עננים

זאת אני112 08/01/2019 33 צפיות אין תגובות

פעם אהבתי להסתכל על עננים.
הייתי יושבת שם בין השיחים,
מסתכלת ובוהה בבועות המחשבה,
ונותנת לכולם הרבה מאוד אהבה.

הייתי ממיינת את כולם לצורות ומסדרת,
ולפעמים היו כאלו עם צורה לא מוגדרת.
אז היה לי קצת עצוב ואת ליבי זה הטריד,
אבל מיד המצאתי להם עיצוב או תפקיד.

יום אחד ראיתי ענן אפור ועצוב,
ולא הצלחתי לתת לו תפקיד או עיצוב.
הוא היה כל כך קטן והסתתר בין כולם,
ועד אז עוד לא ראיתי כזה מעולם.

וגם לאחר שחלף עוד חשבתי עליו,
וידעתי שבטח היה עצוב שנוצר רק עכשיו.
ואפילו לא הצלחתי למצוא לו תפקיד או מטרה,
וכבר הוא נעלם ונשאר אפור וסימן אזהרה.

אז הפסקתי לבהות בכל כך הרבה עננים,
ולאט לאט חזרתי לעניינים.
אבל אותו ענן קטן את ליבי לא עזב מעולם,
כי תמיד הוא הזכיר לו שיש עוד כמוהו,
עננים שאין להם מקום ותפקיד בין כולם.

עננים
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
1 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך