oliv
ישמצב סתם זבל נכתב ברגע סתם

שערורייה

oliv 01/11/2017 378 צפיות 2 תגובות
ישמצב סתם זבל נכתב ברגע סתם

היא ישבה על כיסא עם רגל אחת מורמת באוויר. הרגל באוויר הייתה של האישה כמובן, לא של הכיסא. המשקפיים הממסגרות את עיניה מבליטות את צורתן וצבען, חזו וראו אנשים עוד קסם של אישה יפה מדי ומשקפיים שאומרות שהיא אינטילגנטית. חלילה לא קיימת הטענה שיש קשר בין קשיי ראיה למנה שכלית, אך מלבד המשקפיים וההבעה הקפואה המחוכמת גם מקצועה הלם אותה והצביע על אינטלגנטיות – כפי שבן רוג’ר ידע, והוא ידע זאת. היא עורכת דין צעירה בתחילת דרכה שמתחילה דבר נוסף יחד עם המקצוע- להצליח. לא ידוע אם הצלחתה נקרתה לדרכה בגלל הרושם שהשאירה או חדותה המקצועית, אך אנשים הם חבילות, ובן רוג’ר ידע זאת היטב רק שהתעלומה עדיין לא הרפתה ממנו שעה שניסה להתחמק מידייה החמדניות.

“אני אישה של גבר אחר!” דמיין את עצמו צורח באולם, חסר תקדים, של בית משפט ריק. הוא לבש שמלה מהמאה ה17, גדולה עם שכבות בצבעים שונים של ורוד ופיאה מגוכחת בלונדינית של שופט אנגלי על הראש. והתעלומה צועקת לו: “אתה רוצה לדעת, רוצה…” והוא מזעיף פנים כנגד הטענה נגד יושרו “אני האישה של ההיגיון!”.

למה שטויות כאלה תמיד קורות לו?
האישה היפה ישבה בכיסא שלה שעה שהוא ניגש אליה. שיערה היה שחור גולש, עיניה כחולות, שפתיה ורודות, הבעתה מחוכמת ושלווה – שילוב של אש וקרח שקשה לפיצוח. היא הרבה מעבר לרמתו של בן, אבל לבן לא הייתה שום כוונה להראות זאת.
“אז את תעבדי אתי על המקרה?” הוא שאל, מנסה לאזור ביטחון.
עיניה עלו אל הדמות הגבוהה שהתנוססה מעליה.
הוא אוהב להיות גבוה. זה עוזר לו בחיים כמו ליהוק מוצלח לתפקיד מאיים של עורך דין, אבל זו רק גנטיקה. קשה לומר שהוא הרוויח את התפקיד הזה בכבוד אילו אכן היה זה סרט.
הבעתה עברה מהר מאוד מספק להחלטיות, אם בכלל היה שם ספק.
“כן, בטח.” היא ענתה לו, לא ברצון רב מדי.
“את באמת לא זוכרת אותי?” הוא שאל והתיישב בכיסא לידה, מנסה לערער אותה, מפסיק להסתיר את האור כך שיהיה לה סיכוי טוב יותר להביט בפנים שלו סוף סוף. עינייה ננעצו בעיניו אך לא מסגירות דבר.
“מממ…” היא לא נשמעה מתעניינת.
“התחלתי אתך בחתונה של מרי.” הוא ידע שהוא מאכזב אותה.
עדיין שום שינוי בפנים שלה, מה שהפתיע אותו.
“אה, אתה הבחור עם הזקן.”
“אני מבין שאין שינוי בגזר הדין שלך.”
היא כמעט צחקה, כי חיוך נהנה התפשט על פניה. אבל חיוך זה לא היה נראה נחמד. מסיבה שלא ידועה לו, היא לא נראתה כמו “כלבה”, אלא פשוט כמו אדם פרטי. הוא חשב שהוא חיבב אותה.
“אין שום שינוי בגזר הדין.” הודיעה לו כאילו מדובר על המקרה המשותף שקיבלו מחברת עורכי הדין הענקית שהם (מסתבר) לא שותפים בה. הוא מייצג את בית החולים והיא מייצגת את הרופא שדורש שעורכת הדין תהיה שלו ולא של בית החולים. ההסכמה בניהם באה לידי ביטוי כשיתוף פעולה בבית המשפט.
“את בטוחה?” הוא שאל, רוכן קדימה, נותן לה את חיוך מרצה הנשיונל גאוגרפיק הטלוויזיוני שלו, שלמד מטים קרוז במסע שלהם אל איי דרום אמריקה שהיה חלק מתוכנית שמתנהלת בערוץ זה באופן קבוע.
“בטח ובטח כשאנחנו עובדים על אותו תיק.” גירשה כל שבריר של תקווה.
הוא לא היה מופתע. בוי, היא באמת לא רוצה לצאת אתו. עקב סוגה החמקמק, זה לא היה מפתיע אותו גם עוד מליון שנה.

על המקרה הם עבדו רוב הזמן בנפרד ונפגשו לשיחות התעדכנות. הוא אהב לקרוא לזה שיחות התייעצות, אך היא לא הייתה שותפה בבחירת שם הנושא הזה. היא עשתה עבודה טובה, אם כי עד כה לא יוצאת דופן.
ביום חמישי אחר הצהריים התברר לו כי התצהיר שהתכוונו להגיש כחלק מרכזי מהתיק לא כשר. הם יאלצו לשבת שעות על גבי שעות כדי לגשר על הפער הזה עד המשפט ביום ראשון. כשהוא הגיע עם התיק אל משרדה, היא לא נראתה מרוצה, אבל זה מה שיש. היה כמעט מבט אבוד בעיניים שלה.
“בסדר, ניצחת, אבל זה לגמרי אחריות שלך מה שתראה.” אמרה כשהיה ברור כבר שישבו כל הסוף שבוע בסלון שלה כיוון שהוא התגורר באותה תקופה במלון (לא באמת).
“מצפה בכיליון עיניים.” ענה לה.
היא נתנה לו כמעט מבט מתריס, אך לא כיבדה אותו בתשומת לב הזו.

בתוך דירה קטנה בשדרה החמישים היה סלון מינימליסטי וחדר עבודה. כשהיא פתחה לו את הדלת, היא נראתה סובלת.
הוא היה אחראי כל האוכל, והביא ארגזים קטנים של אוכל אסייתי ששם על הדלפק של המטבח שהיה מחובר לסלון.
“מה אנחנו מחפשים?” היא שאלה אותו.
הוא ענה לה את התאריך.
הם לא היו לבושים בבגדי עבודה, אבל המראה שלה הפתיע אותו. היא כמעט לבשה מה שהיה נראה כמו פיגמה, שיערה התגלה כמתולתל נאסף לאחור ברישול, משקפייה לא היו מונחות על אפה ופניה נראו אדמומיות כאילו פריחה חוגגת עליהן. כל הקומה הייתה חשוכה, אך במהרה המינימליזם התגלה כמחסור חמור ברהיטים, וכשפתח את המקרר הקטנטן התגלו שם שני מדפים שלמים עם כמות בלתי רגילה של חטיפי שוקולד.
“את יודעת שתמותי בגיל צעיר?” שאל אותה בפליאה, בלי שום כוונה לפגוע בכבודה. “ואת לא צריכה את המשקפיים שלך לפני שנתחיל?” הוא הרגיש דחף משונה לברוח משם, אבל גם להשאר
“אני לא צריכה משקפיים.” ענתה, ואז לנוכח מבטו הוסיפה בקול יבש וקוטל “משקפיים פשוט עוזרות לי להרחיק אנשים בסביבה בעזרת הזכוכית שחוצצת ביני לבינם.” המבט האנטי סוציאלי על פניה היה מפחיד. “אתה ביקשת להגיע לכאן אדון רוג’ר, עכשיו בוא ניגש לעניננו”.

הם ישבו על התיק כל אותו סוף השבוע. היה די נוח ונעים לעבוד איתה, גם אם הדבר לא היה מרגש. יש תיקים שהם פשוט לא מרגשים. לפני שיצא מביתה אמרה לו “לא ידעת אדון רוג’ר? הכל הצגה. שום דבר הוא לא כפי שהוא נראה.”
לא היה שום קשר בין איך שנראתה בהתחלה לבין האדם שהיא באמת. היא גילמה דמות. היא נראתה חסרת סבלנות כשעיניו נתקלו בעיניים הכחולות שלה. היא נראתה כמו ילדת תיכון עם הפרעות אכילה.
“את לא בודדה?” הוא שאל אותה.
“הו, לא.” היא ענתה לו, “אני בהחלט מוקפת באנשים.”
ואם היה זה חיוך שהתנוסס על פניה, זאת לא ידע, כי דלתה נסגרה על פניו. אבל דבר אחד ידע בוודאות. יש סקנדל שמתגורר בדירה בקומה החמישית, לסקנדל הזה יש שיער שחור, עיניים כחולות, הוא שונה מכולם אך עושה מה שהוא יכול כדי להראות דומה לסיפור הצלחה כדי להצליח, יש לו אופי קל לחיבוב ויש לו מסתבר גם אנשים שמקיפים אותו. הוא לא ידע אם דמיוניים, אבל נדמה כי התשובה לשאלה – אינה משנה.

שערורייה
דרג את הסיפור

תגובות (2)

אדון רוג’ר לא יודע איך לזהות משקפיים מזויפות? חבל…
חח אני אוהב את הסיפורים שלך

01/11/2017 23:45

חחחחחחחחחחח למה? זה ממש מצחיק משעשע ומרצה אותי

02/11/2017 00:12
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך