Ariel
אז זה הסיפור לתחרות הכתיבה של OTDS. למי שלא הבין לאחר הרווח הגדול נקודת המבט אשר ממנה מסופר הסיפור משתנה ולאחריו הסיפור מסופר מנק' מבטה של האמא. מקווה שזה עונה על דרישות המשימה... אשמח להערות, הארות ושאר תגובות.

ים של רוך – תחרות הסיפורים של OTDS

Ariel 06/09/2016 829 צפיות 18 תגובות
אז זה הסיפור לתחרות הכתיבה של OTDS. למי שלא הבין לאחר הרווח הגדול נקודת המבט אשר ממנה מסופר הסיפור משתנה ולאחריו הסיפור מסופר מנק' מבטה של האמא. מקווה שזה עונה על דרישות המשימה... אשמח להערות, הארות ושאר תגובות.

אני מתעוררת בבוקר לקול השעון המעורר ומותחת את ידיי עד שהן נמצאות הרחק הרחק מגופי. אני תוהה אם גם היום הזה יהיה כמו רוב הימים האחרים בחיי, יום מחורבן. עמוק בלבי אני מקווה שאולי היום כשאסתכל במראה אני לא אגעל מגופי מלא השומנים. אולי היום, בהפסקות, עוד מישהו יארח לי חברה מלבד הספסל החום שבלובי בית הספר. הספסל שעליו אני יושבת מדי יום כבר חודש, מיום תחילת הלימודים. אני מקווה שהפסיכולוגית תבין סוף סוף שהכדורים נוגדי – הדיכאון לא עוזרים לי.
“לא ניסית את זה. זה יעזור, אני מבטיחה.” כך אומרת לי הפסיכולוגית שלוש פעמים בשבוע, מבטיחה הבטחות לשווא. מחשבות אובדניות תמיד היו במוחי אך הפעם הן בולטות יותר מתמיד. עד מתי אוכל לסבול את הצקות התלמידים בבית הספר? עד מתי אוכל לסבול את הוריי שלא נותנים לי דקה של תשומת לב ואז מתפלאים שאני מסתגרת בחדרי ושומעת מטאל. הם לא מבינים שהמוסיקה היא הדבר היחיד בחיי שעוד מספק לי נחמה. לולא הגיטרה והפלייליסטים שלי הייתי מזמן מגלה אם אלוהים קיים. לא האמנתי שאצליח לקום ממיטתי גם היום. והנה, אני קמה ממיטתי לעוד יום חדש. יום שסביר להניח שטומן בחובו הפתעות לא נעימות כלל, עבורי. אני מושיטה את ידי אל ידית המתכת שעל דלת חדרי והיא נפתחה בחריקה. אחר, במטבח, אני מטה את שקית הקורנפלקס כדי שאלה ייפלו לקערה ואוכלת את פתיתי התירס הקלויים…

*

ליבי פועם בחוזקה וזיעה קרה מכסה את מצחי. אני פותחת את דלת הבית בזריזות בשעה שאני תוהה אם היא באמת יכלה לעשות זאת לה, ולי. אני מורידה את רצועת התיק שעל כתפי הימנית ומשליכה אותו לסלון. אני רצה לחדרה וכשאני מגיעה לדלת אני מגלה שהיא נעולה. אני דופקת עליה בחוזקה אך שום קול לא נשמע מלבד שירי מטאל הנוראיים שהיא שומעת. ‘אני לא צריכה לדאוג,’ אני אומרת לעצמי. ‘זה קרה לי בעבר, אני לא צריכה לדאוג.’ אבל הפעם אני לא מצליחה להירגע. הפעם אני יודעת שזה שונה, קרה לה משהו נורא. אני דופקת על דלת חדרה שוב. ידיי מאדימות וחורים קטנים נפערים בדלת חדרה. “בבקשה שלא עשית את זה,” אני צועקת בקול חנוק מדמעות ובכי. אני מתיישבת בגבי אל הדלת ומתחילה לייבב בבכי. אחרי חמש דקות של בכי רצוף אני דופקת שוב על דלת חדרה. החורים שנפערו לפני זמן מועט גדלים. אני מחליטה לפרוץ את הדלת. הניסיון השלישי עם הפטיש עבד, חור גדול דיו כדי שיאפשר לי לעבור נוצר. אני נכנסת לחדרה לאט, ומביטה בחפצים השונים שבחדרה. הגיטרה השחורה, שידת העץ החומה והאיפור שליד המראה. אני מסיתה את פניי לכיוון מיטתה, גופה מוטל שם, שוכב ללא ניע. האיפור שהיה על פניה נמרח בגלל הדמעות, כנראה. אני מתקרבת אליה וגופי רועד. אני נחבטת בשאלה איך לא הייתי שם בשבילה, איך עזבתי אותה לטובת הקריירה ושאר שטויות. אני מרגישה את רגליי נעשות כבדות יותר ויותר וכך גם גופי, אני מרגישה כאילו מושכים אותי לרצפה. אני מתחילה לראות הבזקים של שחור עד שלבסוף אני נופלת. חולצתי כבר מזמן נרטבה מדמעותיי. כאב עז החל להתפשט באזור החזה. אני מעבירה את ידי לשם אך הכאב לא נחלש ופוסק, כי אם מתחזק. אני מרגישה את עיניי מתחילות להיעצם, אך אני נאבקת בהן בכל כוחי. קול קטן וחלש בראשי לוחש ואומר לי להרפות, לשחרר. לאחר מאמצים רבים להתנגד אני נכנעת ומאפשרת לעיניי להיעצם ולגופי לטבוע בים של רוך ושלווה…

ים של רוך – תחרות הסיפורים של OTDS
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (18)

בשני החלקים של הסיפור, עשית עבודה ממש טובה. אהבתי את התיאורים, ואת העובדה שהכתיבה לא מתאמצת ומאולצת מדי. (חוץ מכמה מילים פה ושם חח) מה שכן, בחלק השני של הסיפור- קצת התבלבלתי, הכול רץ מהר ולרגע הייתי צריכה לעצור ולקרוא שוב. בסוף, לא ברור מה קרה לאמא, אם היא חיה או מתה..
*”נותנת לגופי להשתלט על רצונותיי ומוחי.” – אולי התכוונת ההפך?
*אני חושבת שברחו לך כמה מילים פה ושם.
בסך הכול, מאוד נהנתי לקרוא :)

06/09/2016 19:17

    תודה רבה!

    06/09/2016 19:24

    לגבי האמא, בסוף הסיפור היא מקבלת התקף לב (“כאב עז החל להתפשט באזור החזה”) ומתה…

    06/09/2016 19:26

    תודה!
    ולגבי הדמיון בין הקטעים, אינני חושב שהקטעים באמת כה דומים. קרי, מלבד החלק עם ההתאבדות שגם היא שונה מלבד הרעיון הכללי אני לא רואה עוד חלק זהה…

    07/09/2016 13:14

    התגובה שלמעלה יועדה ל – A.K. Koren

    07/09/2016 13:48

עכשיו, אחרי שהסברת וקראתי שוב הבנתי את זה.. ;)

06/09/2016 19:43

איזה יופי.. ממש מעולה.
הייתי בכל רגע עם הדמויות.
קצת תיקונים… רשמת ‘ידית ברזל’. עדיף לרשום ‘ידית מתכתית’ (ידית ברזל היא ‘קצת’ כבדה ????).

06/09/2016 22:15

    תודה!

    07/09/2016 06:51

כתבת טוב אבל אני מצטערת לומר ובאמת שאני לא רוצה להעליב אותך אבל זה ממש לא מקורי. לא רק שזה לא מקורי זה דומה מידי, הרבה יותר מידי לקטע שכותבת באתר הזה כתבה לפני מספר ימים.
הנה הקישור:
https://www.tale.co.il/סיפורי-חיים/סיפורים-מהקופסא/פס-אור-דק.html
תשימי לב שיש יותר מדי נקודות דמיון והם יותר מדי דומות.
שוב סליחה

06/09/2016 22:29

    תודה!
    ולגבי הדימיון בין הקטעים, אינני חושב שהקטעים באמת כה דומים. קרי, מלבד החלק של ההתאבדות שגם הוא שונה אני לא רואה את חלק זהה…

    07/09/2016 13:46

אתה כותב יפה! ואני עייפה.

07/09/2016 02:15

    תודה רבה!

    07/09/2016 06:52

הכתיבה טובה מאוד, מושכת מעניינת, הרבה תיאורים כמו שצריך, רק הרעיון עצמו פחות מקורי לדעתי

08/09/2016 15:13

    תודה!

    08/09/2016 16:42

אני כל כך אוהבת כשיש נקודות מבט משתנות בסיפורים. כל כך מעניין ואמיתי בעיניי.
הכתיבה מדהימה והייתי בסיטואציה והרגשתי את הכאב ואת כל מה שהיה להרגיש בצורה שגרמה לי להשתנק קצת. אמנם זה היה קצת סטיגמתי בעיניי, מטאל וכל השאר…אבל בכל זאת, היה מאוד מהנה לקרוא.
בכלל, כמו שאמרתי לא פעם, אני חובבת סיפורים שמסתובבים סביב מוות. זה כמו לחקור את העניין בעיניי, כמו לקרוא על סכנה בצורה שאפשר להרגיש אותה בלי להחזיק אקדחים. תודה רבה. גרמת לי לחשוב שנית על הערכת המתמודדים באתגר הזה.

08/09/2016 18:37

    תודה רבה!
    ולגבי המטאל, אני בעצמי חובב מטאל לא קטן למעשה רוב הפלייליסטים שלי בטלפון מורכבים משירי מטאל אך מכיוון שהייתי צריך להיכנס לראשה ומחשבותיה של האמא כתבתי שהזאנר נשמע נורא(בעינה כמובן)…

    08/09/2016 18:43

    חחח הבנתי. עוול קטן לאמהות המגניבות חובבות המטאל אי שם.

    08/09/2016 18:54

    אם יש כאלה.. חח

    08/09/2016 18:55
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך