מבנים

19/03/2019 156 צפיות אין תגובות

עשיתי את זה. דיברתי איתך (אני מבנה בשיפוצים, אמרתי, הכניסה אסורה עד שהבנייה תסתיים).

היית קצת מאוכזב (למה?)

וקצת נחמד אלי(למה?)

והמשכנו לדבר כאילו אנחנו חברים טובים.

ואולי זו הייתה הבירה אבל באמת לא הרגשתי שמשהו שונה, לא באמת, מעבר לאכזבה הקלה שלך.

ואז נתת לי חיבוק: מהחיבוקים שלך, שאורכים כמה דקות, חיבוק אמיתי; הפנים שלי על הכתף שלך, היידים שלך חמימות על הגב שלי; שתקנו;

מאחורי הגב שלך ראיתי עץ קטן, מלא בפרחים ורודים, ניצנים צעירים, חשבתי: יש עוד תקווה, עוד יש, עוד יש.

לקחתי אותך לדירה הישנה שגרתי בה פעם עם שותפים: דירת סטלנים במקור. היא נעולה עכשיו, כי הבניין עומד להיהרס ולהבנות מחדש כיצור אחר, אבל עלינו אל הגג.

היה שם ירח מלא. אמרת, חלמתי עלייך פעם, לא במראה, אבל נוכחותך הייתה שם.

ישבנו עם הירח המלא על הגג (פה היינו דופקים בנגים בלילות שקטים, אמרתי) עד שהיינו צריכים ללכת. לא סיפרתי לך כמה כואב לי שהמקום הזה יאבד, אבל נראה לי שהרגשת בזה, בדרך בה הבטת במרצפות (בנייה של פעם; מרצפות מצוירות).

לא סיפרתי לך ששם הייתה הפעם הראשונה שלי (לא איבדתי את הבתולים שם, איבוד הוא דבר שאין לך עליו שליטה, וכשיש, יש לו קונוטציה מעט שלילית), במקום זה סיפרתי לך על הדבר שהבחנתי בו בבוקר אחר כך:

היה לנו שם חלון, אמרתי, ואחד השותפים, בהתקף של אלכוהול וזעם, הכניס לו אגרוף

(צחקת)

החלון המנופץ הזמין פנימה את הקור, את הרוח, דברים שברחתי מהם לדירה הזו (דירת סטלנים, אחרי הכול, בריחה). אז התאמנו שם זכוכית אחרת, והיא לא התאימה בכלל, והקור עוד חדר בנשיבות קטנות אל תוך החדר, אבל תחת השמיכה היה נעים.

ובבוקר, כשהשמש האירה בדיוק מהזווית הנכונה על הקצוות המשוננים, והקרניים שלה נשברו דרכם אל הגופים שלי ושלו, הגוף העירום שלי היה מכוסה קשתות צבעוניות, כמו בגד של אור יפיפיה (אילו יכולתי, הייתי לוקחת אותו איתי מתחת לבגדים לכל מקום, לכל מקום)

אמרתי לך רק שהחדר היה מלא בקשתות (אתה הרי מאמין שסקס הוא דבר המוני במקצת).

(וואו, אמרת. וואו.)

וחשבתי, יש עוד תקווה, יש עוד תקווה, יש עוד,

וירדנו אל הרחובות הסואנים

מבנים
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך