G-dragon
לא הבנתם כלום, אני כותבת את זה כי אני הזרקתי לעצמי אוויר לראיות אז אל תכעסו שנטלתי את הסם הזה, אתם יודעים שהוא נפוץ וזול - האוויר הזה. אז אל תדווחו עלי.

מילון ויותר

G-dragon 25/10/2016 633 צפיות אין תגובות
לא הבנתם כלום, אני כותבת את זה כי אני הזרקתי לעצמי אוויר לראיות אז אל תכעסו שנטלתי את הסם הזה, אתם יודעים שהוא נפוץ וזול - האוויר הזה. אז אל תדווחו עלי.

“אתה מוכן?” היא נועצת בי עיניים נוצצות שאני רואה במשך מיליוני שנים.
אני מופתע לשמוע את קולה, והוא נעים רק שהוא בלתי נחוץ. האם אנו זקוקים למילים,
כאשר אנחנו כה קרובים עד שנחשבים לאותו בן אדם? מילים הן סתם… משהו מן העבר,
משהו שעכשיו נראה מגוחך, כשאנו רק במבט או אפילו רק בנשימה אחת יכולים להבין
יותר מכל אמצעי תקשורת אחר. ולכן כאשר היא שואלת אני מעט כועס.
“לא?” אני אומר בסרבול, המילה יוצאת כשאלה ומעט צרודה. “למה פתאום התחלת לדבר?”
היא גם לא נראית שמחה לפתע, אך בכל זאת מתיישבת על האדמה ונועצת בי מבט שואל.
“בגלל שאני רוצה לומר משהו שהוא לא מובן לך.” אני צוחק ומלטף את פנייה באהבה.
“אנחנו חייבים למות מתישהו, מיליון ויותר שנים זה מספיק.” המשפט פוגע בי, פוגע בי כמו חץ.
אמנם גם אני רציתי לגמור עם כל מה שעשינו למרות השמחה ואהבה אך לא… לא עכשיו.
“תסבירי את עצמך.” אני אומר בקול ניכר ומשפיל מבט לאדמה, מתחיל לשחק עם החול בידי
הימנית. אני שומע אותה נאנחת, אך אצלה אנחות באות לפני רעיונות גדולים.
“נוכל לבחור לעצמינו איך למות! בשריפת לונדון, זה הרי כל כך טראגי, זה באפשרות ה98431
לעולם. אפשר גם להיות נאכלים על ידי טראסוס באפשרות -” אני רואה אותה מציצה במכשיר
הקטן שהוצמד לידה, שנראה כמו שעון אך היה, כמובן, הרבה יותר מזה.
“המספר ארוך מידי. אבל אתה קולט את הרעיון, זה לא חייב להיות מוות רגיל.” אני לוקח חופן
אדמה ומבקש שתושיט את ידיה, אני מניח את החופן בזרועותיה.
“אני לא מבין למה. אנחנו עושים את הבלתי אפשרי, כל פעם מחדש, כבר מיליון ויותר שנים,
אני לא מצליח לרדת לשורש העניין. נמאס לך מזה? שכל פעם אנחנו רואים עולמות שונים?
מציאות שונה? אני עוד יכול להסכים עם נבחר כמה עולמות ונקים בהם בתים, אפילו את
העולם ממנו באנו. באמת, אין לי בעיה. אני רק רוצה להמשיך-”
היא עוצרת אותי ומחבקת אותי, היא נראתה לי לפתע כל כך זקנה, האם העיניים הנוצצות שלה
מעט שונות? אני לא נותן לפנים שלה לזוז, אני רואה שהעיניים שלה עייפות, רוצות להיעצם,
אולי לנצח.
“אני רוצה לגמור עם זה, חיינו כל כך הרבה, כמה מן העולמות בוודאי כבר נכחדו…”
אני מביט בה בעצב, אני קולט לפתע שגם אני עייף, עייף מאוד.
“בסדר, רק אם תתני לי לבחור את המקום ואת האירוע!” אני אומר בעליזות והיא מחייכת
ומחבקת אותי בחוזקה.
אני מוציא את חבילת המחברות מהתיק שלי, שעשוי מחומר שלעולם לא יתכלה, אך גם אינו יגרום נזק לסביבה. ומציאה לה לקרוא את הכל, לרשום על הסוף שבחרנו לעצמינו ולזרוק
לעולם ממנו באנו.
“רעיון מצוין?” אני שואל והיא ממטירה עלי נשיקות. ואנחנו מתחילים לקרוא. אני לא יודע כמה זמן עבר, איננו חייבים לאכול או לעשות צרכים, גם לישון לא. אם הייתי אומר שאנחנו ערפדים הייתי מגזים. פשוט לנו ניתנה אפשרות שלא ניתנה לאחרים.
אך לאחר זמן מה שנינו היינו עצובים מידי. המחברות לא נגמרו, כל מחברת אחרת. כל מחברת
בצבע אחר, כל מחבר מחומר אחר ונכתבה בעט אחר. לבסוף היא פורצת בבכי וכשאנחנו
כותבים על הסוף שלנו גם אני בוכה.
“זה יותר מידי.” היא ממלמלת ואז מחייכת. “אבל כל שנייה הייתה שווה את זה, נכון?”
היא מתעסקת עם השעון שלה במשך חצי שעה עד שמכוונת בדיוק את הזמן ואת המקום,
וגם את העולם. לאחר מכן שנינו חופרים בור, ליד עץ מוזר למדיי, אם זה היה
עץ. נראה שהיא מזהה את המקום, וכאשר היא רואה שורש אחד, בצבע סגלגל היא תופסת
את פניי.
“כאן אנחנו קבורים, בטח הגופות כבר התכלו.. למרות שהאדמה הזאת שונה לגמרי.”
אני בוהה בה בשאלה. “בכל מקרה, העומק הזה מספיק, בוא אני אכתוב את זה.”
ולאחר כמה דקות המחברות נשלחות למקום אחר, לעולם אחר ולמציאות אחרת.
היא שלחה גם את השעון, לכן כל מה שאנחנו עושים זה לרדת אל הבור, וכל השנים
משיגות אותנו.

~

“אאוץ’!” הילדה הקטנה ממששת את ראשה, היא מרימה תיק מוזר, צבעו מזכיר שילוב
בין לבן ואינדיגו ופותחת אותו. הילד שכבר הגיע לקצה הרחוב בריצה נפרד ממנה בניפוף.
“נתראה מחר אלייזה!” היא מנופפת לו גם, אך מבטה מעט מעורפל.
היא מביטה במחברות הרבות שנדחסו לתיק. לכל אחת מהן מספר, חלק מהמספרים ארוכים
וחלק מהם לא.
היא מוצאת שם גם שעון, היא עונדת אותו אך את תשומת ליבה תפסה מחברת שנראתה
הכי חדשה. “איך נגמרו ההרפתקאות של ג’ק ואלייזה.” היא מתיישבת על הספסל שעומד
ביתה ומתחילה לקרוא. לאחר כמה דקות חיוך ענק מתפשט על פניה.
היא רצה אל עבר ביתו של ג’ק, בקצה הרחוב. היא ידעה שעכשיו הוא אוכל ארוחת ערב…
אבל..
“ג’ק! בוא מהר!” ג’ק יורד במהירות מהמרפסת דרך צמח מטפס ומתנשף מהמאמץ.
“אלייזה, אין לנו זמן!” אך אלייזה מחייכת אליו חיוך שובב. “תאמין לי ג’ק, יש לנו יותר מיד
זמן.”

מילון ויותר
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך