מבחין שהמסוק מעלינו.
פנסי הרכבים נדלקים, החיילים קוראים בבלבול. אחדים מהם פותחים את הדלתות ומזנקים קדימה, סורקים את האיזור בניסיון לאתר אותנו, אחד יורה באוויר.
אני מרים את ידיי ועוזר לקייט עם המסוק, וביחד אנחנו מורידים אותו תוך כדי שהוא מסתחרר באוויר.
חייל אחד מזנק לצידנו, ובמהירות קייט מכה אותו בצוואר עם ידה ובועטת בבטנו. הוא נרתע לאחור ואז קורס, מאחוריו מגיחים שלושה נוספים.
אני ממשיך לסחרר את המסוק לבדי, מתרכז הרבה יותר ללא העזרה של קייט. מבפנים, חייל אחד משחרר יריות לאוויר כאות אזהרה, אך אני מתעלם. בזמן הזה, קייט מטפלת בעצמה בחיילים מולינו.
היא זריזה, יתרון משמעותי הודות לאפודים ולנשקים הכבדים שהם נושאים. היא תופסת את ידו של אחד מהם ומסובבת אותה, בזמן שהיא תופסת עם הטלקינזיס נשקו של אחר ושולחת את הקנה לפניו של חברו.
החייל שהיא אוחזת בו שולח אגרוף אך היא מתכופפת ודוחפת אותו אל הסלעים. מאחוריה, חייל אחר מניף את נשקו לעברה אך היא מצליחה להתחמק ומרימה עם המחשבה את הנשק ופוגעת באפו.
אין לי מילים. היא משלבת באופן מדהים זריזות, טלקינזיס וגם את יכולת הראייה החדה שלה. הכוח הזה עוזר לה לא רק בכיוון ובהתחמקות, אלא גם בלאתר נקודות חולשה. אני רק יכול לשער שהיא עוסקת בספורט שעוזר לה בזה, כישורים כאלו לא מתפתחים בן רגע.
“תעצור או שאנחנו נירה!” נובח קול מעליי.
אני נאנח ולוקח נשימה עמוקה, ואז מושך את המסוק למטה בכל כוחי. המסוק יוצא מכלל שליטה, ומסתחרר במהירות בזמן שהוא צונח.
רגע לפני שהוא מתנגש בקרקע אני תופס אותו שוב, מטלטל אותו עד שהחיילים בפנים נופלים, ולבסוף אני זורק אותו כמה שיותר רחוק מאיתנו.
החיילים קוראים אחד לשני, אלו שקייט נאבקה בהם, בקרב חד-צדדי לחלוטין, מקבלים תמיכה מאחרים בזמן שכולם נכנסים לרכבים ונוסעים.
המסוק מתנגש באדמה, הקול צורם ואני מניח את ידיי על האוזניים, מניד את ראשי במהירות.
“הם מוותרים כל כך מהר?” קייט שואלת ומתנשפת בכבדות.
“אולי הבינו שיש להם עסק איתי?” אני מגחך ומוחה זיעה מפניי, נאבק עדיין בכאב.
“מה היינו עושים בלעדייך,” היא ממלמלת ופונה אל הקניון. “בוא נמהר לעזור להם.”
“כן, תני לי רק רגע,” אני לוחש ומתיישב, מניח יד על אוזני. משהו מוזר בכל המצב הזה. הם לא מנסים אפילו לפגוע בנו ובורחים ברגע שאנחנו תוקפים חזרה.
אולי הם לא מנסים לתפוס אותנו? אולי יש להם מטרה אחרת? יכול להיות שזו הסחת דעת, ואם כן, אז בשביל מה? זה נראה כאילו הם רוצים שאנחנו נצליח לברוח.
קייט כבר מתחילה לרוץ חזרה בעוד שאני נשאר לשבת. אני מרים את מבטי לכיוון השני, ונאלץ לכווץ את עיני כדי לנסות להבין על מה אני מסתכל.
צללית של אדם, צועד באיטיות לכיווני. לרגע אני חושב שהחיילים שכחו אחד מהם, אבל הוא נראה שונה. אין עליו נשק, ואני גם לא מזהה אפוד עליו.
ואז עיניי נפערות כשאני מבין במי אני מביט, אותה צללית שכבר ראיתי בעבר.

~

“הם נסוגים! מה שאנחנו לא עושים, בואו נמשיך עם זה!” קורא ריימונד ומתנשף בכבדות כשאנחנו חוזרים למחסה שלנו.
“גם אתם מרגישים שזה קל מדי?”
“הם ציפו רק לשניכם, לא לחמישה,” קארה אומרת, מכווצת אגרופים ומשחררת את ידיה שוב ושוב. אולי זו תוצאה של שימוש יתר בחשמל שלה.
“ואני בספק אם הם ציפו שמישהו ירוץ ביניהם ויפיל אותם כמו באולינג,” מוסיף ריימונד וצוחק.
בפועל, זה היה יותר קשה מאיך שזה נשמע. זינקתי מרכב לרכב, השתמשתי בטלקינזיס ובמהירות העל בו זמנית, ותוך כדי התחמקתי מהנשקים שלהם. כל מה שקארה עשתה זה להתנגב מאחוריהם ואז לחשמל אותם, וזו לא הייתה משימה קשה במיוחד מכיוון שהם התרכזו בי. אני אפילו לא בטוח מה ריימונד עשה, לא יכולתי להיות מרוכז בכל הדברים בבת אחת.
“בוא נארגן להם מופע אחרון,” קארה לוחשת ומביטה בי.
“למה את מתכוונת?”
“רוצה לעזור לי להשאיר רושם מפוצץ?” היא שואלת וקורצת.
אני שולח מבט לעברם, צופה בחיילים ובשוטרים קוראים אחד לשני ומרחיקים את הרכבים שלהם מאיתנו.
“מה אם מישהו מהם יפגע?” אני שואל וחוזר להביט בה.
“אני עם ברנדון, זה יעמיד את כולם בסכנה,” אומר ריימונד.
“תרגעו שניכם, שכחתם שאנחנו עם כוחות?” היא רוטנת ומגלגלת עיניים. “נשתמש בטלקינזיס כדי למזער נזקים.”
אני לוקח רגע לחשוב על ההצעה. מצד אחד אני מסכים עם ריימונד, יש כאן יותר מדי אנשים וצעד אחד לא נכון יכול לגרום למוות. מצד שני, אין לנו זמן לחכות עד שהם יחליטו לעזוב אותנו בשקט. כולנו מותשים ורק רוצים שזה יגמר.
“יש שתי ניידות ממש שם,” קארה מצביעה קדימה. “הן רחוקות מכולם ואין שם אנשים. כל עוד נמהר, כמובן.”
ריימונד מביט לכיוון אליו היא מצביעה ונושך בשפה התחתונה. אני מניף בידי לעברו והוא מסתובב חזרה, על פי עיניו נראה שהוא לחוץ.
“אני צריך הסחת דעת,” אני אומר ומניד בראשי לכיוונם.
הוא מהנהן ומרים את אחד הסלעים עם הטלקינזיס, ואז זורק אותו לכיוון החיילים.
נדרשת לי שנייה אחת כדי להאיץ, ואז הכל סביבי נהיה מטושטש, ואני מגיע אל הניידות במהירות אדירה.
עם הטלקינזיס אני יוצר חור באחת מהן ואז מושך את הדלק בעזרת השליטה במים, יוצר שלולית לצד הרכב. אותו התהליך עם הניידת השנייה לוקח יותר זמן וכאב קל עובר בראשי. הזמן שלי אוזל.
אני חוזר אל הסלעים ופונה לקארה. “נשאר בך חשמל?”
“תמיד,” היא עונה עם חיוך ממזרי, ניצוצות עולים מתוך כף ידה השמאלית.
“מה התוכנית?” שואל ריימונד ומרים גבה.
אני לא עונה, מתרכז בבקבוק לידי. המים עולים, ולאט לאט מתגבשים לצורה של יד שבמקום אצבעות יש בה טפרים.
קארה מעבירה את ידה מלאת הניצוצות במהירות במים ואני מתרכז כדי לייצב את הצורה. “מים מוליכים חשמל, לא?”
“מבחינה טכנית חומרים אחרים נמצאים במים והם אחראיים לזה, אבל כן,” הוא עונה ומהנהן.
אני שולח את היד אל הניידות, מכוון אל שלולית הדלק.
“תהיה זהיר!” הוא קורא ותופס בכתפי.
קולות המנועים של הרכבים מתגברים, חיילים יורים באוויר. אני מתעלם מהם וממשיך להתרכז, ולבסוף פוגע במטרה.
קול הפיצוץ מחריש, ולמרות ששלושתינו משתמשים בכוחות כדי לבלום אותו כמה שיותר, ההדף עדיין מפיל אותנו אחורה. צעקות ממלאות את האוויר, הרכבים מאיצים ועוזבים במהרה.
האור היחיד בוקע מתוך האש, עשן עולה לאוויר. אני עוצם את עיניי, נותן לגופי לנוח. כבר לא אכפת לי שהאדמה קשה, או שכל שריר בגופי כואב. עכשיו אני רק רוצה לשכב ולנוח. אני בטוח שעוד רגע קייט ולוקאס יחזרו, ואז סוף סוף נוכל לעזוב. אני רק רוצה להנות מהשקט של הנצחון.

~

אני נעמד על רגליי, מרים אבנים סביבי ונותן להן לרחף באוויר, מתכונן למתקפה בזמן שרג’יס מתקדם.
הוא מניף את ידו קדימה וצמרמורת עוברת בי, תחושה שזרם חשמלי מכה בי. האבנים צונחות לאדמה, הצלילים שעד עכשיו הכאיבו לאוזניי נעלמים ועיניי נפערות.
הוא יכול לנטרל כוחות. ברנדון הזהיר אותי מהיכולת הזו, אבל לא תיארתי לעצמי שזה קורה בן רגע. הנפת יד וזהו.
לפתע הוא רץ ולפני שאני מספיק להגיב הוא פוגע בי עם אגרופו. אני מנסה לייצב את עצמי מהר ולהשיב מכה, אך הוא שולף סכין ויוצר חתך על החזה שלי.
צרחה נפטלת ממני ואני נופל על גבי.
רג’יס נעמד מעליי, עיניו האדומות מנצנצות והוא מביט בי במבט מאיים. “אל תדאג, כל כאב הוא זמני בלבד, מספר שש.”
קולו שליו כל כך, רך ונעים לאוזן. כל תא בגופי משקשק, אבל מבפנים אני רגוע. אין לי אפילו זמן לנסות להבין למה הוא מתכוון כשהוא שולח קדימה את ידו.
לפתע עיניו נפערות והוא מרים את ראשו. סלע נעצר באוויר מולו, ולאחר מכן נזרק הצידה.
קייט מזנקת ושולחת בעיטה שרג’יס מצליח להתחמק ממנה, ומוסיפה מכה עם כף ידה אך מפספסת.
רג’יס מניף את הסכין בתנועות חדות ומהירות, קייט מתחמקת מהן בזריזות וזורקת כל מה שהטלקינזיס שלה מצליח להרים, אך כוחו גובר על שלה.
הוא מניף את ידו קדימה כדי לנטרל את הכוחות שלה, ולפני שהוא מספיק אני מזנק על רגליו ודוחף אותו קדימה. לצערי, הטריק הזה לא עובד בפעם השנייה.
הוא ממלמל משהו לא ברור, מייצב את עצמו עם הטלקינזיס ובועט אותי אחורה. קייט תופסת אותי ושולחת בעיטה נוספת, רג’יס מתכופף ואז מניף שוב את ידו הריקה, שנינו נדחפים אחורה על ידי הטלקינזיס שלו ומתנגשים באדמה.
“למה… למה אתם…” הוא מסנן, גופו רועד. “כל פעם מחדש אתם מגנים אחד על השני… זה לא אמור להיות ככה… זה מעולם לא היה ככה…”
אני מרגיש את הכוחות שלי חוזרים, אוזניי מצלצלות. כפי שברנדון כבר אמר, החולשה של היכולת לנטרל כוחות היא זמן, וקייט הרוויחה מספיק ממנו.
“זה אמור להיות טבעי, לא?” אני רוטן ומשליך לעברו סלע.
עיניו זוהרות שוב, ראשו מורם והסלע מתנפץ. אני וקייט דוחפים את ידינו קדימה ועוצרים את האבנים מלפגוע בנו, ורג’יס מתקדם במהירות, נועץ את סכינו שכעת זוהרת באדום בכתפי.
“לוקאס!” צועקת קייט בזמן שאני צורח ונופל לאדמה, דם יורד ללא שליטה, הצמרמורת שאני הרגשתי כשהוא נטרל את הכוחות עוברת בי שוב, הפעם לא מפסיקה.
קייט צועקת שוב ושולחת בעיטה נוספת אך רג’יס תופס אותה במקום עם הטלקינזיס ומניף שוב את ידו, מנטרל את כוחותיה.
“אני תכננתי לקחת אותו, אבל היית צריכה להתערב, נכון?” הוא שואל, זעם ממלא את קולו. “להגן על מישהו אחר… למה שמישהו יעשה דבר כזה? זה לא משנה. לא היית צריכה להכעיס אותי.”
אני אוחז את כתפי וצורח. הייאוש חוזר, משתלט עליי שוב. גם הפעם, אני לא יכול לעשות כלום.
אני עוצם את עיניי ושומע את קייט צורחת, לאחר מכן קול חבטה חזק ואז שקט.
הכל פשוט שקט.
אולי זה אומר שזהו. אני מת.

“לוקאס!” צרחה מעירה אותי.
אני רואה את פניו המבוהלות של ברנדון, אור צהוב בוקע מהפנס שריימונד מחזיק, מסנוור אותי. ידי שוכבת בשלולית בדם, קר לי, ואני מרגיש בחילה נוראית. אוזניי מצלצלות שוב וראשי מסתחרר.
“מה קרה כאן? איפה קייט?” הוא קורא בבהלה ומביט בכתפי.
אני מניח את ידי הרועדת על הכתף, יותר משמח שיכולת הריפוי שלי חזרה. תחושת העקצוץ המוכרת של השימוש בכוחות ממלאת את גופי.
“סליחה.”

The Legacy of the Numbers פרק 27
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

אממ… טוב אז תכלס אם הם לא יורים עליהם הסיבה היא שכנראה הם מנסים ללמוד על הכוחות שלהם, להכיר אותם יותר טוב, לראות מי יותר חזק וכאלה (כאילו זה מה שאני הייתי עושה, אחרת מה הטעם לנסות להילחם בהם בכלל?)
הווו אולי בגלל זה ריימונד שם! הוא מרגל? -טוב נו אולי הוא באמת אדם טוב ואני סתם מרשעת כלפיו, נגלה בהמשך. (למרות שבאמת, הוא שייך לצד האפל, הוא עובד עם גברת סמית’, ופתאום הוא מתחבר לחבורה של נערים עם כוחות? זה כל כך כתוב לו על המצח!)

זה מפתיע אותי כל פעם כמה קייט חזקה. אני אוהבת את זה, ברור, פשוט כל פעם אני שוכחת שיש בה יותר. אחלה של רוח לחימה, ניסתה להגן על לוקאס עד הסוף (מניחה שהיא לא תמות כי אני צריכה אותה בשביל כל תיאוריות השידוכים שלי בינה לבין ברנדון, אבל אם כן אז זה באמת רשעות.)

רג’יס, איפ, לא התגעגעתי.

אוי נו אני מקווה שברנדון לא יתחיל לריב עכשיו עם לוקאס בגלל שקייט נחטפה. זה כל כך יכאיב לחברות שלהם; וגם זה לא ממש באשמתו, הבנאדם ניטרל אותו, דקר אותו בחזה ובכתף, מה כבר הוא היה יכול לעשות?

מצפה להמשך o~o

18/08/2020 22:53

    תודה רבה! (:

    נראה שאת באמת נצמדת לכינוי ‘הצד האפל’. מעניין אותי כמה זמן את עוד תשתמשי בו, הנחה שלי שמתישהו בעתיד את כבר לא תפני אליהם ככה. אולי. אשים על זה הימור.

    אני חושב שזה דבר טוב שאת מופתעת מכך שקייט חזקה, אני פשוט נורא נהנה לפזר הפתעות. למרות שעכשיו נראה שהאחרים פשוט חלשים, צריך לעבוד עליהם גם XD

    שמח שאת נהנת! D:

    19/08/2020 14:51
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך