עמי עיני
הסיפור הקצר הראשון שכתבתי בחיי, לפני כמעט 20 שנה. אני אוהב אותו עד היום כמו ביום בו כתבתי אותו. מקווה שגם אתם תאהבו... אשמח לתגובות, עמי עיני

פיזיקל אימורטליטי

עמי עיני 10/05/2017 1649 צפיות תגובה אחת
הסיפור הקצר הראשון שכתבתי בחיי, לפני כמעט 20 שנה. אני אוהב אותו עד היום כמו ביום בו כתבתי אותו. מקווה שגם אתם תאהבו... אשמח לתגובות, עמי עיני

מחר רק הכינוס השלישי שבו אני משתתף, אבל אני כבר מחכה לו בקוצר רוח. אה, סליחה, לא הצגתי את עצמי. קוראים לי איתן נתניהו (לא, אין קרבה). אני בן 25, סטודנט שנה שניה לראיית חשבון באוניברסיטת ת”א. ועכשיו לענייננו, הכינוס הזה שאני מדבר עליו הוא כינוס המתרחש אחת לשבועיים של אגודת “פיזיקל אימורטליטי”.

בטח תשאלו איך בכלל הגעתי להיות חבר באגודה כזאת. טוב, הכל התחיל מזה שהחבר הכי טוב שלי, יהודה, שמע ממכר שלו על מישהו שמכיר את האגודה, ושזה הדבר הכי חזק עכשיו בת”א, מה שאומר הכי חזק בכל המזרח התיכון, וחוץ מזה יש שם אנשים מדהימים, כיבוד והכי חשוב, יש שם את הבנות הכי כוסיות בארץ.

בהתחלה היססתי, אמרתי ליהודה “זה סתם מסחר בנשמות של אנשים כל הכתות האלה שקוראות לעצמם ‘אגודות’, וששמעתי על אחד שהצטרף לכת כזאת והיום הוא מאושפז במחלקה שנייה בשלוותה, ואם הוא לא יודע אז מחלקה שנייה זה של הבאמת דפוקים בראש, אלה שאוכלים צהריים רק עם כף” (אתם יודעים מה זה לאכול שניצל עם כף?!) והוספתי “בקשר לבחורות, אתה יודע שיש לי את יעלי ושבחודש הבא אנחנו כבר שנה ביחד ואני לא רוצה לעשות שום דבר שיקלקל לי את זה”. יהודה בתגובה אמר “זה בכלל לא כמו הכתות האלה ששמעת עליהם שאנשים הביאו מהודו או מחור אחר במזרח. מדובר פה במשהו ישראלי מקורי משהו שלנו שאנחנו בארץ המצאנו” והוסיף “מה קרה, אתה מתפלא שיהודי המציא משהו? הלא זה אבסורד לחשוב ככה כי ידוע שליהודים יש את המוח החריף ביותר בנוגע להמצאות – מתרופה למחלת הפוליו ועד תת מקלע עוזי, טפטפות לחקלאות ועגבניות שרי. תחשוב על זה, בלי המוח היהודי לטרוריסטים בסרטי פעולה סוג א’, לא היה תת-מקלע עוזי, והם היו צריכים להתפשר על קלאצ’ניקוב כמו בסרטי פעולה סוג ב'”.

יהודה גם הוסיף ואמר לי “הבחורות שם זה לא הבחורות הרגילות האלה שיכולות להפיל מטוסים מרוב שהאף שלהן גבוה, את אלה אני מוצא בכל מועדון תל-אביבי סוג ב’. אני מתכוון לצפוניות הכוסיות האלה שהכינוסים האלה מעלים להן את שיעור החרמון לרמות שלא נרשמו קודם בסולם ריכטר, ומשם יוצאים בטוח עם זיון. אז מה אם יש לך את יעלי, אתה לא חייב לממש. בוא, תסתכל, תתרשם מפגישה אחת. לא תרצה- אל תמשיך, אבל חייבים לדעת מה זה”. השתכנעתי, ואמרתי לו “אני מוכן לנסות פעם אחת, ולראות איך זה”.

אחרי יומיים בא אלי יהודה ואמר-
“הצלחתי לסדר לנו כניסה דרך המכר שלי, ושזה יעלה לנו רק 90 ש”ח לאדם במקום 160 בגלל שאני מכיר אותו”.
“מה, צריך לשלם כדי להשתתף? זה חדש, ובכלל לא מתאים”
“עושים את זה כדי לסנן את כל הדפקטים שאין להם כסף ורוצים להיכנס. בכלל, זה כמו מועדון חברים אקסקלוסיבי, והבנתי שאחרי 3 פגישות ישנה ועדת קבלה ואפשר להתקבל כחברים. אז התשלום הוא דמי חבר שנתיים- בערך 500 ₪ לכל השנה”
נתתי ליהודה את 90 השקלים, וכשהוא הלך הרגשתי כמו פראייר. בדיוק כמו כשהרגשתי כשהלכתי עם יעלי לפסטיבל סרטי הסטודנטים בחיפה, ושילמתי 120 ש”ח לכל אחד מאיתנו!!! בחיי, הסרטים האלה היו גרועים, רק אחרי הפסטיבל הזה הבנתי למה הסרטים הישראלים כאלה דפוקים, וחוץ מזה, היה לי ריב כזה גדול עם יעלי על הפסטיבל הזה, אבל נחזור לעניינינו.

הפגישה התקיימה ביום רביעי. אספתי את יהודה, שכבר השיג את ההזמנות, ונסענו לכתובת שבה אמור היה להיערך הכינוס. זה היה בבניין מגורים בסמטה קטנה ליד רחוב פרישמן. עלינו במדרגות הבניין והקשנו על דלת מס’ 5, בדיוק כמו שרשום בהזמנה. את הדלת פתח אדם שהציג עצמו כעוזי. יהודה נתן לו את ההזמנות ונכנסנו פנימה. האמת, שהייתי בהלם. חשבתי שזה יהיה מקום חשוך עם כל מיני אנשים תימהוניים, וסמלים מצוירים על הקירות, אך התפלאתי לראות דירה מרוהטת בטוב טעם ואנשים הלבושים בהידור, כאילו יצאו להצגת תיאטרון כברקע מתנגנת חרישית מוזיקה בסגנון “בוסה נובה” שאני כל כך אוהב. באותו רגע חשבתי לעצמי “טוב שברגע האחרון החלפתי למכנסי הקורדרוי, ולא נשארתי עם מכנסי הג’ינס הקרועים”. יהודה מהר מאוד התביית על בחורה עם עיניים מלוכסנות שהייתה לבושה בשחור. “תמיד היה לו משהו שמשך אותו למלוכסנות”, חשבתי לעצמי. ברבע שעה שלאחר מכן הצלחתי להכיר כמה אנשים. הכרתי את תלמה לידור, שהייתה אמנית ועשתה פסלים מחימר. היא אפילו הראתה לי את אחד מפסליה תלוי על הקיר של המארחת. כמו כן, היה שם גם את פנחס. את שם המשפחה שלו אני לא זוכר אבל אני יודע שהוא רואה חשבון. נכנסתי איתו לשיחה, כי זה בדיוק מה שאני לומד באוניברסיטה, אבל מהר מאוד השיחה גלשה למחוזות אחרים. בחיי שהיה פשוט כיף לדבר עם האנשים האלה. הם היו פתוחים לרעיונות ומאוד מעניינים. לא כמו המבוגרים הפלצנים האלה ש”מיושבים בדעתם”. אה, כמובן הכרתי גם את עוזי, אותו אחד שפתח לי וליהודה את הדלת. הוא היה קצת שונה מהאחרים. במראה שלו הוא היה גבוה, רחב, שחום ובעל עיניים ירוקות רושפות גיצים ממש, ופשוט היה מפחיד להסתכל לו בעיניים. לאחר שיחה קצרה איתו התברר שהוא בן 37, גרוש ואב לילדה בת 12, ושמי שהביא אותו ל”פיזיקל אימורטליטי” היא חברתו הגר, שהיא מכרה אישית של הגברת ברוריה אקרמן, שהקימה ועומדת מאחורי כל הרעיון של ה”פיזיקל אימורטליטי”. התברר גם שהוא גר עם הגר ברחוב ארלוזורוב, ושהיא מפיקה של תוכנית הכרויות בערוץ 2. הוא הספיק להראות לי אותה בצד השני של החדר, כשבדיוק נכנסה לחדר אישה שנראתה בתחילת שנות ה-50 לחייה, שפנתה לכולם ואמרה-
“שלום לכל החברים והמצטרפים החדשים. אני שמחה שבאתם לכינוס נוסף של אגודת פיזיקל אימורטליטי”, והחלה להרצות על עיקרי האמונה של האגודה. התברר שהאגודה הזאת מאמינה כי האדם יכול לחיות עד אין קץ, כל עוד הוא חי חיים בריאים ובהרמוניה עם סביבתו, וכי הזקנה והמוות אינם מובנים מאליהם. בתחילה צחקתי, וחשבתי לעצמי “עד עכשיו חשבתי שהאנשים האלה נורמליים. האם עד כדי כך טעיתי!?” מה שגרם לי לשנות את דעתי הוא שהתברר לי שגילה של הגברת ברוריה אקרמן הוא לא פחות מ-83 !!! חשבתי לעצמי- “האם יתכן כי בגלל אורח חייה ואמונתה תהליך ההזדקנות פסח עליה, הרי לא הייתי נותן לה יום יותר מ-55”.
לקראת סוף הערב נקבעה פגישה נוספת, ובגלל שנהניתי כל כך, החלטתי להגיע גם לפגישה הבאה. חיפשתי את יהודה כדי ללכת הביתה, אך הוא כבר עזב. למחרת התברר לי כי הוא “ידע” את המלוכסנת מהכינוס. הוא אמר שהוא מחכה בקוצר רוח לפגישה הבאה, כי הוא קלט שם אחת עם עיניים שחורות גדולות, שהוא חייב שתהיה שלו.

את ההזמנות לכינוס השני רכשתי מעוזי, שכבר היה חבר באגודה. בפגישה השנייה הכל זרם טוב יותר. הכרתי חברים נוספים באגודה, והרגשתי לראשונה מזה זמן רב ש”אני שייך”, ושהם האנשים הכי מעניינים בעולם. במהלך הכינוס דיברתי עם החברים על מגוון רחב של נושאים, ועירבנו פילוסופיות שלא היו מביישות אפילו מרצים לפילוסופיה. מה גם שכל הרעיון של ה”פיזיקל אימורטליטי” התחיל לדבר אלי, והייתי מתייחס אליו כאל דבר מובן מאליו. למעלה מזה, הסברתי אותו למספר אנשים שהיו שם בפגישתם הראשונה, והתעקשתי שהאמונה החזקה ברעיון שהזקנה והמוות אינם כרוניקה של אירועים שחייבת לבוא, תגרום לכך שלא יבואו. יהודה מצידו הלך יותר על הקטע של ה”פיזיקל”, הפעם בצורת בלונדינית עם עיניים ירוקות. (ההיא עם העיניים השחורות לא הגיעה הפעם).

כמו שאמרתי, לכינוס השלישי אני מחכה כבר בקוצר רוח. את ההזמנות רכשתי מעוזי מספר ימים קודם לכן. אפשר להגיד שאני כבר בן בית אצל הגר ועוזי, ואכלתי אצלם כבר פעמיים ארוחת ערב. ליעלי בכלל לא סיפרתי שאני באגודה. מי צריך את השטיפה הידועה של “מה אתה צריך את הכתות האלה ששוטפות את המוח, ושמעתי על אחד ש…”. מה שהיא לא יודעת לא מזיק, חוץ מזה שמדובר רק במפגש אחד פעם בשבועיים.

בפגישה השלישית כבר הרגשתי בן בית בביתה של הגברת ברוריה אקרמן. כולם כבר הכירו אותי. התברר שאיני צריך כלל וכלל לעבור ועדת קבלה, וכי החברים הסכימו לקבל אותי כחבר מן המניין כבר בשיחה שנערכה ביניהם מראש. בשלב זה כבר באמת הייתי חלק אינטגרלי מהאגודה וחייתי ע”פ אמונות חברי האגודה. כלומר עברתי לתזונה צמחונית, עסקתי בפעילות גופנית, אך בעיקר חזק בפנים בפנים האמנתי כי לא אזדקן ולא אמות, במידה ולא אחשוב שזה יקרה בכל מצב.

בפגישה הרביעית שמתי לב, שעוזי והגר לא הגיעו. יום אחרי הפגישה הרמתי אליהם טלפון. הגר ענתה לי ובקול עצוב אמרה שעוזי מת שלשום מהתקף לב שקיבל בזמן עליה במדרגות לקומה הרביעית בה היא גרה. בתחילה קשה היה לי לעכל את זה, עוזי הגבוה והשרירי- לו זה קרה? אז זה יכול לקרות לכל אחד, וזה בניגוד לכל אמונת ה”פיזיקל אימורטליטי”. בשבועיים שלאחר מכן, כמעט ולא ישנתי וחשבתי כמעט רק על מה שקרה לעוזי.

בכינוס החמישי ביקשתי לשאת דברים והגברת ברוריה אקרמן הסכימה, ואלה היו דברי-
“החבר הראשון שהכרתי מפיזיקל אימורטליטי היה עוזי. הוא זה שפתח את דלת הדירה בפגישה הראשונה שאליה באתי. אני זוכר את עיניו הירוקות החודרות, כאילו הוא עומד מולי עכשיו, אך לצערי, התבשרתי כי לפני שבועיים מת עוזי מהתקף לב. בתחילה לא הבנתי מה השתבש, הרי הוא היה חבר ב”פיזיקל אימורטליטי” והמוות לא אמור היה לחול עליו. אך לאחר שחשבתי והעמקתי בנושא, זה פגע בי כמו ברק, והבנתי דבר אחד חשוב ובסיסי במהותו… עוזי פשוט לא האמין מספיק…”

פיזיקל אימורטליטי
דרוג הסיפור 4.4 | 7 מדרגים

תגובות (1)

אני אוהבת את צורת הכתיבה שלך.
אהבתי את השלבים וההתחלה של ‘הפאנטיות’ שמרומזת בסוף הסיפור.
מדהים שזה הסיפור הראשון שלך.

11/05/2017 12:05
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך