צארה

גיא שמש 24/04/2021 181 צפיות אין תגובות

את דלת הפלדה המצופה פלסטיק חום-כתום עם כתמים מוגלתיים כמו עורו של מצורע, פתח לי אביו של צארה. ריחמתי על בגדיו. הוא (האב, לא צארה) לבש מכנסי טרייניג כחולים גדולים עליו בהרבה, וחולצת פלנל דקה בגווני משבצות על חולצת טי לבנה דקה. מעל זה הוא לבש עוד חולצת פלנל, הפעם עבה ומרופדת היטב, בצבעים שחור-אפור-אדום. משבצות משבצות, כמו אדם תשבצי מהלך. גם נעלי בית אם אתם מתעקשים, חומים וגסים, נראים כמו טנקים של איזה צבא אפריקני נידח. כשהוא הביט בי עיניו הזדוניות נדלקו במדורה קטנה של איזה רעב שלא הצלחתי להבין את מקורו. רעב לגופי? רעב לחברתי? רעב לדבר עם מישהו? (או מישהי במקרה שלי.) באמת שלא הבנתי. רואים עליו שנפשו מכוסה צלקות. אבל לא הצלחתי לקבוע אם הוא חייל של אלוהים או של השטן.
הוא שאל אם באתי אל צארה. “כן.” אמרתי. “רגע,” הוא אמר. “אני אקרא לו.” אבל ממעלה המדרגות בתוך המבוך המדכא הזה ששניהם קראו לו בית ואני קראתי לו מאורה, שמע אותי צארה, וקרא בקול שהתגלגל בכל הבית כמו כדור באולינג שחור במשקל כבד: “תגיד לה שתבוא.”
האב הביט בי. נראה מטורף מכעס שנובע מייאוש. “הוא לומד.” אמר. ולפתע קרץ לי בעין ימין. למה הוא קרץ? “בעוד חודש יש לו בחינות.” הסתכלתי עליו בשתיקה. הוא נראה כמו רוצח שפל נפש ומטורף, או מלאך מעוות. “מה קרה?” הוא אמר ולא חיכה לתשובה. “בואי, אקח אותך אליו.” אקח אותך אליו. כמו שפחה. כמו גיישה. כמו זונה.
והוא אכן ליווה אותי, קרוב מדי, יכולתי להריח בו ריח של סיגריות בקוקטייל עם ריח בגדים מסריחים. ריחמתי עליו. הוא נע כמו אסטרטג. עלינו במדרגות זה לצד זו, וזה לא היה גרם מדרגות רחב. לפני הדלת של צארה הוא עקף אותי וידו הייתה על ידית הדלת, אבל קפאה שם. “איזה נער טוב וחרוץ הוא!” הוא פלט בקול צווחני, ידו עולה על מצחו ועוברת בחוסר מנוח על שערו הדליל. כאילו ניסה להחזיר לעצמו בכוח את חדות המחשבה שהייתה לו בצעירותו, לפני שהחיים עשו מהמוח שלו דייסה. “הוא לומד ולומד בלי סוף הוא.” תפתח את הדלת, איש זקן, חשבתי. תפתח לפני שאני התחרעא והוציא לך את העיניים. “ואני…” הוא מלמל כמו שיר עצוב. “אני אלך לקרוא לי עיתון… מה עוד יש לי לעשות? עיתון, טלוויזיה, סיגריה ולפעמים כוס קפה.”
קרה הנס משמיים והוא פתח את הדלת ופינה לי מקום להיכנס. צארה היפהפה היה בפנים. האב סגר את הדלת לאט כאילו השכיב פה את עוללו לשינה לאחר יום מפרך. שמעתי את נעלי הבית שלו מתרחקות.
“איחרת בחצי שעה.” אמר צארה. הוא ישב על הכיסא מול שולחן הלימודים שלו. “הייתי עסוקה.” אמרתי. הייתי עסוקה או רציתי להיות עסוקה, אני כבר לא זוכרת. “במה?” הוא שאל. אלה היו שפתיו ששאלו. שפתיו הרכות. עשיתי עוויה של לא-יודעת וצארה הקדיר פניו. מה יש לך, רציתי להגיד לו, הרי אני כאן. הוא הביט רגע על אצבעותיו הארוכות, והתעשת: “חכי, רק אגיע לסוף הפרק. שבי לך.”
זה היה חדר בית הקברות של מלומדים מטורפים. רהיטים בכל פינה, תריסי החדר מורדים וריח עובש של אבק ועשן סיגריות. צארה לבש על גופו חלוק רחצה. (רק חלוק? תהיתי.) הוא ישב, נשען על מרפקיו, על שולחן הלימוד העמוס ספרים עבי כרס. הייתה מנורה עירומה בתקרה, והיא הטילה אור על שערו הבלונדי שירד עד לעורפו. תלתל אחד רצה לעשות לי סנוור יופי (ופרפרים בבטן) כשהוא נשמט על מצחו של צארה. צארה החליק אותו לאחור בתנועה אצילית ושב להתרכז בספר שלפניו. ואז זהו.
“אני לא יכול יותר.” אמר פתאום ודחה מעליו את הספר. החלוק (חלוק תכלת שמיים.) נפתח וגילה את חזהו, עורו החלק והצח. זה יופי בהתגלמותו. הוא הסתכל בי במבט מוזר ושאל בקול חנוק: “יש לך חשק?”
“כן.” אמרתי. פתאום הוא הפך לפודל אצילי, עד כמה שפודל יכול להיות אצילי: “אני לא מצליח ללמוד כשאני מחכה לך. למה לא באת קודם?”
“עזרתי לאבא בביטוח.” אמרתי. “אני לא מאמין לך.” הוא לחש. פשטתי מעליי את המעיל וכובע הצמר. לאט לאט הוריד את כל השכבות על גופי עד שהייתי עירומה, עירומה לעיניו של גבר.

צארה
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך