Untitled
אמרו פשוט לכתוב, אז כתבתי. לא ערכתי או התאמצתי, מצטער

ריקנות

Untitled 07/03/2019 137 צפיות אין תגובות
אמרו פשוט לכתוב, אז כתבתי. לא ערכתי או התאמצתי, מצטער

אני הולך ברחוב, הריקנות מרגישה כמו הדבר היחיד שתמיד יהיה שם לצידי.
אני נותן לה לעטוף אותי בחיבוק חזק מידי
אני נותן לה לעשות כרצונה.
היא הייתה שם תמיד, הסתכלה על כל מה שעשיתי ונתנה לי לעשות שגיאות ולאחרים לפגוע בי. היא נתנה לי לחיות לפני שמחקה את ההרגשה של חיים והשאירה טעם מריר, אך בו זמנית גם מתקתק, של מוות בפה.
אני נותן לה להיכנס למוחי ולמחוק את כל השמחה, נותן לה להפעיל את גופי. אני נותן לה להיות אני, אבל התחושה הייתה שהיא זאת שנתנה לי להיות אני בעבר ועכשיו היא פשוט חזרה להיות עצמה. ואני לא ידעתי אם לקרוא לזה חיים או מוות, אני פשוט אקרא לזה ריקנות. מן תחושה ששום דבר לא משנה יותר, לא אני, לא אחרים ולא כלום. והיא יכולה להיות שם גם לנצח, או פשוט להיעלם, אבל אני יודע שבעצם היא תמיד שם והיא לעולם לא תלך. אז אני פשוט הולך ברחוב, לא מרגיש דבר. ונותן לריקנות ולי פשוט להתקיים.

ריקנות
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך