מאקס (היה) כותב
'ונציה'. זה הפרק האחרון שיכלול כל כך הרבה נקודות מבט. מעכשיו נתרכז בשניים קבועים, פרט לפרקים ספציפיים, שם יהיה ברור מאוד מי המספר.

The Legacy of the Numbers פרק 37

מאקס (היה) כותב 15/06/2021 176 צפיות 6 תגובות
'ונציה'. זה הפרק האחרון שיכלול כל כך הרבה נקודות מבט. מעכשיו נתרכז בשניים קבועים, פרט לפרקים ספציפיים, שם יהיה ברור מאוד מי המספר.

אני משעין את ראשי על מושב הרכב ומוריד את החלון.
גל חום פוגע בפניי, האוויר לח ובחוץ חשיכה מוחלטת. כל כך הרבה שנים עברו מאז שגרתי בבית ההוא, ועדיין פנסי הרחוב נשארו כפי שהיו, מספקים מעט מאוד אור.
גם את החום אני לא סובל. אבל מה כבר יכולתי לעשות, לולה התעקשה שזה תורה לבחור לאן אנחנו עוברים, וככה הגענו לקליפורינה. עם הזמן התרגלתי לחום ואפילו היה בו משהו נעים, אבל אחרי שאני עזבתי הוא חזר להיות מעיק.
זה מוזר, השער לא סגור. כנראה בפעם האחרונה שברנדון היה כאן, כשהוא מצא את ההקלטה, הוא השאיר אותו פתוח. אין הרי לאף אחד סיבה להיות שם. במיוחד לא לי.
מתי בכלל הייתה הפעם האחרונה שביקרתי בו? מתי החבאתי את זה ואת הכניסה למרתף?
אולי שנה. אבל רגע, שנה שלמה עברה בכזאת מהירות?
אני מעביר את ידי על התמונה, נזכר ביום שבו היא צולמה. בתחילת חודש יוני היינו אמורים לצאת ביחד עם טוד והמשפחה שלו לחופשה משותפת, אך ביטלנו ברגע האחרון. עבר פחות משבוע מאז שברנדון השתמש בטלקינזיס לראשונה, ולא יכולנו לדעת אם ומתי הכוחות שלו יצאו משליטה שוב, לכן זה היה מסוכן לקחת אותו למקום לא מוכר. לולה ואני העדפנו שהוא ישאר קרוב לבית, בסביבה בטוחה, ולהוריד את הסיכוי שמשהו יקרה. בסופו של דבר, העברנו את היום בחוף הים.
היא כל כך פחדה להצטלם. אבל זה כבר לא משנה, היא אמרה, לא נשאר לה עוד הרבה זמן בכל מקרה. זו ההזדמנות האחרונה שלה להשאיר לברנדון זכר ממנה.
המחשב הנייד משמיע צפצוף, ואני מסובב את הראש אל המושב לצידי.

‘אני במיקום, ג’וני.
מחכה לאישור.
ממני,
אלייך,
באהבה,
ובהוקרה,
ל’.’

עם כל שורה ההודעה מרגיזה אותי יותר. הלוואי והוא לפחות היה מנסה להיות רציני לפעמים.
אני נאנח ושולח מבט אחרון לתמונה שבידי, בה אני ולולה עומדים מאחורי ברנדון, לפני שאני מכניס אותה בחזרה לארנק.

~

‘קיבלתי, ל’.
יש אישור.
ג’.’

עם כל שורה ההודעה מרגיזה אותי יותר. שלחתי לו לא רק אהבה, אלא גם הוקרה, ואני לא מקבל שום דבר בחזרה? אפילו לא חיבה?
אין גבול לחוצפה של ג’ון. הלוואי והוא לפחות היה מנסה להביע רגשות מדי פעם.
אני מכניס את המכשיר לכיס ומתחיל לצעוד קדימה. השמש טרם זרחה בונציה, אובך קל שורר במזח שבסופו שלושה ספסלים מרוחקים זה מזה. המים שקטים, והאובך מסתיר את הנוף של העיר.
הו, כמה שאני רוצה להתחיל לרוץ, להסתובב במקום או לרקוד, להאמין פנים שאני דמות במחזמר רומנטי מלא דרמה, מאחוריי אהובתי נגררת ומשלימה את שורות השיר הקיטשי שלי. אחריו אנחנו נפרד בעצב, ואני אלך לשוטט ברחובות, אמשיך בסולו, לפני המפגש עם הבריון מחוץ לבר. החיים הפשוטים.
בספסל האמצעי יושב גבר לבוש במקטורן שחור, ועל ראשו כובע עגול שחור. בידיו הוא אוחז במקל הליכה ומבטו מופנה אל המים.
אני מתקרב אליו באיטיות, ידיי בכיסים, ולבסוף אני עוצר על יד הספסל.
“הנוף מדהים לפני הזריחה.”
הוא קופץ במקומו ומביט בי. הוא מבוגר, נמוך, פניו עגולות ושיערות שחורות, כמעט אפורות, מבצבצות מראשו.
“אני יכול לעזור לך?” הוא שואל בקול עייף, עיניו החומות הקטנות סורקות אותי.
“לי? אני סתם מסתובב פה,” אני עונה בפשטות ומניף את רגלי באוויר. “מחפש חבר לשיחה.”
“אני לא אוהב שיחות,” הוא משיב ברוגז ומחזיר את מבטו לים.
“שמעתי שאתה גם לא אוהב ילדים, אנתוני דגלס.”
הוא מסב אליי את ראשו, מופתע.
“מצאת לך מקום לא רע להתחבא בו,” אני אומר ונשען על הגדר בקצה המזח. “כמעט ויתרתי.”
“מי אתה?”
“הו וואוו, אתה מתחיל ישר מהשאלות הכבדות. איפה להתחיל?” אני נאנח ומניד את ראשי.
אנתוני בוהה בי, ידיו זזות על המקל באי-נוחות. זה תמיד קל להלחיץ אותם, עכשיו זה החלק הקשה. מה אני יכול לומר כדי לא להעלות יותר מדי חשדות?
“דבר ראשון, יש לי כוחות על.”
“אז אתה אחד מהם,” הוא אומר ומהנהן. “איך מצאת אותי?”
“הו, מר דגלס, אני יכול לקרוא לך מר דגלס?” אני שואל כדרך אגב. “זה העניין, מר דגלס, אני מחפש משהו וציפור לחשה לי באוזן שאתה תדע להגיד לי איפה זה נמצא.”
הוא מגחך ומניד בראשו. “אני בסך הכל איש זקן, נערי. הציפור שלך הטעתה אותך.”
“אתה אוהב צמחים?”
חיוך עולה על פניו כשהוא מבין לאן אני מנסה להוביל את השיחה, אך הוא שותק ובוהה במים.
“קשה למצוא תנאים אידיאליים טבעיים לגידול צמחים שונים,” אני ממשיך, מזיז את ראשי הצידה בנסיון למשוך את תשומת ליבו. “אתה מכיר המצאה לזה, דגלס? תגיד רגע, אני יכול לקרוא לך דגלס?”
“עבדתי קשה כל חיי, וכל הזמן רק חשבתי על הפנסיה. תמיד רציתי לראות את העולם אחרי הפרישה,” הוא אומר בחיוך.
“חממה, דגלס. בני האדם המציאו חממות בשביל לגדל צמחים,” אני פונה לנימת דיבור תקיפה.
“ועלינו להודות להם,” הוא משיב בחיוך. “אוך, כמה שאני אוהב עגבניות שרי.”
“איפה החממה נמצאת?” אני דורש.
“הו, הן בכל מקום בעולם, נערי,” הוא אומר במבט משועשע.
“אני רציני.”
“גם אני. אתה חושב שהיא המצאה שלי?” הוא קורץ. “בכל העולם משתמשים בשיטה הזו. אחרת, מה עוד יעשו עם טינופות כמוך?”
גופי נמתח במקום ואני צועד לעבר הזקן. “מה אמרת?”
“טינופות, מפלצות, צחוק השטן, א- איך אתה מעדיף שאני אקרא לך?” הוא שואל בחיוך ומוחא בידו. “בבקשה, לא בכוונתי לפגוע.”
“מאוחר מדי לזה,” אני משיב במבט קר. “פגעת בהרבה נערים כל יום מהרגע שהם קיבלו כוחות.”
“פגעתי?” הוא שואל ומהרהר לרגע. “אני בסך הכל תרמתי את החלק שלי למדע. אני באמת לא מבין למה אתה מתרגש כל כך.”
ידיי מתאגרפות, חשק עז מתעורר בי להכות את הזקן בכל כוחי. אם מבט יכל להרוג, המבט שבעיניי היה שולח אותו לגיהינום כבר שבע פעמים.
“איפה החממה, דגלס? איפה אתם מחביאים את בעלי הכוחות?”
דגלס מהרהר שוב וחוזר להביט במים, רגליו מתופפות באיטיות על רצפת העץ.
הדממה מחזקת את האווירה המתוחה שבמזח, האובך לאט לאט מתפזר לקראת בואן של קרני השמש הראשונות. קול הרקיעות של דגלס, כמו עינוי סיני בעזרת טיפות מים, מערער את הבטחון שלי, והזעם רק מתגבר.
אני מנצל את הרגע ולוקח נשימות ארוכות דרך האף, מנסה להרגיע את עצמי. אסור לי לפשל עכשיו.
“הנוף באמת מדהים לפני הזריחה.”
“מה?”
“זה מה שאמרת, ואני מסכים,” הוא ממשיך ומעביר את ידו מתחת למקטורן, מגרד את בטנו. “רק בזמן הזה אפשר להעריך את השקט ואת הנוף הטבעי. לפעמים אנחנו מבינים את החשיבות בדברים רק לאחר שהם אינם עוד.”
“כמו אחוז הסוללה האחרון בפלאפון,” אני מהנהן.
“העולם היה שליו לפני שקיבלתם את הכוחות, אתם הרסתם אותו,” הוא אומר ושולף אקדח. ידו נשארת צמודה לבטנו, הקנה מכוון לעברי.
אני מביט בנשק בבוז, סופר בראשי כמה פעמים עמדתי מול האיום המזוייף הזה, ואז מתוכם את מספר הפעמים שבהם הייתי בסכנה אמיתית. בסוף אני מבין שאני לא יכול לספור עד אפס. אולי בכל זאת הייתי צריך להשאר בבית הספר.
לרגע עוברת בי המחשבה להשתמש בטלקינזיס כדי לחטוף ממנו את הנשק, אבל זה לא באמת יפחיד אותו, הוא הרי כבר ראה שימוש בטלקינזיס. אולי הגיע הזמן לנסות את היכולת החדשה שלי מול אנשים. זה קצת מסוכן, אבל השליטה שלי בה השתפרה. מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? הרבה דברים, למעשה.
אני לוקח נשימה עמוקה ונותן לעיניים שלי לזהור בצהוב, ולאחר מכן מרים את ידי ומכוון על דגלס את האקדח.
תחילה הוא מביט בי בבלבול, ואז מבחין שידו לא אוחזת בנשק.
“איך עשית את זה?”
“אז, בעניין החממות,” אני אומר, מתעלם ממנו. “איפה אמרת שהן נמצאות, דגי? אה, אני יכול לקרוא לך דגי, נכון?”
הוא שותק, ידו רועדת בזמן שהוא מביט באקדח. “דבר כזה עדיין לא ראיתי.”
“בוא נתמקד במה שאתה כן ראית.”
“זו יכולת שיגור, נכון? אבל איך עשית את זה מבלי שאני שמתי לב? הו, השתלטת על המחשבות שלי? אתה מסוגל לזה?”
אני משליך את האקדח אל הים מאחוריי בעוצמה, מבטו של דגלס עוקב אחר החפץ עד פגיעתו במים. “עכשיו זה היה טלקינזיס, את זה אני כבר מכיר,” הוא ממלמל באכזבה.
דגלס נתפס על ידי הטלקינזיס שלי ועולה לאוויר, מקל ההליכה שלו נשמט מידיו. אני פונה אחורה וממקם אותו כארבעה מטרים מעל שפת המים. “הכוחות שלנו לא הופיעו כדי לבדר אותך!”
“אתה חושב שזה מאיים עליי?” הוא מגחך, ידיו ורגליו מתנדנדות באוויר. “ראיתי את הטריק הזה כבר מאות פעמים!”
“אל תשכח שהפעם אתה לא עומד מהצד השני של קיר הזכוכית, דגי,” אני עובר לנימה תקיפה. “שום דבר לא יגן עלייך כאן!”
“ואיך אתה שונה ממני, נערי?” הוא קורא. “אתה גאה בעצמך? לנצל את היכולות שלך כדי לאיים על איש זקן? אתה הסיבה שכלאנו אתכם מלכתחילה!”
“איפה החממה נמצאת, דגלס?” אני צועק.
“אם היה כל כך קל להוציא ממישהו את המידע הזה, לא היית כבר יודע?” הוא מסנן, חיוך רחב על פניו.
“במקומך, לא הייתי רוצה לקטוע את החופשה כל כך מוקדם!”
“אתה חושב שאתה בעמדה של כוח, אבל אתה טועה. אתה בסך הכל בתחתית שרשרת המזון, איום מזערי ביחס לכרישים הגדולים!”
“על מי אתה מדבר?”
הוא משתתק ומצר את חיוכו לרגע. לאחר כמה רגעים של מחשבה, חיוכו שב. “אתה תגיע לגיהינום, בדרך זו או אחרת.”
אני משחרר את האחיזה ושומע את הצרחה שלו, אחריה מגיע קול החבטה במים, מאשר שדגלס שוחה עכשיו עם הדגים, תרתי משמע.
אני נאנח ומתיישב על הספסל, מניח רגל אחת על השנייה, פורס את ידיי על גבי הספסל ומביט בזריחה. סך הכל, לא כזה שונה מפנטזיית המחזמר שלי.

~

אני מתיישבת על הכיסא במטבח הקטן, רגל אחת על המושב, ומניחה בייאוש את כוס התה על השולחן. אני כל כך שונאת בקרים.
כבר ארבעה חודשים שאני וקייט תקועות בתוך הדירה המזערית הזו שהבולשת הכניסה אותנו לתוכה. הסלון והמטבח מחוברים, אפילו חצי קיר לא מפריד ביניהם, ואני כנראה יכולה לעבור את המרחק מקצה המטבח עד לדלת הכניסה בפחות מעשרה צעדים.
בכלא הזה נמצאים רק שני חלונות קטנים, אחד במטבח מול הכיריים ואחד בסלון, ועכשיו בשיא הקיץ הדירה חנוקה יותר מתמיד. לפחות קיבלנו מאוורר לסלון, אם אפשר לקרוא לגרוטאה הזו ככה.
קייט יוצאת מחדרה ונכנסת למטבח, פולטת אנחה ארוכה. שיערה החום הארוך מגיע לאמצע גבה, פוני מכסה חלק מעינה השמאלית. היא לבושה בפיג’מה סגולה קצרה, מסביב לפרק כף ידה מתוחות גומיות בצבע שחור.
“אי אפשר אפילו לישון מרוב שכל כך חנוק.”
“זה נורא,” אני ממלמלת ולוגמת מהתה.
היא שולפת ספל לבן מהמדף ומחפשת משהו בארון. “השכנים מהבניין מולינו חזרו מהחופשה, אם עדיין לא שמעת.”
“למה את חושבת שאני ערה?” אני מגלגלת עיניים.
“הלדים צרחו גם בבוקר? כל הלילה הם הרעישו.”
“גם בלילה, גם בבוקר. חזרו טעונים בכוחות,” אני מלגלגת, ולפתע נשמע צלצול בפעמון הדלת.
קייט נאנחת שוב. “את יכולה?” היא שואלת ומוזגת מים מהקומקום.
“רגע!” אני צורחת ומניחה את הכוס על השולחן. “הכל טוב, תשתי ברוגע.”
אני קמה וצועדת לעבר הכניסה, גוררת את נעלי הבית בכוח כדי לסמן למי שעומד שם שאני לא עושה זאת מרצון, ופותחת את הדלת.
לעזאזל. למה זה חייב להיות הוא, ולמה דווקא היום.
“בוקר טוב!” הוא קורא בקולו המעצבן, לבוש בחליפה שחורה, מתחתיה מכופתרת לבנה ועניבה כחולה, שיערו הבלונדיני הקצר מרוח בג’ל.
“ריי!” אני מסננת.

The Legacy of the Numbers פרק 37
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (6)

-להאמין פנים שאני – להעמיד פנים

איך מתאים ללוקאס להגיד “מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? הרבה דברים למעשה” ולענות תוך כדי.

משום מה לא חשבתי שהן יראו יותר את ריימונד. התחלופה שלי היתה שאחת מהן בוודאות תחטיף לו אגרוף לפנים בהזדמנות הראשונה.
קצת היה לי מוזר שלוקאס כל פעם התבדח איתו על “אפשר לקרוא לך?…” כי זה הרגיש לי שזה מיצה את עצמו באיזשהו שלב.

בכל אופן, פרק יפה, נראה לי שיהיה מעניין לראות את השיתוף פעולה של לוקאס וג’ון.

16/06/2021 16:36

    תודה רבה!

    אגרוף לפנים זה לא רחוק מהמציאות, אבל יש סיבה שהן צריכות להשאר מאופקות. לפחות הן ישתדלו. רוב הזמן.

    לוקאס אוהב לדבר שטויות, אולי יותר מדי, אבל מסכים שאולי בפעם השלישית זה היה מיותר.

    האמת הייתי בטוח שקטעים על ג’ון ולוקאס לא יהיו מעניינים בכלל, כנראה אני פשוט יותר אוהב את הדינמיקה בין בעלי הכוחות. אולי זה רק אני.

    מקווה שתהני גם בהמשך! D:

    17/06/2021 13:11

קצת עצוב לי מה שנהיה מלוקאס. לזרוק אדם לתוך מים באמצעות טלקינזיס – זה לא דבר שהוא היה עושה לפני. אני חוששת שג’ון משפיע עליו לרעה. (בנוסף למוות של ברנדון, כמובן.)

אם לא התגובה של ספיר, ככל הנראה לא הייתי עולה על זה שריי הוא ריימונד. אופס.

שתי נקודות מבט עיקריות? מקווה שאחת מהן תהיה של לוקאס~

יופי של פרק, מתוק-מריר שכזה (או שזו רק אני). בהצלחה ללוקאס ולג’ון במציאת החממות האלה, יש לי הרגשה שזה לא עומד להיות קל.

16/06/2021 18:08

    תודה רבה!

    עם כל מה שלוקאס עבר קשה להצביע על סיבה ספציפית לשינוי שלו, שלדעתי היה הכרחי. בין אם זה לטוב או לרע, לא קיים גיבור מושלם. אני לוקח את ה-‘מתוק-מריר’ בתור מחמאה כאן.

    יכול לאשר שאחת מנקודות המבט היא של לוקאס, בכל זאת, הדמות הראשית.
    וכן, מציאת החממות לא ילך בכזאת קלות.

    מקווה שתהני גם מההמשך! D:

    17/06/2021 13:26

גם אם הפעם השלישית מיותרת, היא מאוד אופיינית לדמותו של לוקאס.
את השינוי ראינו לאורך הסיפור; זה לא קרה פתאום. ההתרחשויות האחרונות מהוות זרז (קטליזטור) להשפעת השינוי על ההתנהגות.
זו אמנם הפעם הראשונה (מקווה שגם האחרונה) שלוקאס הורג, אבל יש כאן עקביות.

“עגבניות שרי” – אין כמו משהו ישראלי מרענן. קראת את ‘מיץ עגבניות’ שפרסמתי? במלוא הצניעות שאין לי – מומלץ.

“לא יכול לספור עד אפס” – בדיחה?

מתי היכולת החדשה של לוקאס הופיעה? בשבוע האחרון? אם כן, איך הוא הספיק להשתפר?

“אני יכול לקרוא לך דגי?” – בעברית זה יותר מוצלח. חבל שאני ‘שומע’ אותם באנגלית. ובהמשך להערתי על הפרק הקודם, אתה צודק; ‘את’ ו’אתה’ בשני משפטים נפרדים – שנשמעים זהים באנגלית.

“איום מזערי ביחס לכרישים הגדולים” – שבעוד רגע־קט יאכלו אותך, מה יותר מפחיד מאיום קיומי מיידי??

מה הייתה המטרה בחיסולו של דגלאס? נקמה? איזו מטרה מותו משרת?

“השכנים מהבניין מולנו” – יו”ד מיותרת.

“חזרו טעונים בכוחות” – בדיחה? לא אופייני לקאלה. (קרלה?)

ריי והבנות השלימו? אם כן, זה מהר מדיי; אם לא, איך הן מקבלות את נוכחותו בהשלמה?

סוף־כל־סוף פרק שאפשר לקרוא ברצף. כבר אחרי חצות הלילה וביום שישי (בעוד שש שעות) אני לא מלמד, אז הנני כאן.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

18/06/2021 00:39

    תודה על התגובה!

    ‘לא יכול לספור עד אפס’- בדיחה בהשראת בדיחה. כמו ‘אפשר לקרוא לך’ זו עוד שטות רגילה של לוקאס.

    ‘חדשה’ זה יחסי, היכולת הופיעה לא מזמן, אבל בהחלט לפני יותר משבוע.

    לגבי המשפט בפרק הקודם- עכשיו אני מבין למה התכוונת ומה ניסית לומר, אז אחדד דבר קטן: שני המשפטים היו משפט אחד. היה שם נסיון להראות ‘כשרון’ של ריימונד, דבר שכבר הופיע בקרב במפעל. הוא יכול ‘לקרוא’ אנשים, וכשהוא מתאמץ מספיק הוא יכול לנחש על מה הם חושבים. מקווה שזה יהיה מובן יותר בהמשך.

    דאגלס לא ראה את לוקאס בתור איום אמיתי, זו הסיבה שהוא הציב אותו בתחתית שרשרת המזון. בתור אחד שחקר את בעלי הכוחות ועבד בחממה, בעיניו קיימת סכנה הרבה יותר גדולה. (ר-מ-י-ז-ה)

    לא הייתה ללוקאס באותו רגע סיבה להפיל את דאגלס למים חוץ מכעס. הסבלנות שלו לא הייתה בשיא ודאגלס המשיך להתגרות בו, מה שגרם להתפרצות. נכון שמשפט הסיום דרמתי מאוד, אבל אין כאן נסיון חיסול.

    היחסים בין ריימונד והבנות יופיעו בפרק הבא, ובתקווה שהלחץ שלי סוף סוף ירד, יפורסם בקרוב.

    ‘מיץ עגבניות’ לא מוכר לי, אבדוק אותו!

    שמח שנהנת! (:

    20/06/2021 12:37
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך