A. K. Koren
אוקיי נראה לי יצא קצת ארוך. אני מקווה שאני לא באיחור. אני לא יודעת עד כמה זה נראה טבעי אבל פשוט ברגע שאמרת מיכאל בן שמונים יהודי עלתה לי דמות לראש ולא יכלתי להתעלם ממנה. היה לי רעיון נוסף אבל הוא לא הלך לי... מקווה שתאהבו

אחי הקטן

A. K. Koren 05/08/2016 735 צפיות 2 תגובות
אוקיי נראה לי יצא קצת ארוך. אני מקווה שאני לא באיחור. אני לא יודעת עד כמה זה נראה טבעי אבל פשוט ברגע שאמרת מיכאל בן שמונים יהודי עלתה לי דמות לראש ולא יכלתי להתעלם ממנה. היה לי רעיון נוסף אבל הוא לא הלך לי... מקווה שתאהבו

“בוקר טוב תלמידים! התכנסנו כאן בשביל לשמוע שיחה מרתקת מפי מיכאל ניסניץ’ ניצול שואה שפועל למען שמירת השמות והסיפורים של כל הנספים. בבקשה כבדו אותו ותשמרו על השקט במשך השיחה. לאחר השיחה יהיה לכם זמן לשאלות” המנהלת נשאה נאום קצר כשהתכנסנו כל שכבת י’ לשמוע את השיחה של מיכאל.
אם אתם שואלים למה בעצם הביאו לנו ניצול שואה יהודי זקן ולמה אנחנו צריכים שיחה איתו התשובה פשוטה- לפני כמה שבועות בשיעור היסטוריה בת אחת בשם קארין שאלה אם נלמד על השואה השנה.
אחד הבנים אמר שאין דבר כזה שואה ובכלל לא הייתה כזו והיהודים המציאו הכל. קארין התעצבנה “אז אתה אומר שחצי מהמשפחה שלי סתם נעלמה פתאום? שהם סתם מתו פתאום? ” הטיחה בו
“ברצינות! את באמת מאמינה שעם כלשהו יחליט לרצוח עם שלם אחר? זה נראה לך הגיוני? אנושי?” אמר דייב
“בדיוק! זה לא אנושי. הם התנהגו כאילו אין להם לב או רגש. נכון זה לא הגיוני אבל זה קרה”
משם הדיון הפך לוויכוח ולריב. אני באופן אישי ידעתי שזה קרה באמת. לא רציתי להאמין אבל קראתי הרבה ספרים שדיברו על זה ובשלב כלשהו הבנתי שזה היה אמיתי. ברייני לעומת זאת תמים מדי. הוא לא מאמין שמישהו מסוגל לעשות את זה- לרצוח עם שלם אבל עכשיו הביאו לנו את מיכאל הזה והוא יספר לנו את האמת. אם השואה הייתה או לא הייתה.
“שלום לכם ילדים. שמי מיכאל ניסניץ’. אני יהודי. באתי בשביל לענות לכם על השאלה הבאה- ‘שואה’ הייתה או לא?” פתח האיש הקשיש והאור שמאחוריו הבהיק על שערו הלבן.

“חלקכם אם לא רובכם בוודאי כמעט ולא שמעו על השואה. איך זה יכול להיות שמיליוני אנשים נרצחו ולא שמעתם? ההסבר הוא שאנשים מכחישים. לגרמנים אין שום סיבה להודות במה שעשו. זו לא גאווה לרצוח אנשים חפים מפשע. עברו שבעים שנה והניצולים לאט לאט נכחדים. כמעט כל מי שהיה בן עשרים ומעלה נפטר מזקנה. אני בן שמונים. הייתי בשואה. הייתי אז בן עשר, אני זוכר הכל. הייתי שמח לשכוח אבל אני לא יכול לשכוח. כי אם אשכח אני מה שקרה לי, מי יזכור? למה שמישהו יטרח לזכור אם אני עצמי שוכח?” הוא הרים את הגבות הלבנות שלו
נולדתי בפולין קראו לי אז מיכה. היו לי שני אחים גדולים תאומה ואחות קטנה. היינו אמידים. אבא שלי היה רופא ולאמא שלי הייתה חנות אופנה מצליחה.
החיים שלי היו טובים מאוד. הייתי ילד מוצלח. קיבלתי ציונים טובים, היו לי הרבה חברים, הכל היה מושלם.” הקשיש נעצר ונשם עמוק על פניו היה חיוך קטן ובעיניו הכחולות היו עצב וגעגועים לחיים שהיו לו.
“המצב החל להשתנות לאט. רק מעטים שמו לב ורק בודדים פעלו בחוכמה וברחו לפני שהכל התחיל. נדרשנו לענוד טלאי צהוב, נודינו מהחברה. סגרו את החנויות שלנו, לא נתנו לנו ללכת לבית ספר, ביזו אותנו. זה היה נורא. ” שפתיו התהדקו ומפרקי אצבעותיו ביד האוחזת במיקרופון הלבינו מחוזק אחיזתו.
“לאחר זמן מה התחילו הסלקציות- נשים וילדים קטנים ימינה למוות וגברים וילדים שיכולים לעבוד שמאלה למחנות עבודה.
אמי ואחותי הקטנה נשלחו ימינה ואילו אבי אחיי ואני שמאלה. אחותי התאומה ברחה כמה ימים לפני כן עם חברה שלה ואחיה הגדול.”
“חרטו לי מספר על היד” הוא אומר וכעס נראה על פניו הטובות והזקנות. הוא הפשיל את שרוולו הארוך וחשף את זרועו שעליה הוטבע מספר שחור על רקע עורו הלבן שורידים כחולים בלטו בו.
התנשפויות נשמעו ברחבי האודיטוריום.
כך המשיכה השיחה.
מיכאל סיפר לנו את קורות חייו והראה לנו תמונות, ולאחר מכן סיפר לנו את סיפורם של עוד ניצולים שבאו אליו לספר לו את סיפורם.
בסוף הוא סיכם בכך שאל לנו לשכוח את מה שקרה ועלינו לוודא שלעולם דבר כזה לא יחזור על עצמו.
“ועכשיו שאלות!” צלצל קולה של המנהלת באולם וצרם לאוזני שהתרגלו לקול החם והרועד של הזקן שמולנו.
ברייני הצביע
“כן?” שאל מיכאל והביט לכיוון ברייני.
ברייני הסתכל סביבו לראות אם עוד מישהו בסביבתו הצביע.
לאחר מכן הצביע על עצמו בחוסר ביטחון עם מבט שואל.
“כן, כן. אתה- הבלונדיני עם החולצה הירוקה” אישר הקשיש “מה שמך?”
“ברייני ולאנט. רציתי לשאול, בנוגע ל- אממ, בנוגע ל-” עיניו ננעצו בידו של הזקן שעדיין הייתה חשופה והוא התנוענע בחוסר נוחות
“בנוגע למספר?” עזר לו מיכאל
“כן. המספר” גמגם ברייני “אתה הולך לפעמים עם חולצות קצרות?”
“כן, כמובן”
“ו…אממ…אנשים לא, אה, לא נועצים מבטים?” המשיך ברייני לגמגם מעט
“הו הם נועצים. זה לא נעים אומנם, אך בדרך כלל אני מעדיף להתעלם מכך” אמר הקשיש וחייך אל ברייני.
“עוד שאלה?”
מהצד השני של האולם מישהי הצביעה.
“אמרת שיש לך בבית הרבה תיעודים וסיפורים של אנשים. האם מישהו כלשהו, שהוא כאילו לא רוצה שיהיו עדויות, והוא כאילו שונא את היהודים וניסה להשמיד את העדויות והצליח לעשות את זה?”
“את מתכוונת אם מישהו ניסה להשמיד את העדויות? כן אנשים ניסו. אם את שואלת אם מישהו מהם הצליח התשובה היא לא. מעולם לא, לא ארשה זאת כל עוד אני חי” פניו הקמוטות היו נחושות.
קארין הצביעה מהשורה שמתחתי
“אנשים לא מאמינים לשואה.” היא אמרה ” אמא שלי יהודייה והמשפחה שלה נספתה בשואה ורק סבא שלי שרד מכל המשפחה שלו והתחתן עם סבתא שלי שגם ניצלה, וכשאני מספרת את זה אף אחד לא מאמין לי” היא נעצה את עיניה בדייב שהיה שני מושבים מימינה והוא התכווץ.
“לצערי את צודקת” אמר מיכאל. “אז מה אתה עושה כדי שאנשים יאמינו?”
“אני עושה שיחות כמו זו, אני כותב ספרים שבהם סיפורים של אנשים, אני מעביר עדויות ומידע לארגונים כמו יד ושם שפועלים להנצחת הנספים והשואה. לא תמיד זה עוזר אבל אני מאמין שלפחות אדם אחד שנכנס לפה היום במחשבה שלא הייתה שואה הוכח בטעותו” אמר מיכאל
“טוב. תודה רבה למיכאל ניסניץ’ על שטרח ובא עד לכאן ועל השיחה המרתקת!
אני מקווה שכולנו למדנו משהו וספגנו משהו מדבריו של מר ניסניץ’.
עכשיו תצאו להפסקה של עשר דקות ואז הלימודים ימשכו כרגיל. המשך יום נעים!” המנהלת סיימה את השיחה וכולנו יצאנו
“זה נורא! לא חשבתי שדבר כזה קרה. אני יודע שבני האדם הרבה יותר אכזריים מאיתנו אבל ברמה כזו?” ברייני נרעד ואני חיבקתי את כתפיו בידי
“אני מצטערת שהיית צריך לשמוע סיפור כזה” אמרתי והבטתי בברייני בחשש
“זה בסדר קאסי. אולי אני צעיר אבל זה לא אומר שאני לא יכול להכיל את זה” ברייני השעין לרגע את ראשו על זרועי ולאחר מכן הזדקף והתנער מידי שחיבקה אותו.
שתקנו לכמה דקות ואז שאלתי “איזה שיעור יש עכשיו?”
“הפסקה עשר דקות ואז מתמטיקה ” ענה
“מתמטיקה! ” קראתי בייאוש
“אני אעזור לך בבית במה שלא תדעי” חייך אלי ברייני את החיוך המתוק והשובב שלו
“איזה כיף. ממש יאי לי. אחי הקטן והחייזרי ילמד אותי מתמטיקה. וזה בכלל לא משנה שהוא קטן ממני בחמש שנים” אמרתי בציניות. ברייני גיחך בהיסוס לא בטוח לגמרי בתגובה הנכונה.
“תגובה טובה” הנהנתי למראה המבט השואל שלו והוא חייך בהקלה.
הצלצול לשיעור השני נשמע.
“אוי הדברים שלי נמצאים בבית!” נזכר ברייני
משכתי אותו לפינה כלשהי ונעמדתי עם הגב אליו כך שהסתרתי כמעט את כולו. שלפתי את הפלאפון והעמדתי פנים שאני מסמסת
“תמהר” לחשתי לו.
“תודה” לחש ונעלם בהבזק תכלכל.
בדרך כלל בראם וברייני נמנעים מלהשתמש ביכולתיהם בפומבי אך מדי פעם כשיש צורך אני עוזרת לברייני ויוצרת הסחת דעת כך שהוא יכול להזיז דברים בטלקנזיס( יכולת להזיז דברים ולשנות מצבי צבירה בעזרת המחשבה) או להעלם בטלפורציה כמו עכשיו( יכולת לעבור ממקום למקום בשניה תוך שימוש בחלל בין ממדי).
לאחר מספר שניות ברייני הופיע שוב עם התיק שלו.
“יופי. זה היה ממש מהיר!” שיבחתי אותו.
“תודה” הוא העביר את ידו בשיערו הבלונד-שטני במבוכה “בואי נלך מהר לשיעור” אמר והמשכנו בדרכנו לכיתה שבה שנינו למדנו מתמטיקה

אחי הקטן
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

מדהים!
דירגתי חמש, זה כל כך יפה!
אי אפשר להתעלם מהכתיבה שלך. היא כזאת כנה ונחמדה… זה ממש נפלא….
אהבתי שאת המשכת את הסיפור הקודם שלך על האח החייזר….
למען האמת, גם אני כתבתי סיפור על השואה שקוראים לו “מעשה טוב”. אשמח אם תגיבי לו בדף התגובות :)
-בקיצור אהבתי.

06/08/2016 16:42

תודה רבה. אקרא כשיתפנה לי זמן

07/08/2016 21:10
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך