אלונה

18/04/2017 499 צפיות 3 תגובות

אלונה בחנה את החלונות הסגורים באוטובוס. היה יום חם. האוויר הדחוס וריח הזיעה החמצמץ מכל האנשים לבושי החליפות  איים לחנוק אותה אבל היא ידעה שאם תנסה לפתוח חלון מייד יקום מישהו ויסגור אותו.
היא עצמה את עיניה . זכרון המיטה הסתורה, העור הלח,  מגע הסדין הקריר, תערובת  ניחוחות  הלילך על אדן החלון ריח הסקס  הצליח להרחיק אותה מהנסיעה הזאת.
היה לה מצב רוח טוב, חגיגי. בערב היא תחזור ויחכו לה נרות  דולקים ושולחן ערוך ואחר כך מבטים, נשיקות, אהבה. כמה טוב שהסכימה.
האוטובוס עצר. היא קמה, לקחה את התיק הגדוש בניירות ופילסה את הדרך ליציאה, לאוויר הצח.
היא הביטה בשעון. עוד רבע שעה היא צריכה להיות באולם .
בצעד מהיר עברה את שער הברזל המפוסל, את הגינות המטופחות בצדי השביל, העצים הגזומים בצורות גיאומטריות, שואפת פנימה  את עושר צבעי הפריחה.
כל הקבוצה כבר היתה מחוץ לאולם. פטפוט אחרון וצריך להכנס.
האוויר הקר בחדר מכה בה, למרות  בגדי החורף. ארבע מיטות מפוזרות על רצפת השייש הבהיר  באולם ענק עם תקרה גבוהה ואורות נאון בצבע לבן בוהק. על המיטות יש דמויות , כמו בובות שעווה .
פרופסור פונטי , גבוה ורזה, בחלוק לבן, משקפי מתכת מעוטרי זהב מונחים ברישול על אפו הארוך, נובח  בקול עמוק את סדרי החלוקה לקבוצות.
אלונה שמחה להיות עם 3 בנות ועומר, שהוא כמעט בת. היא יודעת מספורי  חברים שהפעם הראשונה  בניתוח פתולוגי   לא קלה . עכשיו רק מראים להם.  בפעם הבאה גם אלונה תצטרך לאחוז באיזמל.
בעודה צועדת לעבר שולחן הניתוח המיועד, חשה את היובש בפה, הדופק המהיר .
אוי לא!  על מיטת הברזל שוכבת נערה ערומה. עורה השעווני כמעט שקוף, מבליט את השלמות הבלתי נתפסת של הפנים , הצואר הארוך, השדיים המושלמים, רגליים ארוכות. שיער בלונדיני מפוזר בתלתלים רכים על שולחן הברזל השחור. שיער הערווה הבהיר חבוי בתוך מפתח ירכיים מושלמות.
אלונה מרגישה שקשה לה לנשום. היא נאחזה בפאולה שעומדת לידה, לוחצת את ידה בחוזקה. היא רואה שגם לפאולה קשה, והיא ממצמצת מתחת למשקפיה העבים, שפתיה קפוצות במאמץ .
כמו בחלום נשמע קולו של הפתולוג נותן הוראות לאסיסטנט .מסביב, מרחוק,  אלונה שומעת בליל  דיבור של שאר הקבוצות, כמו הד.
“מדובר בבחורה בת 16″, הפרופסור אומר,”  שאובחנה כסובלת מלימפומה . תפקידנו לבדוק אבר אחר אבר ולהגיד מה המסקנות שלנו בסופו של התהליך. נתחיל בראש”.
בזמן שמתחיל ניסור עצם הגולגולת , אלונה מתאמצת להתרכז באורות שמעליה. שום דבר לא מכין אותה לכאב המפלח שעוטף את ראשה . היא לא מצליחה להחניק צעקה , ערה למבטים המופתעים מחבריה לקבוצה.
“סקוזטה”, היא ממלמלת ויוצאת , כמעט רצה . רק להתרחק , להרגיע את הלחץ הנורא על ראשה. היא נותנת לרוח הקרירה ללטף את פניה, עדיין אחוזה במלקחי הכאב, שהולך ונחלש אט אט.
היא לא מצליחה להבין. דווקא היא, החזקה, הנחושה. היא, שתמיד הובילה את כולם. דווקא היא  צריכה להראות חולשה כזאת? בצל המבוכה, אי הנוחות, הכאב  הטרי עדיין,  היא חוזרת לאולם. צחנת צואה ורקבון חובטים בנחיריה. עוד לא הספיקו לרוקן את הצואה שנאספה ממעי הגוויות, אסופים בדליים ליד שולחנות הניתוח .
מרחוק היא מזהה את שאר הקבוצות אך היא ממהרת לקבוצה  שלה. קר לה . יד קפואה מחזיקה בחוליות הצואר שלה. היא מצטמררת, מנסה להתרכז בדיסקציה שנמצאת בשלבים מתקדמים.
הגופה הפעורה כבר לא דומה לגוף נערה. המוח מונח ליד הגולגולת הפתוחה ורק הפנים נשארו שלמות.עיניים תכולות גדולות בתוך פני שיש מושלמות, מביטות בריק.
אלונה מתרכזת בגוש האפור עם הפתולים האפיניים. “זו הנשמה”, היא חושבת. בתוך העיסה הזאת חבויים החלומות, האהבות של הילדה הזאת. ילדה כמוה. רק  ארבע שנות חיים מפרידות ביניהן. איך תוכל להמשיך עכשיו?
הפרופסור ממשיך בדיבורו המונוטוני אבל אלונה מרחפת במצב חצי הכרתי .היא רואה שברי תמונות מהילדות שלה, נופים ירוקים וצבעים עליזים , וכולם מתערבלים  בראשה עם ריח של מוות ויאוש.
היא מגיעה הביתה, זוכרת במעומעם את הנסיעה. כל רצונה מסתכם בהתכרבלות מתחת   לשמיכת הפוך.לישון.  כשתקום כבר יהיה יום חדש. החיים ממשיכים. השבוע רק החל.
 איך יכלה לדעת שזה יהיה השבוע שבו תבין שהחיים שהכירה  לא ישובו עוד.

אלונה
דרג את הסיפור

תגובות (3)

אם לדעתכם מקום הסיפור הזה אמור להיות בקטגוריה אחרת, אנא ידעו אותי.אם בכלל…

18/04/2017 17:43

אני מאוהבת בתיאורים חדים כמו שלך, ברור שניחנת בכישרון. יכולתי לדמיין חדר מתים, מזל שלא התחלתי להריח ריח צואה.

19/04/2017 00:26

תודה. או לא?

19/04/2017 06:32
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך