רפי דנן
הילדות-פנים רבות לה.

כפתורים מפלסטיק

רפי דנן 21/02/2017 662 צפיות 6 תגובות
הילדות-פנים רבות לה.

הילד הזה הוא אני.
לא הלכתי לשום מקום ולעולם לא אלך.
לא ניסיתי מעולם לשכוח או להדחיק, לא ניסיתי לצבוע מראות איומים בצבעי הסוואה תמימים.

הילד הזה עוד שומע היטב
את שברי כלי הפלסטיק.
את עקב רגלך המועכת, דורכת, רומסת כפתורים מפלסטיק בחמה שפוכה. כפות רגליך היו אז גדולות ממדים, היית ענק השופך חמתך על כפתורים מפלסטיק, קורע ומשסע קרטון המשמש כלוח משחק.

אחר כך הגיע תורינו.
בחמה שפוכה ניסית לחנך את כולנו. ראש של ילד קטן, הוא אני, לא הבדלת מכפתורי הפלסטיק. גוף שברירי של ילד קטן- היה ללוח משחק. אתה כעסת. כל כך כעסת…
“ילדים צריכים להיות בשקט כשמבוגרים רואים חדשות.”
הזהרת אותנו חזור והזהר, התרעת חזור והתרע:
“זה יגמר ברע!”
ואנחנו ידענו מה זה אומר ואנחנו פחדנו כל כך… וניסינו להיות הכי שקטים בעלם, והיינו הכי ילדים בעולם.

הילד הזה הוא אני.
הוא אני היושב לידך מקץ ארבעים שנות זכירה.
אין יותר לוחות משחק,
כפתורים מפלסטיק הפכו לגרגרי אבק,
ואתה כבר מזמן חדלת להיות הענק .
_________________________________________

כפתורים מפלסטיק
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (6)

כן, מזכיר גם לי דברים. היה נחמד וכיף אז, אבל גם מפחיד רצח.
תודה

21/02/2017 17:14
572 572

כתוב מצויין. אהבתי. זה משהו שמבוסס על חוויה שחוויתה?

21/02/2017 20:42

    תודה רבה. כן וודאי. תיארתי מצבים מילדותי שלי הממשית

    22/02/2017 08:07

גאוני. אהבתי מאוד. חריזה מצוינת ומילים מדהימות.

21/02/2017 21:03

השיר הזה נתן לי תחושה מאיימת, כנראה לכל אחד יש תובנה אחרת של ״עקבות ילדות״. בכל מקרה אהבתי

21/02/2017 22:18

תודה לכולם. אתם מקסימים. השיר הזה כמו שכולכם שמתם לב, הוא נגיעה בפצע ישן נצחי, אבל נגיעה טובה ובריאה.

22/02/2017 08:09
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך