חָתוּאֵל
עימב

טעע

חָתוּאֵל 11/12/2018 365 צפיות תגובה אחת
עימב

עקשנות היא דרך ללא מוצא וצריך לפעמים לוותר על הכל כדי להתחיל מהתחלה. התחלה נקיה, שקטה, שלווה, אמיתית. פתיחה של וילון ההצגה והפעם בלי לשחק אותה. פשוט ככה, לחיות, לאהוב ולהיות נאהבת על מי שאני באמת ולא מישהי מוגזמת ומתאמצת כדי להשפיל את עצמה בפני כל כך הרבה אנשים. אותנטיות היא אני ואני כל כך הרבה. אני צריכה לתת לעצמי צ’אנס להיות אני ולא מלאך אני ולא שרף. אני צריכה למחות כדי לשנות תפיסה כל כך עוצמתית שבה היקום חייב לי משהו. אולי כאפה כדי להתעורר כבר על החיים. להבין שאני לא אותה ילדה בת 14, קטנה, חלשה, שאין לה מילה בשום דבר שקורה סביבה. שאין לה יכולת ביטוי אבל יש לה כל כך הרבה מה להגיד. על כולם. על הפרחים והילדים ועל אמא שלה. יש לה כל כך הרבה מחשבות סוררות בראש ואין לה אף ערוץ ביטוי או, לפחות, מישהו שיקשיב. אני כבר לא במחלקה פסיכיאטרית(אף על פי שהייתי בכמה וכמה מאז). כבר לא כבולה, כנועה, עלה נידף ברוח שמחכה שמישהו יקח אותו וייבש באיזה ספר עב כרס. כבר מצאתי בית בתוך עצמי ובתוך המראה שבחדר, פעם לא הייתה מראה. מצאתי בית באנשים שאני אוהבת ואוהבים אותי חזרה. המחשבה האובססיבית הזאת של לסיים עם הכל היא דיי גרנדיוזית, היא פתולוגית וחולה ומבחילה.
אני רציתי לשלוט על המוות שלי כי על החיים אני לא הצלחתי. ועכשיו כשהכל על פני השטח (לפחות) נקי יפה ומאורגן, שליו ונינוח, זורח פורח ומבדח אני יכולה להגיד שהצלחתי לשלוט על מזג האוויר שלי, לווסת. לראות ולהראות שהעולם שלי לא צר כמו של נמלה אלא רחב ומלא ביבשות שבא לי, כל כך בא לי לכבוש כבר. אפילו שאולי כבשו לפני, אפילו שגרים שם אנשים. אני מצפה לרגע שבו שבו אצליח לשחרר את העקשנות שלי ושתעוף מפה קיבינימט. יא זבל

תראי מה עשית לי

טעע
דרוג הסיפור 2.5 | 2 מדרגים

תגובות (1)

לא משהו מכואר

20/09/2019 14:32
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך