אני משועממת רצח היום!

מלחמת האלים פרק 2

19/04/2016 831 צפיות 7 תגובות
אני משועממת רצח היום!

כעבור שלושה חודשים…
סגרתי את המזוודה הכי טוב שיכולתי, בקושי הצלחתי להכניס לתוכה הכל, וזאת היתה כבר המזוודה הרביעית שלי! אמא שלי צפרה במכונית ואני מיהרת עם המזוודה האחרונה במורד המדרגות המסולסלות לעבר החניה. שערי החום בהיר היה מפוזר על כתפי ואודם אדמדם קישט את שפתי. מי יודע, אולי יש חתיכים איפה שאני הולכת ללמוד…
“את נראת ממש יפה” אימי אמרה כשנכנסתי אל המכונית ואני חייכתי אליה.
“תודה אמא” אמרתי והיא יצאה מהחניה והחלה לנסוע.
“מזל שלנו, הפנימייה נמצאת בעיר. בטח אבא שלך כבר ידע ממנה…” היא אמרה ואני נשמתי עמוקות. אבא שלי…
“איך הוא היה?” שאלתי אותה והיא חייכה חיוך חולמני.
“הוא היה הבחור הכי חתיך שראיתי בעולם. היה לו שיער חום ועיניים כחולות, את זה את ירשת ממנו. וכשהוא חייך… וואו, היית צריכה משקפי שמש כדי לא להסנור מהיופי שלו…” היא אמרה ואני ציחקקתי.
“אהבנו זה את זה, מאוד. היינו ביחד כמעט שלוש שנים ו..”
“שלוש שנים?” שאלתי והיא הסמיקה מעט.
“הכרתי אותו בכיתה יא’… בקיצור היינו מאוהבים עד מעל לאוזניים, אבל אז… טוב, את יודעת מה קרה” היא אמרה ואני הנהנתי. איך הוא היה יכול להיות מאוהב באמא שלי שלוש שנים ואז לזרוק אותה כמו חתיכת טישו משומש? עכשיו אני כועסת עליו עוד יותר.
“את… נראה לי שתפגשי אותו בבית הספר” אמא אמרה לאחר שתיקה ארוכה ואני הבטתי בה בגבות מורמות.
“אני מה?!”
“אולי! אבל ההורים של כולם יבואו לראות את הילדים שלהם”
“אז את אומרת שזה בית ספר של ילדים עם אם חד הורית?” שאלתי באי הבנה והיא עצרה את הרכב ליד כניסה לשביל שמוביל אל היער. איך הגענו ליער? ולמה הלכנו ליער? אני לא מאמורה ללכת לבית ספר?
“יש גם אבות. אבל אלה לא כל כך הרבה הורים, רק… 12”
יצאתי מהמכונית והוצאתי את המזוודות. הבטתי באמא שלי וחיבקתי אותה חיבוק אחרון.
“אם יקרה משהו חשוב, תודיעי לי מיד” היא אמרה ואני התנתקתי ממנה.
“אני אהיה בסדר אמא” אמרתי בחיוך קלוש, והיא חייכה גם היא. היא נופפה לי לשלום בזמן שאני נכנסתי אל השביל, שמעל כניסתו היה שלט. ‘חצויים’.
זה שם… ממש מקורי לפנימייה. מעניין מה זה אומר…
התקדמתי יותר ויותר אל תוך היער, אבל אז התחלתי לשמוע רעשים בין העצים הגבוהים. עצרתי והסתכלתי אל הענפים העליונים, ניגשתי אל אחת המזוודות והוצאתי את המתנה שאבא שלי נתן לי ליום ההולדת ה-15. חץ וקשת. חשבתי שאם הוא יבוא לפה אז מין הסתם הוא ירצה לראות את המתנה שנתתי לו, לא חשבתי שיש פה אזור “הרוג כפי יכולתך”. לקחתי את קשת העץ המהודרת ואת אשפת החיצים. אף פעם לא יריתי בחץ וקשת. לא נורא, תמיד יש פעם ראשונה. תליתי את תיק החיצים על גבי, לקחתי חץ אחד ומשכתי אותו על הקשת. הסתכלתי שוב למעלה וראיתי משהו מסתתר בין העצים. כיוונתי אליו חץ, אבל אז ראיתי עוד מישהו לידו, ועוד אחד. שלושים. חלקם ירדו במהירות המעצים וקפצו אל האדמה. בחור בערך בגילי עם שיער חום ועיניי דבש בהירות התקדם לעברי בחיוך, בעוד אני מכוונת את החץ אל ראשו.
“ברוכה הבאה” הוא אמר אבל אני לא זזתי ממקומי. הוא קלט את הראש שלי. “הי, אנחנו לא אנשים רעים. אני יודע שהרמס הוא מגן הגנבים, אבל זה לא מכריח אותנו להיות שודדים, נכון חבר’ה?” הוא שאל וחבריו על האדמה והעצים צחקו.
“מי אתה?” שאלתי בקול תקיף ובמבט רצחני, והוא חייך לעצמו והתקרב אלי עד שהיה כמעט במרחק של סנטימטר מהחץ.
“את לא יודעת על מה אני מדבר נכון?” הוא שאל ואני גלגלתי עיניים במורת רוח. ברור שאני לא מבינה! הוא לא קלט את זה עד עכשיו? חיוכו והתרחב והוא פנה חזרה אל חבריו.
“יש לנו חניכה חדשה!” הוא צעק וכולם הריעו.
“את מכירה את אבא שלך?” הוא שאל ואני לא הנחתי לרגע את החץ. נשימותיי היו קצובות.
“לא” עניתי והוא הנהן.
“ומאיפה יש לך את הקשת היפה הזאת?” הוא המשיך לשאול.
“היא… אבא שלי נתן לי אותה” אמרתי בקול מעט שבור והוא הנהן בהבנה.
“בואי אחרי. המחנה בכיוון הזה” הנער אמר ואני הורדתי את הקשת לאט בעוד הוא מחייך.
“תשארו פה, אני עוד מעט בא כדי להפחיד עוד חדשים” הוא אמר לחבריו והם הנהנו וחזרו אל העצים. הכנסתי את החץ חזרה אל תיק החצים שהיה על גבי, לקחתי את המזוודות שלי והתקדמתי בעקבותיו.
“אחים שלי… הם נחמדים כשהם לא שודדים אחד את השני” הוא אמר ואני הבטתי בו בגבה מורמת.
“כל אלה היו אחים שלך?” שאלתי והוא הנהן.
“אבא שלי אוהב להתמזמז” הוא אמר בחיוך ואני חייכתי במבוכה.
“אז… בואי נתחיל מההתחלה. אני ג’ייסון” הוא עצר והושיט את ידו ללחיצת יד.
“קירה” השבתי ולחצתי את ידו.
“טוב, קירה, את מכירה במקרה את המיתולוגיה היוונית?” הוא המשיך ללכת ואני אחריו.
“פחות או יותר”
“אז את מכירה את הרמס?”
“שליח האלים. כן, למה?” שאלתי והוא חייך לעצמו.
“אז אולי את תחשבי שאני מטורף או משהו אבל… הוא אבא שלי” הוא אמר ואני עצרתי במקום. הוא אמר מה עכשיו?
“הוא המה שלך?” שאלתי והוא חייך.
“אבא שלי. זוכרת שהאלים היו יורדים ומתמזמזים עם בני תמותה?” הוא שאל ונשימותיי נהיו מהירות יותר. אין מצב! הוא עובד עלי! זאת סתם מתיחה גרוע!
“ולמה שאני אאמין לך?” שאלתי בקול הכי שלוו שהצלחתי להוציא מפי. והוא עצר והסתובב אלי.
“אולי מפני שגם את כזאת”

מלחמת האלים פרק 2
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (7)

היא הבת של אפולו. השיער של אפולו בלונדיני לעזאזל. ומחנה החצויים הוא בקיץ לא בשאר השנה. רק חלק נשארים שם במשך כל השנה

20/04/2016 01:32

לקחת את הרעיון של פרסי ג׳קסון ושינית כמה פרטים

20/04/2016 10:38

היא אמרה שזה לא מחנה, אלא פנימייה..

את מעבירה את המידע באופן קליל ומעניין, יפה. למרות שהמראה לא תואם כל כך, וזה ממש קריטי

20/04/2016 11:13

תודה על כל הביקורות, ואני אנסה לשנות פרטים שמעצבנים אותכם.
והסיפור לא אמור להיות תואה לפרסי ג’קסון, אני פשוט יותר מידי מושפעת…. אבל אח”כ זה כבר יהיה ממש שונה

20/04/2016 11:56

    תואם*

    20/04/2016 11:57

אוקי, אחכה להמשך ????????

20/04/2016 13:24

מתי את ממשיכה?

22/04/2016 16:03
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך