הנסיך הקטן (מחווה למחווה)

09/09/2015 646 צפיות 2 תגובות

יהונתן גפן בן ה 26 הביט בדמות הילד הקטן שהתנוססה על פני כריכת הקרטון הצהובה והרכה. זה היה ציור פשוט מאוד, אפילו ילדותי במובן מסוים. אבל כל כך יפה. משהו בעדינות שבו, במינימליות. הם מה שהפכו אותו לסמלי כל כך. לצורה הפשוטה ביותר. העטיפה הנכונה.
כשהביט בציור, בדיוק היה יהונתן בעיצומה של התלבטות. הוא לא הצליח להחליט איך הוא מתכוון לקרוא את הספר. האם להתחיל את הקריאה מתחילתו ולקרוא על פי סדר כרונולוגי ונורמטיבי, או לעומת זאת, רק לרפרף בין העמודים ולקרוא בכל פעם את החלקים הטובים והמרגשים ביותר.

זו הייתה שאלה לא פשוטה מבחינתו. כי מצד אחד היה לו הדחף הזה שהוחזק בו מפעם לפעם, פשוט לבלוע את כל הספר בבת אחת, ומהצד השני, ביום כמו זה, הוא נזקק בצורה דחופה ביותר למנה עוצמתית ומידית של רגש טהור, כמו זה שנמצא בעמודים האחרונים.
אחרי שהתחבט בשאלה זו בינו לבין עצמו, החליט לבסוף בכל זאת להתחיל מהפרק הראשון, ולאחר מכן, כשיימאס לו מהסדר הרציף, לדלג אל החלקים הרגשיים והסוחפים.
הוא פתח בלהט את כריכת הקרטון הדקה, והחל לקרוא.

רעש הגלים המכים ברקע היה ערב, נעים, ונשמע בבירור. רק קומץ זעיר של אנשים נכח על שפת הים. המלצרים הצעירים הסתובבו בשקט בין מעט הלקוחות שישבו מפוזרים ברחבי המסעדה, בחדר הפנימי, או כמו יהונתן, בחוץ, על המרינה. הם פנו אליהם בנימוס ובקול שקט ושאלו אותם. “סליחה? שמעתם כבר על הדג המיוחד שלנו?”. מכוניות נסעו בכביש המקביל למסעדה ורעשם ההמום נשמע, מגיע וחולף בכל פעם. גם הן, שקטות. ככה זה, הכל שקט במלחמה. הכל, חוץ מהרדיו.

הרדיו צרם, קולו המתכתי והמונוטוני תקף את החלל, יורה מרגמות של רעש אל האוויר שסביבו. עוד מאט יתחילו החדשות של שש. ואיש לא רוצה לפספס אותם. הייתה לו שיחה מעניינת על כך עם שלום לפני כמה ימים. על איך אנשים יעשו הכל כדי לדעת מי נגד מי. איזו גבעה שייכת לאיזה צד והאם חיילינו הגיבורים עשו עוד איזה מעשה גבורה היום. “אנשים כל כך פאתטיים” אמר, “וכך גם הממשלה”, ושלום הסכים אתו. בכלל, שניהם הסכימו. כל המלחמה הזו נראתה בדיוק כמו כל אלו שבאו לפנייה. כל כך עלובה.

התמונה של הפיל בתוך נחש הבריח הופיעה מולו, הוא שיחק את המשחק הרגיל. המטרה הייתה להתבונן בציור, ולא לראות בו כובע, אך גם לא נחש, אלה בכל פעם דבר אחר, שונה. הפעם, לאחר קצת מחשבה, יהונתן הגיע למסקנה שמולו ניצב שרטוטו של טנק צבאי חדש ומשוכלל. כזה שבדיוק נקנה במחיר הגבוה ביותר, מצבא ארצות הברית שמעבר לים.
זה היה קצת מדכא, אך אין מה לעשות, בין ככה לא היה יכול לחשוב על דבר מסוג אחר.
הוא המשיך לקרוא. מחליף את עמודים הדקיקים בעדינות, מתבונן במילים ובציורים בעלי הצבע הרך והחלש.

כשהגיע לקטע בו הנסיך מדבר על השושנה שלו, משהו עלה בו, צף. בכל קריאה זה קורה. יש משהו טהור ואמתי בספר הזה. מדויק ונכון.

לפתע, בלי שום הבחנה, יורה הרדיו עוד מרגמה. החדשות מתחילות. איש צעיר בקול זקן מדבר על פוליטיקאים וגבולות. כמעט בלי להזכיר חיילים. הוא מספר על קרבות והרוגים. אבל רק במספרים.
יהונתן התפלל שלא יהיה לו קשר לדבר מהדברים הללו, הוא כבר איבד מספיק.
כל האנשים שישבו בשולחנות מתחו את אוזניהם והקשיבו. השמש שהתחילה לשקוע השתקפה במים.

יהונתן לא הולך הרבה לים. בעיקר לא בתקופה הזו של השנה. שכבר נהיה באמת קר. אבל הוא לא יכול היה יותר לשבת בכל הברים החשוכים ומלאי ההתנשאות שבמרכז העיר, בייחוד לא עם הנסיך הקטן. וחוץ מזה, חול הים מזכיר לו מאוד משום מה, את חול המדבר האין סופי בו מתרחשת עלילת הסיפור. הם שונים מאוד זה מזה, אך יש בהם גם משהו מין המשותף. אותה הרגשה של נצחיות.

אחרי שהוא התגבר על רעש המהדורה ברקע, הוא המשיך בסיפור, עד לקטע בו הנסיך מספר על מסעותיו. יש איזו נפילת מתח בחלק הזה. “זה מקום טוב לעצור בו” הוא החליט. מה גם שהמלצרית בדיוק מגיעה.

“שלום. מה תרצה להזמין?” היא שאלה בקול שברירי. “כוס קפה שחור וחתיכת עוגה.” הוא ענה “העוגה יכולה להיות בטעם שוקולד אבל זה לא חשוב באמת”. הוא הבחין בכך שהיא ממש מזועזעת מהנונשלנטיות שבקולו.

“סליחה, אני מכירה אותך מאיפה שהוא?” היא שאלה. “אתה נראה לי נורא מוכר. מה עשית בצבא?”. הוא חייך אליה, “אני יודע, הנה. תני לי לעזור לך” הוא אמר ואז הניח את אחת מידיו על עינו השמאלית, כאילו הייתה רטייה. היא לא הבינה את הבדיחה אבל הוא צחק בקול רם. היא הלכה וברדיו גולדה מתחילה לדבר.
לא היה לו ממש נעים מהמלצרית. היא נראתה די טוב, למרות החצ’קון בסנטר. אבל הוא לא היה יכול לוותר על הבדיחה הזו.

יהונתן לא חשב על זה הרבה. הוא עבר להביט ובגלים ולהקשיב קצת לגולדה. אחרי דקה או שתיים החליט שאולי כדאי לו לנסות לכתוב קצת.

הוא הוציא את המחברת הישנה שלו ואחל לדפדף בה. מחפש עמוד ריק. לפתע נתקל במשפט מסוים, באחד העמודים האחרונים, משפט שכנראה כתב לעצמו עוד לפני שנים. “הנסיך הקטן מפלוגה ב'”. לקח לו רגע בדיוק כדי להיזכר מתי ועל מי כתב את זה. זה היה עוד כשהיה חייל. בשישים ושמונה או תשע. על ציפציף הוא כתב את זה. מדי אחרי שהודיעו שהוא נהרג. על ציפציף, שעם גופו הדקיק, ושערו הזהוב, זהר בדיוק כמו הנסיך הקטן, במדבריות סיני. יהונתן כתב את המשפט בדיוק לאחר אחת הפעמים הראשונות שקרא את הספר, ובעיצומו של גל זעם ואבל. זה היה משפט חזק.

הרבה זמן כבר לא יצא לו לחשוב על ציפציף. זה עשה לו לא טוב. הוא נזכר איך בקושי היה מחזיק את הנשק. איך הקסדה הייתה מונחת על ראשו, ענקית, מכסה לו את העיניים. גולדה המשיכה לדבר ברדיו והוא חשב על כל החיילים שנלחמים עכשיו. כל הציפציפים. כל הנסיכים.
הגלים הכו. קולם היה רועש וצורמני עכשיו. כל האנשים על החוף נראו כל כך מסכנים ועלובים. קרים ומנותקים. הוא החליט שלא יוכל לכתוב ככה עכשיו. שכדאי לחזור לקרוא.

אז הוא המשיך לקרוא. הנסיך הגיע אל הכוכב של המלך. יש משהו חתרני מאוד, דווקא בפרק הזה. אבל הוא לא הצליח להתרכז. במקום פניו הפשוטות והמצוירות של הנסיך, הוא כל הזמן ראה את פני של ציפציף.

כך היה הדבר גם כשהגיע אל כוכבו של הרברבן. הנסיך השתעשע מטיפשותו של הרברבן כאשר הוריד את כובעו, אבל הוא רק דמיין את ציפציף עומד שם, במבט שהי לו כאשר התכוננו לפני היציאה לתרגיל. שוב ושוב, יהונתן כבר לא יכול היה להתעלם מזה. הוא החליט שזה הרגע הנכון לדלג על כמה פרקים, ולהגיע ישירות אל החלקים הרגשיים והעוצמתיים יותר. הוא היה חייב משהו שישפיע עליו יותר.
הפרק עם הרכבות, אז עם השועל, אז עם הנחש, בכולם. הוא לא היה מסוגל להתעלם מכך. זה היה ציפציף, בכל מקום. פרצופו הצוחק והמפוחד, התמים, מביט באופק.

יהונתן לא היה מסוגל לקרוא. הוא התבונן בחוף. שום דבר כבר לא היה שקט יותר. הכל עלה בו מחדש. הכעס, האבל. ההרגשה שכולם פשוט כל כך מטומטמים. דודו, גולדה, דדו. הוא רצה לכתוב איזה משהו, משהו קשה, על כל המלחמה הזו. הוא רצה לרוץ בין כל האנשים ופשוט לנער אותם עד שיקומו ויעשו משהו. הוא רצה לצרוח.

כשהביט בחול הים ראה לפתע חיזיון. זו הייתה דמותו של ציפציף, בדיוק כמו שהוא זכר אותו מהשירות. רק לבוש, במקום במדים הגדולים עליו, בגלימה כחולה ואדומה, ונעל מגפיים אפורות, במקום את הנעליים הצבאיות שלו. בידו, במקום רובה, אחז בחרב סייף דקיקה.
הוא עמד שם על החול. בהה באוויר. ואז, לפתע, פשוט התמוטט.
הוא צנח על החול. בשקט, שקט מוחלט. קול נפילתו לא נשמע כלל. בגלל החול הרך.

המלצרית הביאה את הקפה והעוגה. יהונתן שלף במהירות את המחברת מחדש. ואחל לכתוב בה. “פגשתי אותו בלב המדבר” לאחר עוד רגע הוסיף. “יפה שקיעת שמש ללב עצוב”. אחרי מחשבה המשיך ב”ציירתי לו עץ וכבשה מנייר. והוא הבטיח לי שישוב”. זהו עכשיו הביוץ לא שיר מלחמתי וציני הוא צריך לכתוב. לפחות לא עכשיו. עכשיו הוא צריך לכתוב את זה.
כשהביט בשקיעה לפתע נזכר שהבטיח לנורית שיחזור הביתה עד שש כדי לעזור עם אביב התינוק. שעון המסעדה הראה שכבר שש וחצי. הוא שילם במהירות, קם והלך. “את השיר” הוא חשב. “אסיים כבר בבית”. רק לפני כן, היה צריך להתווסף עוד דבר קטן שעלה בו. למשפט הישן ההוא, שכתב פעם מזמן, הוסיף:

“לא יראה עוד כבשה שאוכלת עשב. וכל שושניו הן קוצים כעת. וליבו הקטן, קפא כקרח”

הנסיך הקטן (מחווה למחווה)
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

אימלא יש לי צמרמורת , ויאמר לזכותך שקשה מאוד לגרום לי לצמרמורות בגלל משהוא שקראתי .
צריך להיות ממש מוכשרים בשביל זה ..

10/09/2015 08:40

יא שמן

10/09/2015 21:51
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך