עד אחרון העמודים

אני נשענת סמוך לעמוד הכסוף
על שיערי משתקפים לי שמיים שחורים
מבטי מרחף על הרחוב החשוף
שנשמתו נעתקה לו ומימדיו הם צרים.

ואני מביטה, מכירה סיפורו
אוטמת אוזניי ועוצמת עיניים
נראה כי מאסתי לשמוע דברו
ורוחותיו התפזרו לי מבין השיניים.

כעת קווים מרצדים לי בין שתי הרכות
רצים מעלה מטה, מציירים ושרים
מתאספים הם יחדיו, למילים ארוכות
בחלל הטרי סיפורי מספרים.

וכל מילה ושורה היא לידה מחדש
כחוק טבע צלול, או כצבע וקול
וכל פסקה, כל משפט לעולם מקודש
לעולם רענן של גוונים באשכול.

לגוונים שכמותם
לא בשמי הכוכב
ובמלוא תפארתם
ובמלוא התחכום

באין סופו של פאר
הם רקמו קצוותיו
ביכולתם לתאר
את יושרו של עקום.

הם היכולת לבקר
לשקר ולנדות
בעצמנו לנקר
לקבל ולהודות.

או לעצב את העצים
כרעיון המשתרש
ולחרוז אל הקצים
או ליכולת לפרש.

ואתם אם רק הייתם כמוני נפעמים
הייתם קוראים את מילותי בשקיקה
כי תדעו אז שגם עד אחרון הימים
תקראו עולמכם ללא כל מועקה.

כי אחרון העמודים
או אחרונת הפסקאות
לא יהיו הם מדדים
לליהיות או לא להיות.

כי שאריותיו של הבד
או האיור שלא הושלם
לא יספיקו הם בלבד
כדי לבטל את העולם.

עד אחרון העמודים
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך