זיכרונות ילדות- בית משה זבידה

10/12/2009 1235 צפיות 2 תגובות

בית משה זבידה
נולדתי בחג הסוכות של שנת 1932. השלישי במספר הילדים . קדמו לי אליאס יליד 1926 ויעקב יליד 1930. גרנו בבית ענק מוקף בחומת אבן גבוהה מעליה הונחו שברי זכוכיות הבנויות במלט וזאת כדי למנוע מגנבים את הפלישה לבית .דלת הכניסה היתה עשויה מקורות עץ עבים עם מסמרי פלדה תקועים בתוכה, היתה כה כבדה שרק במאמצים רבים ניתן היה לפתחה. מפתח המנעול היה באורך של כ15 ס”מ..הבית כלל שתי קומות, קומת הקרקע עם חצר מרובעת גדולה שבמרכזה היה נטוע עץ תות ומסביבה היו הרבה חדרים מרווחים ומרפסת מקורה גדולה (טארמה). מדרגות גבוהות הובילו לקומה השנייה שגם מסביבה היו הרבה חדרים ששימשו לנו כחדרי מגורים ושינה. חלקנו את הבית עם משפחתו של משה זבידה, בן דודו של אבי, שהיה לו בית מסחר גדול לאפנת גברים במרכז בגדאד. הבית שימש לו כבית חרושת לייצור חולצות גברים וילדים. בחצר ובחדרים עבדו כעשרים נשים במכונות תפירה מיושנות. ומרעישות. נג’יה, אשתו של משה, שהיתה אישה יפה מאוד, ניהלה את העבודה. משה עסק בגזירת החולצות בחדר נפרד. אמה של נג’יה, “מתאנה”, אישה שמנה, צעקנית ושתלטנית הייתה אחראית על המשמעת ודאגה שהנשים תעסוקנה רק בעבודה ללא הפסקה. היא צעקה ואיימה על המסכנות שנאלצו לאכול את ארוחותיהן ליד מכונות התפירה תוך כדי עבודה.
הטרור והרודנות של מתאנה הפחיד את כל מי שנמצא בקרבתה. כשפתחה את פיה אי-אפשר היה להפסיקה. צעקותיה נשמעו למרחקים.
לנג’יה היו עוד ילדים, ביניהם היה יוסף, הצעיר ממני בשנתיים. הייתי, אני הקטן, אמור להיות אחראי על כל מעשיו של יוסף המפונק והשובב . פחדתי ממתאנה שהיתה אומרת לי תמיד תוך כדי איום : “תחזיק את יוסף חזק בידיים”
“שמור עליו, ואם יקרה לו משהו, אתלוש את שתי אוזניך”. כל כך פחדתי ממתאנה עד שנאלצתי להסתיר את אוזניי בשתי ידי בכל פעם שראיתי או ששמעתי אותה. יוסף השובב היה מנצל את המצב, מדי פעם היה בורח לי ונעלם ונהנה לראות אותי בורח ממתאנה כשאני מסתיר את אוזני, והיא רודפת אחרי כדי לתלוש לי אותן. איש לא היה מסוגל לעצור אותה, גם לא אמי שניסתה לגונן עלי ולהסתירני באחד החדרים עד שזעמה של מתאנה יעבור. החצר הגדולה שימשה לנו כמגרש משחקים. רצנו מסביבה וטפסנו על העץ כדי לאכול תותים עסיסיים ומתוקים. כמובן שמתאנה הייתה רצה אחרינו כדי לגרש אותנו. “זוזו מהר פרחחים קטנים, אתם מפריעים לבנות לעבוד”. את זאת עשתה תוך כדי מרדף אחרינו ותוך כדי צעקות וקללות ואיומים.
בימי ששי נהג משה להתיז עלינו מים מצינור גומי ארוך ואנחנו החלקנו לאורך מרצפות השיש של המרפסת. נהנינו מכך מאוד ובמיוחד בימי הקיץ הלוהטים של בגדאד. יחד עם זאת, גם ממשה שהיתה לו מכונת תספורת ידנית, פחדנו. כשרצה להעניש את אחד הילדים היה רץ אחריו עם מכונת התספורת בידיו כדי לספר את שערותיו של הילד שיש להעניש. מתאנה נהנתה הנאה של ממש מהמחזה והצטרפה ברצון למרדף אחר הילד. לרוב הצליחה לתפסו ולמסרו לידיו של משה. האמהות נזעקו לעזרת הילד בניסיון נואש להצילו ממכונת התספורת, והילד היה מתפתל ומנסה בבכי מר ובתחנונים להיחלץ ללא הצלחה. לאחר העונש, משה ומתאנה היו מתמוגגים מצחוק על “הקרחת המבריקה של המסכן”.
גרנו בשלושה חדרים בקומה השנייה . היה לנו שובך יונים. אליאס אחי הבכור, היה מעמיד סל גדול הקשור בחבל ארוך, מתחת לסל פיזר גרעיני אורז וכשהיונים באו ללקט, הסל היה נסגר עליהן, והן היו נתפסות ומשמשות לנו לארוחה טעימה. אליאס היה גאון המשפחה. אהב ללמוד ומגיל צעיר מאוד נהג להתכתב עם מפעלים באנגליה, בהודו ובארצות הברית, מציג את עצמו כבעל חברה מסחרית גדולה ומזמין דוגמאות של מוצרים שונים כגון , מברשות שיניים, עטים, עפרונות, ממתקים, ובעיקר דוגמאות של חולצות גברים וילדים העשויות מנייר והן ושימשו את משה שהעתיק מהם את הגזרה.
בבית הזה נולדה גם אחותי “פרחה” (היום דליה) בשנת 1934. מעניין כיצד אני זוכר. הייתי רק בן שנתיים. זה היה בלילה. קראו ל”קאבלי”, (המיילדת) אבא עמד בפתח דלת החדר בו שכבה אמי והתפלל לבת, אחרי שלושה בנים. הוא קרא את שמה “פרחה” , היינו שמחה, כדי לבטא את שמחתו בלידת הבת שכה השתוקק לקבל. שם נולד גם אחי ציון ביום תשעה באב בשנת 1937. אבא היה מאוכזב. הוא רצה עוד בת ונהג לומר: “הבנות טובות יותר מהבנים. הן יפות ועדינות ועתידות להיות למשענת להורים לעת זקנה”. ציון היה השובב שבינינו, אך כולם אהבו ופינקו אותו. הוא נהג לברוח לרחוב. לעתים אמא הייתה קושרת לו חבל ארוך ברגל אחת, כך שהיה לו מספיק מרחב כדי לרוץ ולשחק בלי לגלוש לרחוב. הרחוב היה מאיים. תמיד פחדנו לצאת ולשחק עם ילדי השכנים. המוסלמים תמיד רדפו אותנו, הכו אותנו ולעגו ל”היהודי הפחדן והמלוכלך”.
לעתים קרובות היינו חוזרים הביתה מוכים ופצועים. רעדנו מפחד כשהלכנו לבית הספר היהודי הקרוב “אלווטאנטיה”. המבוגרים תמיד הזהירו אותנו :
“היזהרו מהמוסלמים”
“אם תראו אותם תברחו”
לברוח…
לברוח…
לא להגיב…
לא להתגונן …
כי אם רק לברוח …
זה מה ששמענו
ועל זה גדלנו.

זיכרונות ילדות- בית משה זבידה
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

נהניתי מאוד לקרוא.

02/08/2010 05:43

כפי שאני מבינה, הסיפור הזה אמיתי ועוד איך.
כואב לי לשמוע על העבר הקשה ואם זאת האופטימי שהיה לך, אבל גם נהניתי
מסגנון הכתיבה הייחודי שלך.
שאפו.

29/07/2012 04:05
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך