@אריאל, אני בטוחה שהפיות לא שונאות חורף, אבל אני דואגת להן, לפעמים, כי הרוחות בירושלים יכולים להטיח אותן בחפצים חדים או להקפיא אותן למוות

היורה

18/03/2019 153 צפיות תגובה אחת
@אריאל, אני בטוחה שהפיות לא שונאות חורף, אבל אני דואגת להן, לפעמים, כי הרוחות בירושלים יכולים להטיח אותן בחפצים חדים או להקפיא אותן למוות

פעם היית אומר לי דברים כמו ‘את יפה,’ או, ‘בואי ניסע רחוק למקום אחר ותספרי לי דמיונות, דברים מעולמות אחרים,’ או, ‘למדי אותי אותך, אני רוצה לדעת.’

פעם היית צוחק. צוחק מלא, צוחק מאושר, ידך בידי, עינייך מתכווצות לחריצים קטנים, צחוק קולני באמצע הרחוב, שכולם יזדיינו.

פעם הייתי אומרת לך דברים מטומטמים ומטורפים. ‘אנחנו זה לנצח,’ לחשתי לך פעם, וכמעט הצלחנו להאמין בזה, לראות את הנצח, לראות אותנו לאורך האינסוף.

פעם היינו לנצח, אני ואתה, יד ביד, חיים ברחוב עם ילקוטים, ילדים קטנים בלי מושג. היה לנו קר והיינו רעבים אבל החזקנו ידיים וצחקת כאילו אנחנו לנצח ונשבענו אהבה.

ואז בא החורף, עננים עננים, מבריח את הציפורים והפיות. וכל האהבות נכנסו מתחת לשמיכות עם כוסות שוקו ושירי אהבה שקטים ברקע מתנגנים מפטיפון או משהו קיטשי כזה;

ויום אחד ישבנו על הגג של השוק והיאוש השתקף לי בעיניים: היורה.

אז היה קר וירדו עלינו טיפות כבדות שלא נגמרו, וכבר לא צחקת. התחבקנו בבגדים רטובים והיד שלי גיששה אחרי שלך וחשבתי, ככה הסוף מתחיל.

פעם היינו שני ילדים ברחובות עם קצת יותר מושג וקצת פחות אהבה. הגשם חדר לילקוט שלי וכבר לא היו לי בגדים יבשים. הגגות שאהבנו נמלאו שלוליות. הבוץ כיסה הכול.

חשבתי, כמה היה לי קל לאהוב את החורף מהמיטה החמה שלי פעם.

ועדיין אמרת דברים אינסופיים, כמו ‘יהיה בסדר,’ ו’עוד נשב במקום חם יום אחד ונחזיק ידיים’.

קניתי לנו כפפות משאריות הכסף. מצאתי עבודה משאריות הרצון.

החזקנו ידיים, מדי פעם, בין משמרות בעבודה. הצחוק שלך נשמע עייף. רציתי לשים אותך במקום שלא יגמר לעולם.

גגות ירושלים בחורף לימדו אותי את ערכו של בית. הייתי מתכרבלת איתך בקור פעם, לפני ששכחתי ורציתי רק ארבע קירות.

פעם נשבענו אהבה, לפני המרדף אחרי שכר המינימום, לפני הקור, לפני שהיה לנו מושג, לפני שהפיות עזבו, לפני שהדמיון קפא, לפני שהצחוק נדם, לפני שהיופי נהיה חד ומסוכן כמו נטיף קרח.

פעם היית אומר לי דברים, לפני שהתחלת לשתוק.

פעם היית צוחק, פעם אמרנו יחד ‘שכולם יזדיינו’ והתקפלנו מצחוק מעל חצי פיתה של פלאפל, תשע שקל, מהפינה בקצה השוק.

פעם הייתי מחזיקה בידך, פעם היית חשוב לי יותר מהכול.

פעם היינו לנצח.

פעם נשבענו אהבה.

ועכשיו זה מגוחך כי שנינו יודעים שזה נגמר אבל מפחדים לשחרר.

אנחנו לוחשים אחד לשני נצח בחדר שקט וחם כמו שחזית, ובחוץ הגשם דופק, ושנינו יודעים שזה בולשיט, ספק אם נחזיק עד הקיץ הקרוב.

אני מביטה בך, יש לך יותר קמטי דאגה מקמטי צחוק סביב העיניים, אתה כבר לא אומר שאני יפה, אני כבר לא מספרת לך סיפורים שהמצאתי לפני השינה.

ולא נותר לי אלא ללחוש לך:

‘עוד נשאר בך כוח להחזיק לי יד, עד שהציפורים והפיות יחזרו?’

היורה
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (1)

זה מתכתב לי עם הקטע הקודם, וזה עדין ונורא (ויפה) וזה יכול להיות אגדה או סיפור פיות או איך שלא יהיה שקוראים לדברים הקסומים
ואת יודעת, ניראלי פשוט שהפיות שלך חיות בחורף אחר מהפיות שלי (וירושלים לא משנה בכלל)

18/03/2019 19:10
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך