מאקס (היה) כותב
הפרק מוקדש למיקיטאקה האזקורה.

The Legacy of the Numbers פרק 29

מאקס (היה) כותב 22/08/2020 194 צפיות 2 תגובות
הפרק מוקדש למיקיטאקה האזקורה.

אני מסיים לשטוף את הצלחת האחרונה, ומנגב את השיש.
כשהכל נראה נקי, אני נעמד במרכז המטבח ומניח אגרופים על מותניי, מביט סביב, בדיוק כמו לולה. ההערות הקבועות שלה רצות בראשי, בליווי רצף המילים ‘זה נראה נורא’ שהיא נהנת להגיד.
לבסוף אני מוותר והולך לסלון. בסופו של דבר היא עדיין תמצא על מה להתלונן.
דרך דלתות הזכוכית הגדולות אני רואה את ברנדון, הולך באיטיות על קצות אצבעותיו, ידיו מורמות.
הוא מתקדם בזהירות לעבר חתול רחוב לבן מלוכלך, ישן על הדשא. ג’יימס וברני תמיד מבריחים חתולים מהאיזור, אז זה ברור למה הוא כל כך מתרגש.
לפתע החתול מרים את ראשו ומבחין בו. הוא חושף שיניים חדות ונעמד, מרים את גבו למעלה כאות אזהרה.
ברנדון נעצר במקום ופוער עיניים, רועד. הוא נועל את מבטו עם החתול שנוהם עליו, ואני מתקרב אל הדלתות, מפחד שהוא יתקוף.
החתול נוהם שוב ומזנק עליו. אני דוחף בכוח את דלת הכוכית ורץ אל ברנדון, קורא בשמו.
ברנדון לא מגיב וכשהחתול קופץ אליו, הוא מניף את ידיו קדימה וצורח. החתול נעצר באוויר ונזרק אחורה, ולאחר שהוא מתנגש באדמה, הוא מסתובב ובורח.
ברנדון מתיישב על הרצפה ובוכה בהיסטריה. אני נעמד מעליו, בוהה בו עם פה פעור. אחרי כל כך הרבה פעמים שלולה השתמשה ביכולת הזו, אין לי ספק שזה זה. טלקינזיס. ברנדון השתמש בטלקינזיס עכשיו.

לולה סוגרת את דלת חדרו לאט, ואז מסתובבת אליי.
“הוא נרגע, שכנעתי אותו ללכת לישון,” היא לוחשת.
“זה היה טלקינזיס,” אני משיב בקול רועד. “איך זה יכול להיות? אמרת שהוא לא אמור לפתח כוחות, שהם לא מופיעים ככה.”
לולה נאנחת ומנידה בראשה. “בוא איתי,” היא לוחשת ומובליה אותי למרתף.
שם, היא מרימה את ידה ומתרכזת בספר על השולחן. הספר מרחף באוויר, עולה רק בכמה סנטימטרים. ידה מתחילה לרעוד והיא משחררת אותו, מביטה בי בעיניים מנצנצות.
“מה זה היה?” אני שואל בבלבול.
“אתה יודע, טלקינזיס.”
אני בוהה בה ומרים גבה. “לא, זה לא נראה כמו הטלקינזיס שאני מכיר.”
“לאחרונה זה מחמיר,” היא ממלמלת ומושכת בכתפיה. “זה כל מה שנותר.”
“לאחרו… על מה את מדברת? מתי זה התחיל?”
“לפני שש שנים,” היא לוחשת בחיוך.
עיניי נפערות ואני נרתע לאחור. “כשברנדון… איך?”
“אני לא בטוחה בעצמי, ג’ון. אני רק יכולה לשער שכשברנדון נולד, יכולת שאיבת הכוחות הופעלה. ברנדון הפעיל אותה.”
אני נשען על הקיר ומרים את ראשי למעלה, מרגיש מסוחרר. “למה זה לא קרה בבת אחת? למה הכוחות שלך נשאבים לאט לאט?”
“לי היה זמן כדי ללמוד לשלוט ביכולת הזו,” היא פולטת צחוק ומניחה את ידיה על החזה שלי. “הוא רק נולד כשזה קרה, לכן היא פעלה בדרך שונה.”
“אז הוא שואב את הטלקינזיס ממך?”
“לא,” היא לוחשת וחיוכה נופל, דמעות זולגות. “הוא שואב הכל, ג’ון. את הכל.”
“הכל?” אני מביט בעיניה, הסחרחורת מתגברת, רגליי מרגישות כבדות. “גם את- ”
“גם את היכולת שמשאירה אותי בחיים,” היא לוחשת ומהנהנת.

כששונה הייתה חולה, העברתי שעות על כיסא ליד מיטתה. בהיתי בפניה הרכות, מחכה שהיא תתעורר.
כל כך הרבה שנים עברו מאז, וחזרתי לאותה נקודה.
לולה שוכבת על המיטה, שערה הבלונדיני הבהיר פרוס כמו שטיח לראשה. עורה חיוור ולשפתיה צבע דהוי, כל כך שניתן לראות את הורידים על גרונה וידיה.
אני ממשיך להביט בה, מחזיק בידה. לא משנה מה, מבחינתי היא נראית כמו מלאך.
היא לוקחת נשימה עמוקה ופותחת באיטיות את עיניה, וכשמבטה פוגש את שלי, חיוך נמרח על פניה.
“היי,”
“היי,” אני משיב ומלטף את שיערה.
“כמה זמן ישנתי?”
“אל תדאגי בקשר לזה.”
היא מתעלמת, מביטה בשעון הדיגיטלי על השידה לידי, מגחכת.
“עכשיו 12:02 בצהריים.”
“זה לא משנה עכשיו.”
“בפעם האחרונה שאני הסתכלתי השעה הייתה 12:32 בצהריים,” היא ממשיכה ומסבה את מבטה אליי. “זה מחמיר.”
“הכל יהיה בסדר, אין לך מה לדאוג,” אני מתעקש.
“אני עדיין מרגישה עייפה.”
“אולי נקרא לרופא שוב?” אני מציע.
“אתה יודע שאנחנו עושים את זה רק כהצגה, ג’ון. שום דבר לא יעזור לי,” היא עונה ומעבירה את ידה על הזרוע שלי, צמרמורת עוברת בי ממגעה הקר.
“מה שלום ברנדון?”
“לא ראיתי סימנים נוספים לכוחות שלו.”
“זה כי הוא לא מבין כלום, אף אחד לא מנחה אותו. אבל זה יתעורר יום אחד.” היא עוצרת ועוצמת את עיניה. ידה מחליקה ואני תופס אותה, וכתגובה לולה קופצת במקום ופוקחת שוב את עיניה.
“את צריכה לנוח.”
“אני לא רוצה שזה יקרה לו, ג’ון,” היא מייבבת. “אני לא רוצה שברנדון יסבול בגללי.”
אני עוצם את עיניי, שותק. עד עכשיו הצלחתי להחזיק מעמד רק בזכות לולה. אם אראה אותה בוכה עכשיו, אני אשבר.
“תבטיח לי שאתה תציל אותו,” היא לוחשת, לוחצת חזק את ידי.
“מה אני כבר יכול לעשות, לולה? אין לי דרך לעזור לו.”
“יש לך!” היא מגבירה את קולה, וכשאני פוקח את עיניי היא מביטה בי, דמעות זולגות. “אתה חייב להציל אותו!”
“איך?” אני לוחש חזרה, דמעות מבצבצות בעיניי.
“אתה צריך לקחת ממנו את הכוחות. רק ככה, תוכל להציל אותו מהעתיד הזה.”

אני עומד ליד שער הבית שלי. הבית שלנו. מקום שאני באמת יכולתי לקרוא לו ככה. השעה מוקדמת, השמש עדיין לא התחילה לזרוח, החושך הבלתי נסבל לפני הזריחה גורם לתחושה מעיקה.
לפתע, הדלת נפתחת ולולה יוצאת, לבושה בשמלת השינה הכחולה שלה.
“את צריכה לישון.”
“לא מגיע לי לראות אותך, בפעם האחרונה?” היא לוחשת בחיוך וכורכת סביבי את ידיה, מקרבת את שפתיה ללחי שלי, אך נעצרת. “עישנת שוב.”
“את יודעת שאני הפסקתי,” אני נאנח ומגלגל את עיניי.
“רק רציתי לשגע אותך בפעם האחרונה,” היא צוחקת ולוקחת צעד אחורה. “לקחת הכל?”
אני מרים לרגע את תיק היד השחור ומטלטל אותו. “את בטוחה שאת רוצה להביא לו את זה?”
“כשאני קיבלתי את המתנה הזו, נאמר לי שהיא הייתה שייכת לראשון,” היא אומרת ובוהה בתיק. “אמרו לי שזו ירושה. ירושה זה משהו שעובר במשפחה, לא?”
“הבנתי, כוחות על לא, אבל חפץ קסום כן,” אני מצקצק בלשוני והיא צוחקת.
“אני בטוחה שהוא ימצא לזה שימוש טוב.”
“אם את אומרת, אנתראקס.”
היא פוערת את עיניה ומחייכת, מחזיקה עוד התקף צחוק.
“קרה משהו?” אני שואל בחיוך ממזרי.
“לא. פשוט כמה מאות שנים שאף אחד לא קרא לי ככה.”
“מתגעגעת?”
היא מנידה את ראשה וחיוכה מתרחב. “לא. נהנתי הרבה יותר כלולה.”
אנחנו עומדים, בוהים אחד בשני. אין דבר שאני רוצה יותר מלהשאר כאן, יחד עם המשפחה שלי. כשלולה סיפרה לי את התוכנית שלה ואמרה שאני צריך לעזוב, לא התנגדתי אפילו לרגע. הזכרונות על שונה קפצו לראשי, הימים שאני העברתי מול מיטתה עד שהיא לא פקחה את עיניה יותר. לא רציתי לעבור את זה שוב, אז פשוט הסכמתי לעזוב. אבל עכשיו… עכשיו אני לא רוצה את זה יותר. אני רוצה להשאר לצידה לתמיד, לא לשחרר את ידה אפילו לרגע אחד.
היא משחררת אנחה עמוקה ומושיטה את ידה קדימה. עכשיו אני מבחין בכך שהיא מחזיקה משהו. קוביה שחורה בעלת מקצועות זהובים.
“מה זה?”
“זה בשבילך,” היא לוחשת. “כדי… במידה ויגיע יום…” קצב נשימותיה מתגבר ולבסוף היא פשוט מניחה את הקוביה בידי הריקה. “זה היה שייך לאדם קרוב אליי. ניתן להכניס אליה זכרונות, אך לא יותר מדי. ברגע שאתה תראה אותם הם ימחקו מהקוביה, ויהיה מקום לזכרונות אחרים. כשאתה תרגיש בודד… זה יהיה שם בשבילך. כדי שלעולם…”
חיוכה נופל ושפתיה רועדות. אני מעביר יד על פניה, מבין עכשיו למה היא הייתה כל כך נחושה שאני לא אשאר לצידה. “השתמשת בזה, נכון? ראית שאם אני אשאר לצידך כשזה יקרה, אני…”
“היו בי חששות,” היא משיבה ומושכת בכתפיה.
“זה לקח, מה, כמה שנים כדי להפר את הנדרים שלנו?”
“מה תעשה לגבי זה, תעזוב?” היא צוחקת.
“מה עוד ראית?” אני שואל ומעביר יד לצד עיניה, מוחה דמעה.
“הוא ישנא אותך. הוא לעולם לא יסלח לך על זה,” היא משיבה בפנים עצובות.
אני מהנהן, בטוח שזה יקרה גם בלי היכולת לראות את העתיד. “זה המחיר שאנחנו צריכים לשלם כדי להגן עליו.”
“לפחות ככה, נוכל להציל אותו מהעתיד ש- ” היא עוצרת ומשתעלת, דם נפלט מפיה.
“לולה!” אני קורא ומפיל את החפצים, מקרב אותה אליי.
“ג’ון, אל תביט לאחור,” היא לוחשת ומביטה בי.

~

אני רוצה לבכות, לצרוח, להכות במשהו, כל דבר.
ערפל ממלא כל זכרון לפני שהבא אחריו מגיע. ועם כל אחד, אני מרגיש רק יותר מבולבל ויותר מתוסכל.
הפרצופים שלהם מוסתרים על ידי ערפל ואז אני מוצא את עצמי, או יותר נכון אותו, עומד מול מראה גבוהה מספיק כדי שכל גופו ישתקף.
אני מזהה את החדר מסביב. זה הסלון בבית בוושינגטון, והמראה הזו היא אותה אחת שאני זרקתי מקיר לקיר כמה פעמים.
“ברנדון,” קולו הנמוך מהדהד בראשי, והוא מביט במראה. “אם אתה רואה את זה, סימן שאני נכשלתי.
לולה ואני… עשינו הכל כדי להגן עלייך. הכוחות שאתה קיבלת, הכוחות שאתה שאבת ממנה, היו מובילים אותך לעתיד חשוך כל כך. אני יודע שזה גרם לך לסבל רב ולכאב, אבל זו הייתה הבחירה הנכונה.
יש כמה דברים שאתה צריך לדעת… וזו הסיבה שאני השארתי את הקוביה הזו ביחד עם הברדס. מגיע לך לדעת על העבר שלך. יש שני דברים שצריכים להנחות אותך בחיים.
כפי שלולה נהגה לאמר, הבית שלך זה המקום שאותו אתה הופך לאחד. לא משנה כמה ייאוש וזעם ימלאו אותך, לא משנה עד כמה תרגיש לבד, קיים מקום בעולם שאתה תוכל לקרוא לו בית. אתה תרגיש בו מוגן ותתחבר אל האנשים סביבך. שם, נמצא הבית שלך.
אבל זה לא הדבר היחיד שצריך להנחות אותך, אלא גם העבר שלך. תמיד תזכור: ללא העבר לא תוכל להכיר את ההווה, לא תצליח למצוא את הדרך אל העתיד, ותגרום לטעויות לחזור על עצמן. כשהעולם חשוך והדרך לא נראית, העבר יוביל אותך קדימה.”
הוא עוצר, לוקח נשימה עמוקה ומביט ישירות בעיניים שבמראה. “אני אספר לך על לולה. אמך שייכת לציביליזציה קדומה שנחרבה לפני כשבע מאות שנים. האנשים שלה קיבלו כוחות מיסתוריים והשתמשו בהם כדי להגן על עצמם ועל מה שהם כינו: ‘עץ המוצא’. הכוחות שאתה קיבלת, או יותר נכון הכוחות שלולה קיבלה, שייכים לעץ. הכוחות האלו הפסיקו להופיע יחד עם סופה של הציבילזציה, ולולה אחת מהשורדים האחרונים. לא הרבה מהם נותרו כיום.
ואם אתה לא מבין על מה אני מדבר, זה סימן טוב. זה אומר שאני הצלחתי לקיים את הבקשה האחרונה שלה, והכוחות שלך נלקחו לתמיד. אבל זה לא אומר שלא קיימת סכנה שאולי בעתיד… רק אולי, הכוחות האלה יתעוררו שוב.”
הוא לוקח נשימה עמוקה נוספת ומעביר את ידיו על פניו ומניד בראשו. הוא נשאר בתנוחה הזו לדקה לפני שהוא ממשיך לדבר, לא מוריד אותן. “אני יודע שכל זה נשמע מוזר, ובטח לא תאמין לי. יש לך כל סיבה בעולם לשנוא אותי על מה שאני עשיתי לך. הייתי צריך להתנגד, להתווכח איתה, עד שהיא תשנא אותי. אבל לא יכולתי. אני חלש, ברנדון, זו האמת. ובתוך תוכי, אני… אני שונא אותך.” הוא מוריד את ידיו, חושף עיניים אדומות ונפוחות.
אני מופתע עד כמה אני נפגע מהמילים שלו. ככל שהזמן עבר שנאתי אותו יותר ולא היה לי אכפת מה הוא חושב עליי, אבל לשמוע שהוא שונא אותי… זה כואב.
“אני שונא אותך כי אני מאשים אותך במה שקרה ללולה. היא הצליחה לשלוט בכוחות שלה, אבל… כשאתה נולדת, היכולת המסוכנת הזו התעוררה, וגרמה לה למצב הזה. הסיבה שאני לא מוכן לחזור היא אתה, אני מרגיש אלייך שנאה ותמיד אראה בך את המוות של לולה. והעובדה שאני מרגיש ככה גורמת לי לכעוס על עצמי.
אני מצטער… אכזבתי אותך, בגדתי באמון שלך, גרמתי לך לסבל לא יאומן, ומעל הכל… מעל הכל אני מרגיש שנאה אלייך, למרות שאתה הבן שלי…”
הוא נותן לדמעות לזלוג, מכסה את פיו וממשיך להביט במראה, מביט בי מהעבר. לו יכולתי הייתי רוצה להגיד משהו, אבל אני באמת לא יודע מה.
“דבר אחרון… משהו שאתה צריך לדעת,” הוא ממשיך ומוחה את הדמעות. “אני צריך לספר לך על הכוחות של אמך, למקרה והם התעוררו בעתיד. היא נחשבה כילדת פלא, הכוחות שהיו לה היו הנדירים והמיוחדים ביותר שהעץ נתן.
טלקינזיס: היכולת להזיז דברים בכוח המחשבה. בתקופה שלה, רק לה ולאדם נוסף הייתה את היכולת הזו.
מהירות על: היכולת מאפשרת לך להגיע לכל מקום שאתה תרצה, ותוארה כיכולת שיכולה לאחד אותך עם האור.
שליטה במים: ברמה הפשוטה, היא אולי נראית כמו טלקינזיס רק על מים. בפועל, היא מאפשרת לך לחצות אוקיינוסים, לחשוף עולמות שניתן לראות רק בחלומות, והיא נשק קטלני נגד יצורים חיים.
חיזוי העתיד: אמנם היכולת לא עובדת על עצמך, אבל במגע עם חפץ או אדם אחר, ניתן לראות את העתיד שלהם.
נצח: היכולת הופכת את מי שיש לה אותה לבן אלמוות. לולה איבדה עליה שליטה בגיל צעיר, ומאז גופה לא גדל. היא נהגה להתאפר הרבה ולשנות את התסרוקת שלה לעיתים תכופות כדי שאף אחד לא ישים לב לכך. היכולת הזו החזיקה אותה בחיים כל השנים האלו.
ולבסוף, היכולת המסוכנת ביותר, ‘שלמות’: היכולת מאפשרת לשאוב את הכוחות של אנשים אחרים. בזמנה, אמרו שהיכולת הזו מופיעה פעם באלף שנים. היא השתמשה בה רק פעם אחת, וזה היה נגד רצונה. וכמובן, אתה הפעלת אותה כשאתה נולדת.
ברנדון… אני רק רוצה להגיד… אני מצטער. על הכל.”
ערפל ממלא את החדר, מסתיר אותו. זרם חשמלי נוסף עובר בי, ואני נשאב לרצפה, נופל לתוך חשיכה קרה.

~

אני שוכב על המיטה, רועד, ללא מילים. כל מה שהקוביה הראתה לי… זה היה אמיתי?
נקישה בדלת גורמת לי לקפוץ בבהלה במקום, צרחה מנסה לצאת אך קולי נבלע.
“ברנדון? אתה ער?” שואל לוקאס מהצד השני.
פי נפתח, אבל אני לא מצליח לאמר כלום. רגליי מסרבות לזוז וידיי נעולות במקום לצד גופי.
בבקשה, שמישהו יוציא אותי מהסיוט הזה.

The Legacy of the Numbers פרק 29
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (2)

ומובליה אותי למרתף. – מובילה
ולשפתיה צבע דהוי, כל כך שניתן – הפסיק מיותר

“היא תמיד תמצא על מה להתלונן”- פשוט זה סתם הצחיק אותי כי גם אמא שלי חולת ניקיון והיא באמת תמיד מוצאת על מה להתלונן.

אממ… זה בהחלט אכזרי לשנוא אותו, אבל מובן. אם בסוף הוא באמת הצליח לאהוב את לולה אז זה הגיוני שהוא אפילו לא יסתכל על ברנדון. אמנם זה לא באשמתו והוא לא ידע את זה בכלל, אבל קשה להתעלם ממשהו כשיודעים אותו, ועכשיו שברנדון יודע את האמת אני חושבת שמשהו עמוק בתוכו ישנא אותו. זה כמו רגש בלי שליטה (ואולי אני טועה, מי יודע).

אבל, וזה חשוב, זה עדיין לא אומר שאני מסכימה עם הדרך שלו. אני עדיין חושבת שלעזוב בלי להגיד כלום זה נוראי. הוא שנא אותו- בסדר. הוא רצה להגשים את מה שלולה ביקשה ממנו- בסדר. הוא ידע שברנדון ישנא אותו- שוב, בסדר.
אבל מי אמר שזו הזכות שלך להחליט להגן עליו בצורה כזאת בגלל איזה נבואה או משהו?

זה גם אומר שצדקתי כי הימרתי על האבא.

אז חשבתי על זה (לא זוכרת אם הזכרתי את זה בתגובות קודמות) אבל אמנם הוא הסביר עכשיו אבל זה עדיין לא מסביר מאיפה כל השאר קיבלו את הכוחות שלהם, כי זה היה ידוע לנו כבר שברנדון קיבל את הכוחות שלו מאמא שלו, אבל לוקאס, קייט, קארה וכל השאר…?
זה מסקרן.

סך הכל אני ממש מרחמת עליו עכשיו, מסכן, לגלות ככה את כל זה (ועוד דרך קובייה, אפילו לא פנים אל פנים). מקווה שיהיה לו טוב בהמשך.

24/08/2020 10:16

    תודה רבה (:

    באופן כללי נמנעתי מלדבר על הכוחות של האחרים, אבל גם ההסבר עליהם יגיע בקרוב. אני לא יכול להרשות לעצמי לענות על שאלות לפני שיצרתי עוד הרבה אחרות, לא מתאים לי XD

    ולא חושב שבהכרח הדרך שלו נכונה וצריך להסכים איתה, אבל גם לא חושב שהוא לא יכול להחליט דבר כזה ¯\_(ツ)_/¯

    שמח שנהנת! D:

    24/08/2020 15:31
21 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך