לבדי, האומנם?

NoaWrites 23/06/2019 135 צפיות 2 תגובות

1.
לבד

אנשים חושבים שלבד זה רע.
זה עצוב.
לבד זה קודר.
לבד זה אפור כהה ושחור.
אני חושבת שלבד זה טוב?
זה שקט.
זה אני.
לבד זה מחשבות. הרבה מחשבות.
לבד זה אפור ושחור וצבעוני.
כי במחשבות שלי הכל בצבעים.

2.
14 אנשים.
דירה אחת.
חמישה חדרים.
שתי מקלחות, שתי שירותים,
שתי ספות בסלון, שתי ספות במרפסת.
אף פעם לא לבד.
תמיד ביחד.
מבשלים, ביחד.
מתקלחים, כשהמקלחת כל כך צמודה לסלון שאני יכולה להיות חלק מהשיחה גם כשאני מתקלחת, כשהמסיבה לא מפסיקה, היא פשוט ממשיכה כשדלת מפרידה ואני עירומה.

3 שותפות לחדר.
2 מיטות קומותיים.
ספה אחת.
מרגישה יותר עירומה כשהן בחדר מאשר כשהחלונות פתוחים אל הריחוב.
כשאת בוכה עד שאת נרדמת,
כשאת קמה בבוקר ומתלבשת,
כשאת מדברת בטלפון,
הן שם.
הן שומעות.

ועדיין למרות הקרבה הפיזית,
למרות שאתה תמיד מוקף באנשים,
אנשים שאתה אוהב ושאתה יודע שאוהבים אותך,
אתה עדיין מתבייש,
לא מעירום בגוף אלא מעירום בנפש,
אתה נסגר,
לא משתף,
עייף,
הולך לישון מוקדם,
נכנס מתחת לפוך ומעמיד פנים שאתה לבד, רק כדי להרגיש פחות בודד.

3.
14 אנשים זרים מורידים כיסויי עיניים צהובים באמצע יער,
14 אנשים זרים מטיילים ביחד, מסריחים, ישנים בשקשים, סוחבים תיקים כבדים ביחד,
14 אנשים פותחים דלת בדרום תל אביב ונכנסים כולם ברגל ימין.
14 אנשים. 10 חודשים.
הרבה משברים.
לומדים.
לאהוב.
גם. כששונאים.
10 חוקים, ואילו חוק מספר 9- לא כתוב, חוק משתנה.
אבל החוק הכי חשוב זה,
אוהבים גם כששונאים,
אוהבים גם כששונים.
כי אנחנו שונים. כי אף אחד לא דומה לי.
כי למרות שיש תחומי עניין משותפים, עדיין אנחנו שונים.
למרות שגרים ביחד עדיין לפעמים מרגישים זרים.
אבל תמיד אוהבים.
גם כשמתעצבנים.
היופי בחוויה של קומונה הוא שהיא מכריחה אותה ללמוד לאוהב אנשים, להכניס אותם ללב שלך, גם אם אתם שונים בתכלית, וגם אם לרוב אתם לא מסתדרים, עדיין יש את הדברים הקטנים, השירים, האחווה, האווירה , המטרה המותפת, הדברים שמאחדים אותנו והופכים אותנו לא לקבוצה. לקומונה.

4.
אני אוהבת את השקט, בדרך כלל.
עבורי הוא מסמל, רוגע, מחשבות, אמת.
אבל הערב הוא סימל סוף, ומתח וכעס.
אני לא חושבת שאי פעם בחיי נתקלתי בדוגמה כל כך חיה ובועטת של המושג “סערה שקטה”, כל כך עוצמתית שיכולתי להרגיש את הלב שלי דופק בחוזקה, שיכולתי להרגיש את המחנק בגרון ואת המאבק הרועש בתוך הראש שלי לא לפרוץ בדמעות.
אני כותבת את זה ומרגישה את הצמרמורת מהקור ואת הכאב בחזה.
אני לא יודעת מה אני רוצה, אני בעצמי מבולבלת.
הראש שלי גואה במחשבות ואני לא מפסיקה לדמוע, אבל סיגלתי לעצמי את ההרגל הזה לבכות בשקט, כך שאף אחד מחוץ לחדר שלי לא יוכל לשמוע את ההתייפחויות. אני כבר כל כך מתורגלת שאני כבר לא עושה את זה בכוונה, זה פשוט הרגל.
הערב הזה מסמל איזה מן חיים.

5.
אדם חכם אמר לי פעם: סעי לבד לים.
זה הרגיש מוזר.
לא להיות לבד, להיות לבד אני רגילה, אני גם לעיתים אוהבת.
לעשות משהו לבד בציבור.
זה מוזר.
כבר באותו היום ניסיתי להזרים חברות לנסוע לים. זה לא עבד. לא נבענו לים. אבל היום הזה שינה את מסלול החיים שלי בכל מקרה.
לקח לי שנה וחצי ליישם את מה שאותו אדם חכם אמר לי.
לקח לי שנה וחצי להתרגל לרעיון של לנסוע לבד לים.
לים שהוא לא כל כך רחוק מימני, כמה חצי שעה נסיעה מהבית של ההורים?
ובכלל הים באותה העיר שבה אני גרה כבר כמה חודשים..
ועדיין למרות שידעתי שאנשים עושים את זה, הרגיש לי מוזר להפגין בציבור את הלבד שלי.
ביום של הבחירות בחרתי לראשונה.
בלבד.
אז נסעתי לים.
עכשיו מה?

6.
אתה לא לבד כשאתה מחובר לעצמך

לבדי, האומנם?
דרוג הסיפור 3 | 1 מדרגים

תגובות (2)

אהבתי את הרעיון הכללי ממש
(הערת סוגריים ..לדעתי זה היה ארוך מידי לשיר.. אבל מה שתרצי גם ככה זה יפה :) )
התחברתי במיוחד למשפט “לא מעירום בגוף אלא מעירום בנפש”

23/06/2019 21:05

    תודה רבה, אני ממש מעריכה את התגובה.
    ולפרוטוקול, זה לא שיר אחד, זה אוסף שאמור להיות יחד כי יש פה איזשהו נושא כולל ורצף ולכן לא רציתי להעלות כל שיר בנפרד.

    27/06/2019 21:16
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך