סיפור מרגש מאוד על אב לא יציב שזנח את משפחתו ושילם עבור כך ביוקר.

האב

20/11/2009 906 צפיות אין תגובות
סיפור מרגש מאוד על אב לא יציב שזנח את משפחתו ושילם עבור כך ביוקר.

האב
זה הוא סיפורו האמתי של חברי סמי. את סמי הכרתי בתקופת שירותי הצבאי בבאר-מעין בשנת 1952. הוא היה בחור צעיר, גבוה ובעל גזרה נאה, רזה ושחום עור. בעיניו היה מבט עצוב ונוגה, היה שקט מאוד ונחבא את הכלים שלא השתתף באירועים והחגיגות של הפלוגה, תמיד שמר מרחק והסתגר בתוך עצמו, החיילים היו מתלוצצים על חשבונו, לעגו לו ונתנו לו את הכינוי “ההודי המוזר”. אני מאוד חיבבתי אותו, נוצרה בינינו חברות אמתית ועמוקה, הרגשתי שיש סוד בחייו שהוא מנסה להדחיקו ולהסתירו ושסוד זה גורם לו ייסורים רבים. ניסיתי לדובבו כדי שיספר לי מה מעיק עליו במטרה לעזור לו, אך הוא תמיד התחמק באמירו: “עזוב, העבר שלי לא מעניין אף אחד”. וכך היה, כבדתי את רצונו ולא שאלתי יותר עד לאותו לילה. זה היה לילה סוער, קר וגשום מלילות חדש דצמבר. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר, שכבתי על המיטה באוהל והתכוננתי לצאת לשמירה. הרוחות נשבו בכוח ובעוזר האוהל התנדנד והיה נדמה לי שבכל רגע ייפול עלינו, גשמי זעף ירדו, היה חושך ושקט שהופר רק בשמיעת נביחות הכלבים ויללות השועלים והזאבים.
סמי נכנס לאוהל לאחר שסיים את משמרתו כשהוא רטוב עד העצמות ורועד מקור, החליף את בגדיו הרטובים כשהוא ממלמל: “איזו לילה, זה איום ואי אפשר להיות בחוץ”. הבערתי כמה קוביות של ספירט מוצק (היה דבר כזה), והרתחתי קפה בקופצת שימורים ריקה. סמי נשען במיטתו ושקע בהרהורים נוגים ודמעות זלגו מעיניו. התקרבתי אליו כשאני מגיש לו את ספל הקפה ומניח את ידי על כתפו ושואל: “מה קרה? מה מעיק עליך? ספר לי, אנו חברים זה יכול לעזור לך”. הוא הביט בי וניגב את דמעותיו וענה: “יוסף, אתה חברי הטוב והנאמן, אני לא יודע מה הוא רוצה מהחיים שלי, מה הוא צץ פתאום? אני שונא אותו ולא רוצה לדעת עליו כלום, מדוע אינו עוזב אותי?”. עניתי בתדהמה: “מי זה? מי לא רוצה לעזוב אותך? ספר לי!”. הוא הוציא מתיקו שהיה מונח מתחת למזרון מכתב הכתוב בערבית ואמר: “נכון שאתה יודע ערבית? בבקשה תקרא את המכתב ותגיד לי מה הוא רוצה ממני, זה מכתב ממי שטען שהוא האבא שלי, בבקשה תקרא לי אותו!”. לקחתי את המכתב בידיים רועדות, ולאור הנר התחלתי לקרא:

בני ומאור עיני סמי היקר,
לאחר חיפושים מרובים שנמשכו יותר משנה הצלחתי לאתר את כתובתך ולהתקשר אליך. אני אביך..כן..כן אביך שגזל ממך ומאמך ומאחותך את אהבתו ודאגתו לכם במשך שנים הארוכות. כן..אני אביך שבגד בכם ועזב אתכם בארץ זרה ומנוכרת. כו..אני אביך שגזר עליכם חיי עוני וסבל ולא דאג לכם. אני מודה באשמה, אין כפרה ואין סליחה למעשי. איני ראוי לסליחה ולרחמים. אני שוכב בבית חולים, ימי קצרים ואני עלול למות בכל רגע. בבקשה ממך שתואיל לבוא ולראות אותי לפני מותי. יש לי הרבה מה לספר לך, אל-נא תדחה בקשה של אדם הנוטה למות.
בתקווה לראותך לפני מותי.

על החתום,

אביך המיוסר.
סמי הקשיב למכתב בשקט ואמר: “יוסף חברי הטוב, אספר לך את סוד חיי, ואתה הראשון שישמע זאת, וזאת בתנאי שסוד זה יישאר שמור בלבך ולא תגלה אותו לאף אדם”. לאחר שתשמע את הסיפור כולו אבקש את חוות דעתך באם עלי לבקר את אותו אדם שטוען שאני בנו” : “אני מבטיח” אמרתי. הוא שלף מהתיק תמונה של אישה כבת ארבעים, בפניה חרושים קמטים ובעיניה אותו מבט עצוב ונוגה של סמי. לאחר מכן הוציא תמונה של בחורה יפה בשנות העשרים ואמר: “אלו הן אמי ואחותי, אמי המסכנה שסבלה כל כך ונלחמה את מלחמת הקיום הקשה כדי לגדל אותנו. ואחותי היפה והמשכילה שהייתה כל הזמן לצדה של אימא כדי לעזור ולנחם. הן כל אוצרי וכל מה שיש לי בחיים”. לגם את הקפה והוסיף: כעת תשמע את הסיפור.
“אמי גדלה במשפחה מרובת ילדים בבגדאד. הוריה שדכו לה את אבי שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה, הוא לא היה אדם יציב, לא הייתה לו עבודה קבועה ומעט הכסף שהשתכר בזבז על משחקי קלפים ועל משקאות חריפים, רוב הזמן היינו נעזרים בהורים של אימא שדאגו לכל מחסורינו. כעבור שנה מהנישואים נולדה אחותי. מצבנו הכלכלי הלך והתדרדר, אבא נעשה עצבני ותוקפני וטען כי אין הוא יכול להתמודד עם קשיי החיים בעיראק וכי החליט להגר להודו, שם יש לו קרובים ושם הוא מקווה שיהיה יותר טוב. כמובן שאימא והוריה התנגדו לצעד פזיז זה, אך כלום לא עזר, את החלטתו יש לקיים כי הוא ראש המשפחה ואין להתנגד לרצונו. וכך עלו על האוניה בדרכם להודו כשאימא בהריון. היא ילדה אותי על האוניה בלב ים. הגענו לניו-דלהי שבהודו. גם שם לא שפר מצבו של אבי. הוא לא עבד והסתובב בחוסר מעש והתלונן כל הזמן היה אומר לאמי המסכנה: “הכול בגללכם, אם הייתי לבדי המצב היה הרבה יותר טוב. אתם מפריעים לי וכל מה שקורה הוא רק בגללכם”. אימא הייתה שומעת ובוכה בשקט. וכך קרה שבאחד הימים הוא לא חזר הביתה, לא חזר גם בימים הבאים, הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. לאחר חיפושים רבים ובירור עם קרוביו התברר כי הוא ברח מאתנו, הוא ברח מחובתו המוסרית כאב לדאוג לנו ולפנסנו. הוא עלה על אוניה וחזר לעיראק. עזב אותנו ללא פרנסה ובחוסר כל ואנו בארץ זרה ועוינת, לא היה לנו מה לאכול בבית, המים והחשמל בביתנו נותקו ובעל הדירה איים להשליך אותנו לרחוב. אימא נאלצה לעבוד בבתי עשירים כמשרתת, היא עבדה מבוקר יעד ערב עד אפיסת כוחות, בלילות עשתה את כל עבודות הבית: בישול, כביסה, גיהוץ וניקיון. היא הקפידה שנופיע הופעה נאה, מסודרים ונקיים, הקפידה על חינוכנו וכך שמי שהכיר אותנו לא ידע מה קורה אצלנו בבית. הלכנו לבית הספר היוקרתי ביותר ולבשנו את אותם הבגדים שהעשירים לבשו. אני ואחותי גדלנו וחונכנו ואילו אימא הלכה ודעכה, הלכה והזדקנה ללא עת.
מצב זה נמשך שנים רבות, אחותי גדלה ונעשתה לבחורה יפה ומושכת, החילה לעבוד כפקידה בבית מסחר של אחד היהודים העשירים של ניו-דלהי, בערבים החילה ללמוד באוניברסיטה, למדה מנהל ועסקים. עבודתה של אחותי הקילה במקצת על העול שהיה מונח כולו על כתפיה של אימא, הפחיתה מקצב עבודתה וראתה קצת נחת. הבחורים רדפו אחרי אחותי וביקשו את קרבתה והיא דחתה אותם זה אחר זה. היה בחור אנגלי שהיה מאוד מאוהב בה שרצה להינשא לה ולקחתה עמו לאנגליה אך היא סירבה לעזוב אותנו בהודו. היו אחרים שאת כולם דחתה מאותה סיבה, עד שבא דויד. דיוד היה בחור אמריקאי עשיר. האהבה בינו לבין אחותי פרחה, היו כזוג יונים ולא רצו להיפרד אחד מהשני. הוא התחנן להינשא לאחותי ולקחת אותה עמו לאמריקה. אימא הפצירה בה להסכים והיא בסירובה: “איך אוכל לעזוב אתכם, אם אעשה זאת אהיה כמו אבא, אבגוד בכם כפי שהוא בגד”. דויד הציע כי לאחר שיסעו הוא יעשה הכול כדי לקחת גם אותנו לאמריקה. בסוף הייתה חתונה גדולה ומפארת שנערכה באחד מבתי-המלון היקרתיים ביותר בעיר. דויד ואחותי נסעו לניו-יורק ומשם שלחו לנו כספים ומתנות שעלו בהרבה על צרכנו. חייתי אני ואימא ברווחה ובנחת. היא הפסיקה לעבוד ועברנו לגור בבית פרטי ומטופח באחת השכונות העשירות ביותר של העיר. דויד הפציר באימא לעזוב את הודו ולהצטרף אליהם בניו-יורק אך היא סירבה וטענה כי היא תמתין מספר שנים בהודו וכי היא התרגלה לחיים שם ואינה רוצה לעזוב שנית לארץ אחרת וכי זה מאוד מאוחר בשבילה.
כך נמשך המצב עד שהגעתי לגיל שש-עשרה. שמעתי על הקמת המדינה והייתי מאוד גאה להיות יהודי. מאוד רציתי לעלות ארצה ולהיות חלק מהמדינה הצעירה. הייתי ציוני נלהב שרצה לתרום את חלקו בבנין המדינה ובשמירה עליה. היו לי שיחות ארוכות עם אימא, ניסיתי לשכנעה להסכים לעלייתי ארצה, אך בתוכי הייתי קרוע בין הרצון לעלות ארצה לבין דאגתי לאימא. הייתי אומר לעצמי: “אם תעזוב אותה בודדה, תהיה בוגד כמו אביך, השאר עמה ותן לה ליהנות קצת לאחר כל הסבל שסבלה”. אך הרצון לעליה גבר על דאגתי לאימא והחלטתי לעלות בכל מחיר. שכנעתי את אימא ואמרתי: “אימא, מאוד קשה לי לעזוב אותך אך אני מוכרח לעלות ארצה, אולי תוכלי גם את לעלות או וכל מקרה תוכלי להיטרף לאחותי ובעלה, אימא בבקשה תסכימי”. בלית ברירה אימא הסכימה לעלייתי ארצה. בהגיעי ארצה הייתי מלא חרטה ייסורי מצפון, כיצד יכולתי לעזוב אותה כפי שאבא עשה? רציתי לחזור להודו אך הדבר נמנע ממני כי הייתי חייב לסיים את השירות הצבאי: “תסיים את השירות ואז תוכל לעזוב לאין שתרצה” אמרו לי”.
אימא עזבה את הודו והצטרפה לאחותי ומשפחתה באמריקה שם טיפלה באהבה ובאושר בנכדה שילדה אחותי. רווח לי מעט כשידעתי שאימא אינה לבד וכי יש מי שדואג לה. אני ממתין לסיום השירות הצבאי כדי להצטרף אליהם. כל יום מקרב אותי לחלומי זה, וכעת לאחר שאני אמור לסיים את השירות בעוד ששה חדשים, הופיע מי שמכנה את עצמו כאבי, האדם שכה שנאתי וכה חלמתי על היום שבו אנקום לאמי ולאחותי. היום הזה הגיע, ואיני יודע מה עלי לעשות: האם עלי להתעלם ממנו ולעזוב אותו למות בייסורים? האם עלי לפגוש בו ולהראות לו איזה שנאה ובוז אני רוחש לו. רציתי שהנקמה תהיה לו קשה ומכאיבה, כיצד עלי לנהוג? אנא תייעץ לי”. עניתי לו: “אני בדעה כי עליך לפגוש בו לראות את אביך שלא הכרת ולשמוע מה בפיו. לא תוכל לסלוח לעצמך לעולם אם לא תראה אותו לפני מותו. כן, אתה חייב לפגוש אותו בהקדם האפשרי”. סמי נראה רגוע ואמר: “כן אני אפגוש אותו כבר מחר, זו תהיה נקמתי באדם שאני שונא, אם ניתן לקרא לו אדם. אני אראה אותו כבר מחר”. אמר ונכנס למיטה ונרדם מיד. סמי קיבל חופשה מיוחדת של שבוע ימים בהם לא שמעתי ממנו דבר. לאחר שבוע הוא חזר למחנה. התיישב לידי על המיטה ואמר כשהוא רגוע אך המבט העצוב שבעיניו לא השתנה: “אני מוכן כעת לספר לך את סוף הסיפור, אספר לך הכול כפי שהיה ולא אחסיר ממך דבר. פתח את פיו ואמר:
כן, הלכתי לבית החולים וראיתי לפני אדם זקן ותשוש, מאוד חולה, את עורו כיסו פצעים רבים, פניו מעוותות, שערות לבנות פרועות, בלתי מגולח והסבל נראה בכל אבר מאבריו. עיניו היו עצומות והיה רדום. עמדתי לצד המיטה ולא הפסקתי להביט בו, להביט בהנאה באדם המיוסר השוכב מולי, הרגשתי כי האלוהים נקם בו על כל העוול שגרם לנו והייתי מרוצה. הוא הרגיש בנוכחותי, פתח את עיניו וקרא בקול אדיר שלא האמנתי שאדם במצבו מסוגל להוציא צעקה אדירה כזו: ” זה אתה סמי, בני היקר, תודה שבאת לראות אותי”. עניתי בבוז: “כן התענוג הוא שלי, טוב שבאתי לראותך מעונה ומיוסר לפני שתמות וירווח לכולנו, אני נהנה לראותך במצב הזה”. הוא ניסה להתיישר דמעות זלגו מעיניו וביקש ממני לעזור לו להתיישר, עשיתי זאת בחוסר רצון. ואז פתח ואמר: “אני יודע כי אתה שונא אותי וכי כל רצונך הוא לנקום בי, לנקום באבא חסר המצפון שהפקיר אתכם בחוסר-כל בארץ זרה. אני ראוי לכל גנאי וליותר ממה אתה שואף. דע לך בן יקר כי האלוהים העניש אותי בעונש כבד מנשוא על בגידתי בכם. אני אדם שפל וחסר מצפון, אך עליך לדעת מה עבר עלי ורק אחר-כך תדון אותי, אני מתחנן שתשמע את סיפורי לפני מותי!” התיישבתי על כסא, צמוד לראשו ואמרתי: “אני שומע, תתחיל לדבר לפני שתמות”. הוא פתח ואמר:
“לא יכולתי להסתדר בהודו. התחננתי לאימא שלך שתסכים לחזור עמי לבגדאד אך היא סירבה בתוקף. נאלצתי לעזוב ולחזור לעיראק בתקווה שבבוא היום האימא שלך תסכים להצטרף אלי. עליתי על אוניה בדרכי חזרה לעיראק. האוניה הגיעה לעיר הנמל הדרומית בצרה ושם התנפלו עלי השוטרים והובילו אותי לתחנת המשטרה שבנמל התעופה. שם נחקרתי במשך שעות תוך כדי מכות ועינויים. האשימו אותי בריגול לטובת ישראל ודנו אתי לחמש-עשרה שנות מאסר קשים ומרים שלא ניתן לתארם במילים. הייתי סגור בתוך כלוב צר ואפל, ללא כלי-מיטה כל שהם וללא ביגוד שיגן עלי מהקור העז ומהרטיבות האיומה. המכות והעינויים היו מנת חלקי במשך כל היום והלילה. גם האסירים התנכלו לי, גנבו ממני את האוכל הדל שקיבלתי והיו לועגים לי תוך כדי בעיטות ומכות ואומרים לי: “מגיע לך למות יהודי מלוכלך”. “בוגד במולדת האהובה שהעניקה לך כל טוב”. וכך נמשך המצב שנים על גבי שנים ואני מעונה וכאוב. לא אפשרו לי ליצור קשר על המשפחה בעיראק שלא ידעו על מעצרי וגם לא עם החברים שהיו לי, איש לא ידע על קיומי, איש לא שאל בשלומי. כמובן שלא אפשרו לי להתקשר עמכם בקשר מכתבים להודו. הלב דאב וכאב כשחשבתי עליכם, חיכיתי בסבלנות לסיום תקופת המאסר הארוכה כדי לדעת מה קרה עמכם.
היום הגיע ותקופת המאסר הסתיימה. גורשתי בחוסר כל לפרס ועבדתי בעבודות שונות, כשאני לן ברחובות. חסכתי כל פרוטה וכשהיה לי מספיק כסף לנסיעה, נסעתי להודו כדי לחפש אתכם. ושם נודע לי כי אחותך ואמך באמריקה וכי אתה עלית לישראל. נסעתי לני-יורק ובמשך חדשים חיפשתי אותם אך לא הצלחתי. החלטתי לעלות לישראל כדי לחפש אותך. החיפוש נמשך חדשים רבים עד שבסוף הצלחתי לאתר איתך, כעת אוכל למות בשקט לאחר שראיתי אותך, איני מבקש סליחה או כפרה כי איני ראוי לכך, רציתי רק שתדע כי עונשו של האלוהים הוא העונש הקשה והמר ביתר. אני ראוי לעונש הזה”. הייתי המום, חיבקתי אותו חזק ודמעותינו התמזגו יחד עד שלא ניתן היה לדעת מה הין דמעותיי ומה היו דמעותיו. חיבקתי אותו במשך שעות ואני מתפלל להבראתו ואמר לו: “כן אבי היקר, האל נקם ממך נקמה איומה ובזה כיפרת על כל מעשיך. אני אוהב אותך ועוד מעט תתאושש ותבריא ותוכל לעזוב עמי לאמריקה ולהתאחד עם המשפחה, כן אבא היקר, כן כך זה יהיה”.
כך נשארנו כל הלילה. לפנות בוקר, כשעדיין חיבקתי אותו ואני רדום לעצום עיניים, הרגשתי בגופו הקר. היא מסר את נשמתו כשחיוך רחב על שפתיו. כך הוא נפטר. וזה סוף הסיפור”.
הייתי מאוד נרגש, עודדתי את סמי והוא אמר לי: “חבל שלא נשאר בחיים כדי לראות את אימא ואת המשפחה, אך עונש האלוהים הוא הקשה ביותר. כך נענש אבי על מעשיו ובגידתו בנו.
בגמר השירות הצבאי של סמי הוא היגר לארצות הברית כדי להתאחד עם משפחתו.

(באר-מעין 1952)

האב
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
21 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך