עד עצם היום הזה – שיין קויקזן (שיר על בריונות)

19/11/2013 1520 צפיות אין תגובות

*הכותב המקורי הוא שיין קויקזן. אני רק תרגמתי אותו.

כשהייתי ילד קטן,
נהגתי לחשוב שאם למישהו יש צלעות שבורות, אחרי קרבות קראטה,
הכוונה היא שבעצם יש לו צלעות כבש, כדי לאכול אותם.
חשבתי שצלעות שבורות ממכות, הן מאכל.
ובגלל שמבחינת סבתי, זה ‘מצחיק לחשוב כך’,
ובגלל שאני אהבתי צלעות כבש,
היא נתנה לי להמשיך ללמוד קראטה.

זה לא החלק המרכזי בסיפור.

יום אחד,
לפני שבכלל חשבתי שילדים שמנים לא נולדו כדי לטפס על עצים,
נפלתי מעץ,
ופצעתי את עצמי בחלק הימני של גופי.

לא רציתי לספר על כך לסבתא.
פחדתי להסתבך בצרות,
בגלל ששיחקתי איפה שאסור היה עלי לשחק.

כמה ימים אחר כך, המורה להתעמלות ראה את הפציעה שלי,
ונשלחתי לחדר המנהל.
משם נשלחתי לחדר אחר, קטן בהרבה,
שם חיכתה לי אישה מאוד נחמדה,
ששאלה אותי כל מיני שאלות
על החיים עם המשפחה בבית.

עניתי בכנות. איזו סיבה יש לי לשקר?
עם כל הצרות שהיו לי,
החיים דיי האירו לי פנים.
אמרתי לה ש”בזכות סבתא יש לי
צלעות שבורות בכל פעם שאני עצוב”.

זה הוביל לחקירה בהיקף מלא,
ואותי הרחיקו מהבית לשלושה ימים,
עד שהם סוף-סוף החליטו לשאול איך קיבלתי את הפציעה.

השמועות על הסיפור הקטן והטיפשי הזה התפשטו במהירות בכל בית הספר,
וכך קיבלתי את הכינוי הראשון שלי:

הילד-הצולע.

ומאז,
ועד עצם היום הזה,
אני שונא צלעות כבש.

אני לא הילד היחיד
שחווה ילדות כזאת
להיות מוקף באנשים שאומרים
שאלימות לא פותרת דבר
אבל אם אגרוף בבטן
יותר כואב מכל כינוי מגעיל שאי פעם נקבל
וכל אחד מקבל אחד כזה
אז אנחנו גדלים לחשוב
שאף אחד לא יאהב אותנו לעולם
וכך נתבודד כל החיים
וכך לא נכיר אף אחד אף פעם
שיגרום לנו להרגיש כאילו
הם נותנים לנו במתנה את השמש
וכן, מיתרים של לב שבור מדממים בעצב
בזמן שאנחנו מנסים לרוקן את עצמינו
ולהרגיש… שום דבר
אל תגידו לי שזה כואב פחות מאגרוף בבטן
שחיים חודרניים כאלה
אפשר להוריד בניתוח
כדי שלא יהיה סיכון לסרטן.

כל זה אפשרי

היא הייתה אז בת שמונה
זה היה היום הראשון בכיתה ג’
כשקראו לה מכוערת
העבירו את שנינו לסוף הכיתה
כדי שיפסיקו לזרוק עלינו כדורי נייר
אבל מסדרונות בית הספר היו שדה-הקרב האמיתי
שם היינו שניים כשנגדינו כולם, בכל יום עלוב שהיה
נהגנו להישאר בכיתה בהפסקות
כי בחוץ היה נורא יותר
בחוץ נהיה חייבים להתאמן בריצות אין סופיות
או ללמוד איך לשתוק כמו פסלים, שבכלל לא שמים לב שהם שם
בכיתה ה’ הם הדביקו שלט לשולחן שלה
עליו כתוב “זהירות, כלבה”

עד עצם היום הזה
חוץ מבעלה שכל כך אוהב אותה, והוא היחיד שחושב כך
היא מסרבת להאמין שהיא יפה
בגלל כתם הלידה
שנמצא בערך על חצי מפניה
ילדים אמרו שהיא נראת כמו טעות של מישהו
שמנסה למחוק את טעותו
אבל לא מצליח
והם לעולם לא יבינו
שהיא מגדלת שני ילדים
שמבחינתם, אמא שלהם
היא היפה ביותר
מפני שהם רואים את הלב שלה
לפני עורה
הם יודעים שתמיד הייתה מושלמת

והוא
הוא היה ענף שנשבר
וחובר לעץ משפחה אחר
מאומץ
אך לא כי הוריו נועדו לגורל אחר
הוא היה בן שלוש כשחייו הפכו לתערובת
של שליש בדידות
ושני שלישים טרגדיה
בכיתה ח’ התחיל ללכת לפסיכולוג
והוא קיבל את אישיותו מאבחונים וכדורים
חי כאילו הפסגות הן ההרים
אך המורדות גבוהות בהרבה
כל כך אובדני
תרופות נגד דיכאון מגיעות והולכות כמו גאות ושפל
ובגיל ההתבגרות להיקרא מסומם
חלק קטן מזה באשמת הכדורים
אך הרוב המכריע הוא באשמת הרוע מהסביבה
בכיתה י’ הוא ניסה להתאבד
כשילד שהיה בר מזל ולו עדיין היו הורים
שהייתה לו את כל החוצפה לומר לו “להתגבר על זה”
כאילו שדיכאון ניתן לריפוי
עם כל תיק עזרה ראשונה

עד עצם היום הזה
הוא כמו פטיל על דינמיט משתי הקצוות
אפשר לתאר אותו כמו שהשמיים נופלים ברגע
לפני שהכל מתמוטט
ולמרות החברים הרבים
שמבחינתם הוא השראה
הוא נזכר בשיחה שהייתה לו עם אדם
שלא הבין כלל
שלפעמים היציאה ממעגל הסמים
זה פחות לצאת מהתמכרות
ויותר להיכנס לשפיות

אנחנו לא היינו הילדים היחידים שגדלו כך
עד עצם היום הזה
ילדים עדיין מקבלים כינויים מגעילים
הנדושים היו
היי טיפש!
היי מוזר!
זה נראה כאילו בכל בית ספר יש מחסן שמות-גנאי כנשקים
שאליו נוספים חדשים בכל שנה
ואם ילד נשבר בבית הספר
ואף אחד לא בוחר להגיב
באמת אכפת להם?
או שהם רק הרעשים ברקע
שחוזרים על אותו דבר
שאנשים אומרים
שילדים יכולים להיות אכזריים?
כל בית ספר היה אוהל קרקס גדול
בו ההיררכיה נשמרה
מאקרובטים, למאלפי אריות
מליצנים, לקרנבלים
כל אלה היו רחוקים לגמרי ממה שאנחנו היינו
אנחנו היינו הפריקים
אדם עם צבטות לובסטר או נשים עם זקן
המוזרים של הקרקס
עושים להטוטים בין דיכאון ובדידות, משחקים סוליטר ואמת או חובה
מנסים לנשק את האיזורים הפגומים אצלנו כדי שנחלים
אך בלילה
כשכולם ישנים
אנחנו מהלכים על החבל הדק
זה היה אימון
אבל כן
חלק מאיתנו נפלו

אבל אני רוצה להגיד להם
שכל הכאב השטותי הזה
הוא כמו מפולת
שאריות של כל מה שהעזנו לחשוב
שפעם היינו
ואם אתם לא רואים שום דבר טוב בכם
תמצאו מראה טובה יותר
תסתכלו יותר מקרוב
תבהו יותר זמן
כי בפנים יש משהו
שגורם לכם להמשיך לנסות
למרות שכולם אמרו לכם לוותר
אתם מאחים את הלב השבור
וחותמים עליו
כותבים
“הם טעו כל הזמן הזה”
כי אולי לא נועדתם להיות חלק מהקבוצה או להתחבר איתם
אולי הם בחרו אתכם אחרונים במשחקים וכל דבר אחר
אולי היו לכם פצעים ושיניים שבורות בגללם
אבל אף פעם לא גיליתם
בגלל שהאדמה שאתם עומדים עליה לעולם לא תהיה יציבה
אם רוצים כל הזמן לקבור אתכם תחתיה
אתם חייבים להאמין שהטעות היא אצלם

הטעות חייבת להיות אצלם

אחרת, למה שנישאר כאן?
גדלנו לערכים של עזרה לחלשים
כי ראינו את עצמו כחלק מהם
אנחנו נאחזים בניצני האמונה
שאנחנו לא כמו הכינויים
אנחנו לא מכוניות נטושות שנחבטות ועומדות בשקט
ריקות, בכביש מהיר
ואם אנחנו כן כאלה
אל דאגה
רק יצאנו לסיבוב כדי למלא דלק
נסיים את הלימודים כמו שצריך
והם, שילכו לעזאזל
בלי קולות מהדהדים שבוכים
כינויים כבר לא יפגעו בי

כמובן שפעם הם פגעו

אבל חיינו תמיד
ימשיכו להיות
סביב שני דברים
פחות סביב כאב
ויותר סביב היופי

עד עצם היום הזה – שיין קויקזן (שיר על בריונות)
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך