החיפוש המשולש אחר האמת

בס"ד

לפני שראובן, שמעון ושרה (שמות בדויים) התחתנו כל אחד/ת עם בחיר לבו/ה, הם עברו את תהליך החזרה בתשובה שלהם ביחד כחברים טובים, היו הולכים לשיעורי תורה של ארגוני הקודש "ערכים" ו"ניצוצות" ותיקונים של הרב שלמה עופר בבת-ים, שלאחר מכן עברו לראשל"צ.

היה זה עוד אחד מאותם ערבים בהם הנשמה שלהם קיבלה את המזון הרוחני לו היתה זקוקה בצורה ראויה ומכובדת וגם הוא הגיע לסיומו, ולאחר שראובן ושמעון נפרדו משרה שירדה מרכבו של ראובן איתו נסעו הם המשיכו לדבר ביניהם, ואז הפתיע ראובן את שמעון כששאל אותו בהתלהבות: "שמת לב מה שרה אמרה?" אך שמעון לא הבין למה בדיוק ראובן מתכוון, מאחר ולא קלט את התובנה הנסתרת שהסתתרה בין המילים התמימות כמו ראובן שחשף בפניו את התעלומה ואמר: "שמעון, אתה קולט שהיא אמרה שהיא רוצה למצוא את האמת ואת הצורה שבה אמרה את זה? לדעתי אם היא לא תמצא את האמת אע"פ שיש לה רצון כזה חזק יש בעיה עם העולם הזה. תראה כמה מאמצים היא משקיעה לצורך כך, וגם זמן יקר ולא מעט כסף על כל המרחקים שהיא גומעת עם רכבה בדרך לכל השיעורים והתיקונים".

שמעון התרשם עמוקות מהתובנה העצמתית שהמשיכה ללוות אותו במשך תקופה, עד שהגיע אחד הימים השמחים בחייו בו התבשר באחת ההודעות המרגשות שזכה לשמוע. שמעון קיבל משרה הודעה כתובה בה היא כתבה לו שהתארחה עם חברים בטבריה וזכתה לשמור שם שבת. מרוב שמחה רצה שמעון לקפוץ עד השמים כשהרגיש שכל העמל והחיפוש האמיתי נשאו פירות. זה לא עוד סיפור של אדם שחוזר בתשובה, מאחר והוא היה מעורב בכל התהליך שהיא עברה והוא שמח בשבילה כמו אח. אמנם כל המציאות הובילה לשם ואף היא עשתה את כל הצעדים הנכונים לשם כך אך הוא ידע ששום דבר אינו מובן מאליו.

כעבור מספר שבועות שרה שלחה לשמעון הודעה נוספת בה עדכנה אותו שזאת כבר השבת השלישית שהיא זוכה לשמור ברציפות ובאופן מלא מתוך עונג ושמחה. השמחה של שמעון הרקיעה שחקים ולא ידעה גבולות. שרה היתה כמו אחות רוחנית בשבילו וביחד עם ראובן עשו את המעבר מעולם השקר לעולם האמת.

כעבור כמה חודשים התבשרו שני החברים ששרה מצאה את בחיר ליבה ושהיא עומדת להתחתן בעה"י. רמות השמחה של ראובן ושמעון קבעו שיאים חדשים ובעה"י כעבור כמה חודשים גם שמעון מצא את הזיווג ההגון שלו וזכה לבוא בברית הנישואין. ולאחר כשלוש שנים חסדי ד' יתברך הגיעו גם לראובן שאף הוא מצא את החצי השני שלו איתה זכה להתחתן. נכון לכתיבת מילים אלו ראובן ושמעון זכו לחבוק בן זכר, ואמנם מאז שהתחתנו הקשר שלהם עם שרה התנתק מטעמי הלכה וצניעות אך אין להם כל ספק שגם לה עזר ד' יתברך להיפקד בזרע קודש בר קימא.

שלושתם היו בסביבות שנות השלושים לחייהם כשיצאו למסע המשותף הזה ביחד. בשלושתם בער רצון אמיתי, טהור וחזק למצוא את האמת והם היו מוכנים להשקיע לשם כך הרבה מאוד מעצמם מהרבה בחינות. שלושתם חיפשו במשך שנים רבות את החצי השני שלהם עוד לפני שהחלו לחזור בתשובה אך ללא הואיל, ושלושתם בטוחים שהסיבה היחידה לכך היא הצעד האמיץ והמשמעותי ביותר שעשו בחייהם, שכלל מהפך אדיר ומקיף בכל אורחות חייהם אותם התחילו להתאים לאמת, החכמה והרצון האלוקיים, במהלכו עלו על דרך מלך מלכי המלכים ותורתו הקדושה, ומודים ל-ד' שעזר להם לאורך כל הדרך, עשה כל מה שרק אפשר כדי לקרבם אליו יתברך וקיים בהם את הפסוק: "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב יד, יד), אחרת הם היו ממשיכים כנראה לחפש עד היום ולא רק את החצי השני שלהם אלא גם את עצמם.

חשוב להדגיש שאין בסיפור הזה כדי לעודד קשרים דומים בין גברים לנשים אף אם הם אינם נשואים, כששלושת האנשים עליהם מסופר כאן הם חוזרים בתשובה טריים שלא היו בקיאים בכל ההלכות, ואע"פ שכל מה שהתרחש בסיפור הזה היה תמים וטהור, לא ניתן בשום אופן להבטיח שזה יחזור על עצמו בכל מצב דומה בעתיד, ולכן יש לנקוט במשנה זהירות בידיעה שעבירות בנושא הזה הן בגדר יהרג ואל יעבור.

ובאותו ענין זכיתי למסור שיעור ובמהלכו נגעתי בנושא הלשוני של מלעיל ומלרע כפי שבא לידי ביטוי רבות בתפילה ויכול לשנות את המשמעות במידה ולא הוגים נכון את המילים כמו ב"ויכלו" שבקידוש, "ואהבת" בק"ש, "ושמו" בברכת הכהנים שאומרים במלרע היינו כשהדגש הוא בסוף המילה ו"ואכלת (מלרע) ושבעת (מלעיל) וברכת (מלרע)" בבה"מ. ואז אחד התלמידים אמר בפני כולם שבדיוק יומים לפני השיעור חשב על הנושא של מלעיל ומלרע ומאחר ואינו בקיא בו והתמלא בתקוה ורצון שימצא מישהו שילמד אותו על כך.

כיומים וחצי לאחר אותו שיעור התקשר אלי מור חמי ובמהלך השיחה בינינו נזכרתי בשאלה שהיתה לי וחשבתי שאולי הוא יוכל לעזור לי בה מאחר והוא לומד מרבנים רבים מתוך אהבה רבה לתורה הקדושה, מי היה עבר מבית המדרש של שם ועבר? והוא אמר לי שבדיוק אתמול זכה ללמוד על כך בהשגחה פרטית. עבר היה הנין של שם.

עוד באותו נושא זכור לי שלפני כמה שנים חשבתי ביני לבין עצמי מדוע שם אלוקים הוא ברבים, שהרי ידוע ש-ד' אחד ושמו אחד, ולכאורה יש כאן סתירה, וכעבור ימים בודדים שמעתי דרשה אקראית של הרב זמיר כהן ומכל אינספור הדרשות והשאלות התורניות שיש בעולם הרב התיחס שם בדיוק לשאלה הזאת ושמח לבי מאוד שקיבלתי את התשובה שחיפשתי לשאלה שענינה אותי תוך זמן קצר להפליא. שהרי ישנם הרבה כוחות ומלאכים בעולם שדתות אחרות מגדירות כל אחד מהם כאלוהים, אלא שע"פ אמונת ישראל כל הכוחות האלה הן כוחות וגילויים רבים ושונים של אל אחד שאין עוד מלבדו ושם אלוקים מלמד על עובדה זאת, כדכתיב: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ד' אֱלֹהֵינוּ ד' אֶחָד" (דברים ו, ד), "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ד' הוּא הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (שם ד, לט), "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (שם ד, לה), "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו, ג), "לית אתר פנוי מיניה" (תיקוני זהר קכב, ב), אין בלתו, אפס זולתו, ועוד נאמר בתורת החסידות ש-ד' יתברך ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, היינו כל הכוחות שיש בהוי'ה כולה כלולים ב-ד' ואין שום כח או ישות זולתו יתברך, ושהכל וכל מה שמעבר גלום וכלול בתוכו יתברך ואין שום דבר בלתו, כולל כל הדומם, חי, צומח, מדבר, ישראל, מלאכים וביניהם גם השטן, ספירות, עוה"ז, עוה"ב יחד עם כל העולמות העליונים וכו'.

לפני כשנה היתה לי מחלוקת עם אחד האברכים אודות השאלה – אם בירך "בורא פרי האדמה" על פטריה שברכתה "שהכל" האם יצא ידי חובה בדיעבד? דעת חברי היתה שלא יצא ולו בדיעבד ודעתי שיצא בדיעבד. מחקר הנושא מצאנו שגם גדולי הפוסקים נחלקו ביניהם ורוב הפוסקים שמצאנו פסקו שיצא בדיעבד וביניהם כף החיים והריטב"א, וכעבור ימים בודדים צפיתי בהקלטה של חידון ההלכה של הרב בנימין חוטה שהתקיים כמדומני שנה קודם לכן, ואת השאלה הזאת בדיוק הציג הרב בפני אחד המתמודדים, ושם התברר שדעת הרב עובדיה היא שלא יצא בדיעבד וסברתו היתה מבריקה, כפי שרק גדול וחכם כמו הגר"ע יוסף יכול היה להביאה, ולמחרת סיפרתי לאותו אברך על כך שידע שזכה לכוון לדעת מרן זצ"ל.

מספר אחד האברכים שכאשר החל לחזור בתשובה ולהתעניין בשיעורי תורה גילה שבביהכ"נ שסמוך לביתו מרחק שלושה בנינים מתקימים שיעורי תורה מרתקים ומחכימים ע"י רבנים חכמים וצדיקים משכמם ומעלה שמילאו אותו בהרבה תורה, מוסר, יראת שמים, השקפה נכונה, ומתוך כך גם באורות, קדושה, שמחה ואושר. לימים התברר לו שזימנו לו אותם משמים בהשגחה פרטית והתאמה אישית מדוקדקת לשורש נשמתו.

שיעורו של הרב רונן שלום אלמקיאס בין קבלת שבת לערבית של שבת קודש היה הראשון אליו נחשף. זה היה לו כ"כ מתוק ומשך אותו עד כדי כך, שהוא היה מחכה לאותו שיעור במשך כל ימי השבוע בציפה דרוכה ובזמן השיעור היה מרותק לכל מילה שהיתה יוצאת מפי הרב. שאלות כלליות בכלל ועל שבת בפרט הוא הציג בפני הרב דוד יוסופוב ששימש גם כש"צ בביהכ"נ, ומשזה זיהה את הצמא הגדול שלו ללימוד התורה הוא פתח שיעור מיוחד בנושא הלכות שבת בליל שבת לאחר סעודה ראשונה. אמנם היו שני תלמידים קבועים לשיעור והוא ביניהם כשמדי פעם היו מצטרפים תלמידים נוספים, אך זה רק מעצים את גודל הנס וההשגחה הפרטית. מדהים לראות שלקב"ה שווה לפתוח שיעור תורה גם עבור יהודי אחד שיש לו צמא למצוא את האמת, להתמלא בדברי אלוקים חיים ולהתקרב לבוראו, ולימים אף הוא נהג למסור שיעורי תורה בכמה בתי כנסת בירושלים וביניהם גם במוצש"ק וע"פ רוב חיכה לו שם אדם יחיד חוץ מהגבאי שהיה מחפש אחר מנין בזמן הזה. הוא ידע שכל אדם הוא עולם ומלואו ומסר את השיעור בהתלהבות כאילו ביהכ"נ מלא.

נחזור לתקופת התחזקותו בה גילה גילה שבמהלך השבת מתקימים בביהכ"נ שיעורים נוספים כמו הרב אסי יצחקוב, הרב תומר אטאל והרב משה ירדני, ולאחר שטעם ממתיקות התורה היתה עריבה לו עד מאוד ואין שני לה עד כדי כך שכל דבר אחר שפעם חשב שהוא מתוק הפך למר ביחס אליה, הוא נמשך באופן טבעי גם אליהם ונדהם לגלות שהאוצר האדיר הזה היה כל אותן שנים ממש ליד ביתו ורק חיכה להתגלות בזמן שהוא הלך לרעות בשדות זרים ואיבד זמן רב ויקר. האמת כמו שאומרים היתה מונחת לו ממש מתחת לאף. כעבור זמן מה הוזמן לעונג שבת עם הרב רונן שלום שארך כשעתיים לאחר סעודה ראשונה שהוא התחיל ללכת אליו עם חברו. וירא כי טוב, הצמא הלך וגבר והוא הרגיש ששיעורי התורה בשבת לא מספיקים לו והתחיל לחפש אחר שיעורי תורה נוספים גם בימי החול, ובכך הפך את כל השבוע שלו לשבת אחת ארוכה, וחוץ מהשיעורים שבין מנחה לערבית גילה שבביהכ"נ שליד ביתו מתקימים מדי יום שיעורים לאחר ערבית והצטרף גם אליהם.

ההשגחה הפרטית של ד' יתברך התבטאה לא רק ברבנים אלא גם בהדרגתיות בה נחשף לתורה הקדושה. בתחילה לדברי מוסר ופרשת שבוע, לאחר מכן גם לדברי הלכה, ולאחר מכן לעין יעקב ולגמרא וכך הלאה. הוא בעצמו הקפיד על קצב התקדמות שמותאם אישית. הוא לא נחפז לקפוץ לדרגות שלא היו שיכות לו, אך התורה שהתחילה למלא אותו גרמה לו להתחזק, להתעלות ולקבל על עצמו עוד ועוד מצוות, קבלות והידורים מתוך בחירה ורצון אישיים שהיו פועל יוצא של האמת האלוקית וחכמת ד' שזכה ללמוד, כדי לעשות את רצון בוראו, לשמח את יוצרו ולעשות נחת רוח לקונו.

הוא התחיל לצפות בשיעורים בערוץ הידברות ובפרט של הרב זמיר כהן. הוא היה בוכה מרוב התרגשות כשכל הרבנים הנפלאים והאהובים שלימדו וחיזקו אותו גרמו לו להבין מהי המשמעות האמיתית של החיים בכלל ושל להיות יהודי בפרט. הוא גילה שיש כ"כ הרבה חכמה ואמת בהוי'ה שאפשר וצריך ללמוד וכל רגע היה עבורו עונג עילאי. כל שיעור מילא אותו באורות והעניק לו חשק לשיעור הבא.

הוא נזכר שפעם חבר שלו דיבר איתו על ארגון ערכים שמארגנים שיעורי תורה, כנסים וסמינרים לקירוב רחוקים וזיכוי הרבים, והוא שמח לגלות שגם בערים הסמוכות אליו ישנן כמה מסגרות קבועות ושבועיות של שיעורי תורה בכל רחבי הארץ והוא התחיל ללכת בהתחלה לשיעורים של "אפרת גרה בצפת" בחולון ואז גם לרבי ניסים כהן ברח' ירושלים 145 באזור, אליהם היה מגיע כל פעם רב אחר מטעם ערכים ומוסר שיעור תורה בנושאים מגוונים, ומאחר ולא היה לו רשיון נהיגה הוא היה מגיע לשם בדר"כ עם חברים או באוטובוס. הוא הוקסם מהיחס האישי אותו קיבל מהמארחים ומכל היהודים היקרים ששמח להכיר. זה היה עבורו מעבר לעולם אחר, הרבה יותר אצילי וקדוש שכל צורת הדיבור וההתנהגות בו היא הרבה יותר עליונה ונשגבת. ישראל היפה והאמיתית. הוא הבין את עצמת התורה וכיצד היא משפיעה על כל מי שזוכה להתחבר אליה.

ועל זה נאמר: "כשהתלמיד מוכן המורה מופיע", כפי שהוא הרגיש על בשרו, וחלק גדול מההכנה מצד התלמיד מתבטאים ברצון, בחשק ובתשוקה שלו ללמוד תורה, כדברי רבי זירא בגמרא: "אגרא דפרקא רהטא" (ברכות ו:), ופירש"י: "עיקר קיבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם היא שכר המרוצה שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גרסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר לימוד". וחשבתי בעה"י לומר שריצה מלשון רצון, שאותם דברים שכל אדם רץ אליהם מלמדים על הדברים שהוא רוצה יותר מכל. ואדם שרץ לכבוד בורא עולם כדי ללמוד את תורתו הקדושה מבלי לאבד ולו מילה בודדת מדרשת הרב, זה מראה עד כמה היא יקרה, חשובה ואהובה עליו ועד כמה הוא רוצה להתחבר ולהידבק בקב"ה. שהרי איך אדם גשמי בשר ודם יכול להתמלא בדבר רוחני ועליון כמו חכמת ד' שהיא על טבעית ואינסופית, אלא רק כשהוא מצליח להתגבר על יצרו ולכבוש את תאוותיו שלא כדרך הטבע, שמנסה למשוך את האדם לצד החומרי שמצוי בשפע בעוה"ז, ואעפ"כ הוא מצליח להתנתק מהגשמיות והארציות ומגלה רצון חזק מצדו ללמוד את התורה הקדושה לשמה, בעמל ועושה זאת בשמחה ובטוב לבב, ואז גם משמים מפעילים כלפיו את הנהגת מידה כנגד מידה שלא כדרך הטבע ומעניקים לו את האוצר היקר ביותר שניתן לקבל הן בעוה"ז והן בעוה"ב, התורה הקדושה שהיא חכמת ד' יתברך. היינו כשהאדם מצליח ליצור בקרבו אתערותא דלתתא לתורה ומצוות ודבקות בבורא עולם הוא זוכה להשגחה פרטית על טבעית בחינת איתערותא דלעילא, ומקבל מתנה שמימית שהאדם לא יכול היה להשיג לבדו אילולא ד' שנתן לו אותה מגנזי מרומים, הרבה בזכות הרצון, ההתדמדה, הנחישות, הרצינות, מסירות הנפש והאהבה הגדולים שהוא גילה כלפי התורה הקדושה, כדכתיב: "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" (שיר השירים רבה ה, ב), כדאיתא בגמרא: "אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא" (יומא לט.) וכדפרש"י: "הבא ליטהר מסייעין אותו" (שם). מאחר והרצון מלמד על מידת המוכנות של האדם לאותו ענין והוא יעריך את המתנה האדירה הזאת ברגע שיקבל אותה וגם ידע להשתמש בה בצורה ראויה ומכובדת, ולאחד כזה פותחים את שערי החכמה, הבינה והדעת, הקדושה והטהרה, בדומה לאגוזים שנותנים למי שיש שינים.

אי אפשר שלא להבחין בהשגחה הפרטית שנמצאת בכל הסיפורים האלה שודאי מתרחשים לכל אדם, כאשר המכנה המשותף ביניהם הוא הרצון הפנימי לדעת את האמת האלוקית, ולחשוף עוד ועוד פיסות מידע בפסיפס האינסופי של חכמת ד'.