זהו מעין מכתב שנכתב מפיו של ילד קטן, הוא לא מבין יותר מדי, אבל הוא מבין שהוא מתגעגע לאח שלו... במכתב העצוב הזה, הוא מנסה למחות כנגד הממשלה, הצבא, ובעיקר כנגד העובדה שאחיו כבר לא בין החיים...

אח שלי

25/08/2016 663 צפיות תגובה אחת
זהו מעין מכתב שנכתב מפיו של ילד קטן, הוא לא מבין יותר מדי, אבל הוא מבין שהוא מתגעגע לאח שלו... במכתב העצוב הזה, הוא מנסה למחות כנגד הממשלה, הצבא, ובעיקר כנגד העובדה שאחיו כבר לא בין החיים...

תמיד אני אומר לו
איך אני מחכה שתהיה בצבא
שיהיה לך רובה גדול כזה
שבאמצע הלילה אקח וארוקן לך מחסנית על הצוואר

תמיד אני אומר לו
איך אני מחכה שתהיה בצבא
שהדירה שלי תהפוך סוף סוף לדירת שני חדרים
שאני אוכל לעשות הכל… ולהזמין לא רק בנים

תמיד אני אומר לו
איך אני מחכה שתהיה בצבא
סוף סוף קצת שקט ממך
בלי המכות על הבוקר
בלי המריבות
ואולי גם קצת שאמא ואבא לא יתרכזו רק בך

תמיד אמרתי לו
שעם כמה שהוא טמבל
אני אתגעגע אליו קצת, ממש בקטנה.

תמיד אמרתי לו
שאני אחשוב עליו
אולי רק טיפה, בלילה, ממש בקטנה

תמיד אמרתי לו
שאני לא אסתדר בלי הצחוקים והדאחקות שלנו
השפה שהיינו מדברים,
ורק אנחנו היינו מבינים
הסודות שרק אנחנו היינו יודעים,
ומאמא ואבא ביחד מסתירים

הוא היה תמיד האח האהוב
החכם החזק המוצלח והגיבור
שהיה נכנס בכל מי שהיה מתנהג אליי
אפילו טיפה, כמו חמור

האח הראשון שעלה על מדים
שאמא ואבא בו היו כל כך גאים
ועם זאת מודאגים מודאגים…

ולידם אני עמדתי מחויך
מנסה להסתיר את כל מה שקורה בפנים,
את הרגשות הנסתרות שפתאום עולים

מקבל את הצ\’אפחה מאח שלי
מחבק אותו חזק חזק עד שהוא שיחרר
היי אדם, הוא אמר… אתה לא בחורה, אתה גבר גבר

ואני רק חייכתי וניסיתי לצחוק
רציתי לבכות רציתי להרביץ רציתי לצעוק
כשהוא חייך את החיוך הזה, המגניב,
הסתכלתי עליו כתינוק שרק נולד המתבונן באחיו.

עברו שנתיים והמלחמה התחילה
כי במדינה שלנו, כך זה עובד,
שנה כן שנה לא, סוג של תופעה חסרת חמלה.

כשכל החברים שלו שלחו להוריהם את המכתבים
הוא לא שלח
הוא אמר שהוא אוהב… שיהיה בסדר…
זה שטויות ושאין לו עצבים

הוא נכנס לעזה
עברו 36 ימים עד לדפיקה הארורה
שמאחוריה עמדו לובשי המדים

הם נכנסו
שתיקה כבדה שררה
אמי הייתה על סף עילפון ואבי על סף קוצר נשימה

אתם ההורים של סרן כהן שגיא?
כן….. ענו ביחד בשקט
רצינו לבשר לכם שבנכם נהרג בהפצצת נגמ\”ש
משתתפים בצערכם ובאבלכם

מכאן אין צורך להמשיך לתאר את מה שקרה
במשך כל התקופה הרגשתי משהו
מעין דקירה חזקה וארוכה שלא הרפתה

תחושה של כעס והחמצה קשה
אני לא הספקתי לומר לך:
כמה אני אוהב אותך אח שלי
כמה אני גאה בך, כמה אני מעריץ אותך אח שלי
כמה התרגשתי ושמחתי שבאת הביתה כשהייתה לך רגילה אח שלי
וכמה אני מצטער על הזמן שיכול היה להיות לי ופספסתי איתך אח שלי

אני כותב את המכתב הזה כי אני חייב לפרוק את הרגשות שלי ולא לטמון אותם בחול, כי עם הפסיכולוג המעצבן, היועצת הנודניקית, המחנך וההורים אני פשוט לא יכול.
זה גם סוג של מכתב מחאה, אני לא כל כך מבין בפוליטיקה, אני רק יודע שיש לנו ממשלה שכנראה אוהבת דם, כי היא גורמת להרבה כזה, מהשמיים ועד הים.
ואני עדיין לא ראש ממשלה, אז עד שאני יהיה בבקשה שימו לזה סוף,שימו סוף למשפחות הרוסות, לבעיות נפשיות קשות, לעצב כה עמוק, ליגון מתמשך, ותנו צ\’אנס, אפילו אם הוא הכי קטן שיש לשלום, לדיבור, כי במלחמה, אין מנצחים… יש רק אנשים בוכים…
הרבה אנשים בוכים

אח שלי
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (1)

וואו איזה מרגש ועמוק. ברגע שהתחלתי לקרוא אותו מההתחלה ועד הסוף אני בכיתי! כל כך עצוב, והכתיבה מדהימה:)

02/07/2017 14:40
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך