בדידות

21/11/2021 63 צפיות 2 תגובות

היא נאמנה לי.
מלווה אותי כל השנים,
לפעמים אני תוהה האם היא תהיה שם תמיד בשבילי.

“כולם עזבו ?!” היא שואלת ומתקרבת,
רוכנת אלי,
לוקחת את ידי,
לוכדת את מבטי,
ואני כבר יודע שאתפתה.
בעוד ערב קריר של נובמבר,
בעוד שבת גשומה.
היא עוטפת אותי בזרועותיה.

ושוב ביאושי,
אני מזמין אותה לחדרי.
“שכב במיטה,” היא לוחשת לי ומכבה את האור
“מיד אכנס איתך מתחת לשמיכה ונתכרבל.”

לפעמים אני תוהה האם היא תהיה שם תמיד בשבילי,
לעטוף אותי בזרועותיה,
להצמיד אותי לחיקה.
לא כמו האחרות,
בחיוכן המאכזב,
בדיבורן המכזב,
והיא תמיד נאמנה.

היא שם, לוקחת את ידי הפנויה.
היא שם, לוכדת את מבטי הריק.
אני לא נרדם,
והיא שם,
שוכבת ערה לצידי כל הלילה.

בדידות
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (2)

זה כתוב בצורה כל כך כנה ופתוחה.
מעבר לזה שזה יפהייפה בעיניי, זה מרגיש לי שיש פה יחס למאהבת. היא תמיד שם, היא תומכת, היא יודעת איך לגשת אל מישהו ומה להגיד…
נהניתי מאוד לקרוא את זה, למרות שבדידות היא בדרך כלל דבר שלילי.

לפעמים אני מעדיפה לחבק את הבדידות, כי ככה יש פחות אנשים להתייחס אליהם ופחות דברים שצריך לדאוג להם. יש רק אותי. וזה בסדר, באמת. זה נותן לי אופציה להתמקד בעצמי. הקושי לרוב הוא איך משחררים אותה, כי הנוחות הזאת שהיא משרה לפעמים היא כל כך מנחמת שאין כוח לנסות ולהכיר משהו אחר חוץ ממנה.

21/11/2021 21:45

ספיר, שלום.
תודה על התגובה.
אני פחות שותף לתחושת החיבה לבדידות. יכול להיות שהרגשתי דברים דומים לדברים שכתבת בעברי, אבל היום בגילי המתקדם, הבדידות היא מועקה.
אני מחפש לפעמים את ה”לבד”, כשאני רוצה להרגיש את החופש במלוא עוצמתו, ובכל זאת אני זקוק לחוף מבטחים – והבדידות היא להיות אבוד בלב ים.
העניין שניסיתי להעביר (ולתחושתי בחוסר הצלחה) הוא שדווקא ברגעי הבדידות, כשההגיון אומר שאעשה הכל כדי ליצר קשר ו”לחתור למגע”, משהו בי בוחר להתכנס ולהסתגר. אני מרגיש שהבדידות משרה עלי יאוש.

22/11/2021 10:38
1 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך