הסיפור הזוכה במקום השלישי בתחרות הסיפורים 2 הוא הסיפור היום האחרון לפני מחר שכתב Tal S

Tears of Rain 26/10/2019 31 צפיות אין תגובות

הסיפור המנצח בתחרות הסיפורים 2 הוא הסיפור היום האחרון לפני מחר שכתב Tal S.

היום האחרון לפני מחר\Tal S

היום האחרון לפני מחר
החלטתי שאת מחר, הווה אומר, היום האחרון אני אשמור לעצמי, אשב בבית הקט שלנו ברחוב פוסטרוס 8 ואחשוב בשקט על כל מה שעברתי עד הלום. מכירים את זה שבסרטים כל החיים חולפים לפנייך בהבזק, ככה אני מדמיין את הרגע הזה. היום מרגיש לי כמו הזמן הכי נכון להגיד שלום, לארגן את הסידורים המתאימים ולהיפרד מכל האנשים שדאגו לי כל החיים, לא שהיה כל כך הרבה זמן לדאוג או שהספקתי הרבה, אפילו חברה אין לי בשביל להיפרד ממנה כמו שצריך (לא מפליא בהתחשב בכך שעד לפני שנתיים הייתי מעדיף לרוץ לבוש בגדים אדומים בפמפלונה מאשר לגשת לדבר עם ילדה יפה מהשכבה וזה עוד אפילו לפני שהזכרנו את מירבלי, הילדה הכי המדהימה בכיתה).
שבועיים לפני
היום הגדול כמעט הגיע. מחר ימלאו לי 16 אביבים וסוף סוף אזכה לקבל את כל מה שבן עשרה מצוי חולם עליו. אני יודע מה אתם חושבים, אבל לא מדובר בעוד מתנה גדולה, אפילו לא במשקפי ה’גוגל גלאס אר’ החדשים.. למרות שהייתי מת לקבל זוג כזה, שיאפשרו לי להתחיל לשלוט במציאות הרבודה בסביבת התיכון.
כל אדם שפוי שאני מכיר, סופר את הימים עד שהוא מגיע לרגע הזה, שהוא באמת, אם נצליח להתעלות מעל לקלישאות השגורות, רגע של פעם בחיים.
בשעה עשר בדיוק אני צפוי לקבל את המעטפה. למעשה, התהליך יותר מורכב, כי כבר בשמונה אני צריך להתייצב בלשכה הממשלתית לענייני גורל, שם אעבור ראיון עומק עם הפקיד והפסיכיאטר התורן ובדיקת רופא מקיפה. אם הכל ילך כמצופה, אוכל לבחור להכניס את ידי לתוך הכובע הכסוף, המחודד והמפורסם של השר (יש ויכוחים האם הכובע יותר מחודד או יותר כסוף, אבל אין עוררין שמדובר בכובע המפורסם בעולם). הכובע שטומן בחובו מעטפה פשוטה שמכילה את הגורל, העתיד והחיים של כולנו.
נכון כשהייתם קטנים חלמתם להיות אסטרונאוט או שחקן כדורגל מפורסם כשתהיו גדולים, אז אני תמיד דמיינתי את עצמי כמגלה עתידות וחשבתי שיום יבוא ואני אעבוד בלשכה ואהיה עוזרו האישי של השר לענייני גורל (לתומי חשבתי שהם מעסיקים מגלי עתידות).
רק בשנים האחרונות, גיליתי ש”פיית השיניים” לא באמת קיימת ושהלשכה לא באמת מעסיקה מגדת עתידות או קוראים בקלפים. אבל זה העלה תהייה עוד יותר גדולה. עד לאותו הרגע התשובה הייתה ברורה מבחינתי, אך ברגע שנשמטה הקרקע מתחת להסבר (ההגיוני פחות או יותר) שבראשי, שמועסקים מגלי עתידות למיניהם, על שמותיהם המגוונים, נותרתי עם סימן שאלה אחד גדול. איך הם יודעים מה לכתוב במעטפה לגבי כל אזרח ואזרח במדינה?
דבר אחד ידעתי, שהמעטפות צודקות ב-100%, עד עכשיו כל האנשים שהכרתי בחיי וגם ממה ששמעתי מהורי, למעט אולי הדוד פורצ’ן, שאף אחד לא יודע באמת מה קרה איתו ומה כתוב במעטפה ששלף מהכובע.
ברגע שמלאו לך 16, העולם התחלק לשניים, ה”יודעים” וה”נמנעים” והיו כמובן את אלו שלא זכו לקבל את המעטפה, אבל אפשר להחשיב אותם בקבוצת ה”נמנעים”, אני תמיד כיניתי אותם בלב “נמנעים שלא מרצון”.
זואי התרגשה בשבילי. ‘הייתי מתה שיגיע הרגע שלי’ היא ציינה בערב שלפני. ‘יש לך רק שנה לחכות’ הגבתי אוטומטית כדי לנחם אותה, אך בלב הודיתי להורי שילדו אותי בזמן המתאים, דהיינו שנה לפניה. הייתי משתגע מציפייה במצב הפוך. דיברנו שעות על מה כדאי לבחור. כל החיים שלנו מכינים אותנו לרגע הזה, אבל עדיין ברגע האמת ההרגשה אחרת –רק אז מרגישים שעתיד החיים שלנו באמת תלוי בזה. ‘אני כבר יודעת מה אבחר’ היא זורקת לחלל האוויר בקלילות. ‘חכי שתגיעי לרגע עצמו, נראה מה תחליטי’.
בבוקר הגורלי כססתי אצבעות, למרות שאמא תמיד אומרת שזה הרגל רע, כשאני לחוץ, אני לא שולט בזה.
צעדתי ללשכה בראש מורם וביטחון מדומה, בדיוק כפי שלימדו אותנו בשיעור “התמודדות עם הגורל” fake it till you make it (“fate it”). הרגע המיוחד מיאן להגיע, אך בסוף מצאתי עצמי עומד מול העוזר האישי של השר לענייני גורל.
הוא הסיר באיטיות את הכובע המפורסם, ראיתי משהו מבצבץ מפנים וקורא לי לגשת אליו כאבן שואבת. התקדמתי צעד אחד והושטתי ידי אל המעטפה האפורה המחוספסת של הלשכה, עליה מוטבע הסמל הידוע של שתי הידיים מרחפות מעל כדור בדולח שנראה כמו כדור הארץ מוקטן.
עמוק בלב תמיד ידעתי ובדרך הביתה כבר לא היה לי ספק שאני אחד מה”יודעים”, לא הייתי מסוגל להתאפק ולחיות את חיי עם אי הוודאות והידיעה שמנעתי מעצמי לדעת מה צופן העתיד. התיישבתי לבדי בחדר ופתחתי אותה בעדינות. בהתחלה עצמתי את העיניים ואז פקחתי אותן לאט לאט, רק כדי לעצום אותם שוב בחוזקה ברגע שראיתי מה כתוב שם. שפשפתי אותם חזק כלא מאמין שחרב עליי עולמי.
התאריך הופיע בשחור על גבי לבן, לא הייתה דרך לברוח מהאמת.. לא משנה כמה ניסיתי להכחיש או להתחמק, בכל פעם שחזרתי למעטפה בשבוע שלאחר מכן, התאריך נשאר קבוע והוא הצביע על עוד 16 יום כתאריך הפטירה שלי/יום הדין או כל ביטוי יפה יותר שתבחרו לתאר את הרגע הקשה ביותר בחייו של אדם או אולי יותר נכון במותו של אדם. כמה סימבולי שאני עומד לחלוף מהעולם בדיוק בגיל 16 שנים ו-16 ימים (לא באמת עניין אף אחד).
היום האחרון לפני מחר
פרידות הן אף פעם לא קלות, בייחוד כשמדובר בילדים. הייתי ילד שצריך להיפרד מכולם, מההורים, אחותי הקטנה, חברים מהתיכון. הבנתי שבעבר אנשים התעסקו במקרה הטוב בצוואה שלהם וגם זה בגיל מאוחר, מי חלם פעם שהיום כולם יארגנו את סידורי ההלוויה של עצמם.
מחר
אף אחד לא יודע איך ומתי בדיוק במהלך היום זה יקרה, שמעתי על כאלה שנטלו את חייהם כי לא יכלו לסבול את אי הודאות, אני פשוט חיכיתי לבד, דקה אחר דקה, עד שזה לבסוף קרה…
היום הראשון שאחרי מחר
אף אחד לא יודע להסביר בדיוק מה קרה, בחצות לא הבנתי אם אני בעולם הזה או הבא, אולם אחרי שעה קלה, בה ישבתי על אותה מיטה בחדר בהלם מוחלט, ירדתי בריצה אל ההורים והרגשתי חי יותר מתמיד בחגיגות הלוויה של עצמי.
בעוד חמישים שנה, כשיחלוף צו הצנזורה הממשלתי “המקרה החריג של הילד מפוסטרוס”, אקבל זימון ללשכת השר, שיחשוף בפני את הטכנולוגיה המתקדמת שאפשרה למחשבי הקוונטים הבלתי נתפסים לנוע במהירויות העולות על מהירות האור שעד אז נחשבה למשימה בלתי אפשרית ולהשיג נגישות לקובץ מסוים שקיים במחשבי העתיד ומכיל את תאריכי הפטירה של כלל אזרחי המדינה. הוא יטרח להתנצל באופן רשמי בשם הפקיד שהזין את הנתונים על הטעות הבודדת שעשה בתאריך שלי ואני אקבל ההתנצלות עם חיוך בזווית הפה (מעולם לא אהבתי בירוקרטיה).
אך באותו רגע לא עניין אותי דבר, ניצחתי את הגורל. הייתי האדם המאושר בעולם, היחיד שמשוחרר באופן מלא מהעתיד ומכבלי הידיעה.
כשניגשתי למירבלי הביטחון שלי כבר היה אמיתי.

הסיפור הזוכה במקום השלישי בתחרות הסיפורים 2 הוא הסיפור היום האחרון לפני מחר שכתב Tal S
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך