נשמה שחורה

10/01/2011 845 צפיות 5 תגובות

נשמה שחורה

“אתה רואה אותה ככה? שכובה מעולפת על הקרקע?”
“כן..” עניתי.
“אתה יודע למה היא ככה? אתה יודע למה זה?”
“לא..” לא הייתי בטוח למה הוא מתכוון בדיוק.
“כי זה הסוף שלה.
זהו.
היא גמורה.
אין לה עוד הרבה.”
זה נאמר בדרמטיות כזו. כאילו כרגע הוא עצמו חרץ את גורלה.
“בת כמה היא בכלל ? קשה לראות…” שאלתי, מסוקרן.
“17, היא כבר בת 17…” הוא אמר ונאנח.
לפתע נראה כאילו עברה במוחו מחשבה מפתיעה.
הוא לקח את המקל שהחזיק ביד מאז תחילת שיחתנו, והתחיל לדחוף אותה בעזרתו תוך כדי שהוא אומר לי בהתרגשות וחרדה בו זמנית:
” אתה יודע מה? זה יכול להיות אפילו כבר עכשיו… הנה… יכול להיות שזה קרה…”
אמר ודחף את המקל וצרח אליה בכיוון הקרקע:
“לוסי ! לוסי ! את חיה ??!”
לפתע התעוררה היא לחיים, הסתכלה עליו בשמחה והתחילה לכשכש בזנב.
הוא צחק לעצמו באושר ושביעות רצון.
” אוי איך שאני אוהב אותה! היא תחיה לנצח הכלבה הזאת , אני אומר לך, תשמע מה שאני אומר… לנצח! תזכור מה שאמרתי לך! את כולנו היא תקבור!”.
עד היום אני לא יודע אם השכן שלי, גיל, רצה שהיא תמות באותו רגע או לא. נראה היה כאילו הוא התרגש למצוא את המוות מגיע ככה בנוכחותו, כאילו הוא ממש תופס את מלאך המוות על חם בביצוע עבודתו. מה שבטוח הוא שבאותו רגע, הוא היה בטוח שהיא הולכת לה לעולמה, ומסתבר שהוא עשה את התרגיל הזה כבר כמה פעמים לפני, מאז שהיא נהייתה עייפה כזו, לוסי הזקנה.

גיל תמיד טען שהוא אתיופי.
מה שעלול להטעות אדם מן היישוב, שמנסה לעשות השערה אתנית לגביו, כשהוא היה רואה מולו לבקן פולני ממושקף.
באחת הפעמים, כשדיברנו שיחה די ארוכה הוא סיפר לי את סיפור אילן היוחסין שלו, כפי שהוא ראה אותו.
“שני הוריי, זכרם לברכה, כשהם היו בפולניה היו שניהם בנקאים, שזה, כידוע, מקצוע מאוד אתיופי.”
עצרתי אותו בגיחוך היסטרי, אך למרבה הפתעתי הוא פשוט בהה בי בתמיהה והמשיך. הוא לא היה ציני.
” לשניהם, היה את אותו שם המשפחה, אפילו לפני שנישאו!
אתה יודע את שם המשפחה שלי בכלל? אתה יודע מהו??”
הייתה לו נטייה לדרמה בכל שיחה שרירותית.
” שוורצמן! חבוב, גיל שוורצמן אנוכי!”.
הוא אמר זאת באותו טון ואותו מבע מדושן בו ג’יימס בונד הכריז על עצמו.
” אתה יודע מה זה אומר בכלל שוורצמן, יש לך אתה מושג בכלל?”.
“האמת , לא…” הודיתי.
” שוורץ ביידיש זה שחור, חבר יקר שלי, שחור! ומן זה כמו באנגלית, בן אדם.
תחבר ביחד מה יוצא לך? מה?
איש שחור! אתה מבין עכשיו? למה לעזאזל אתה חושב שההורים שלי התחתנו אחד עם השני? אה, למה?”
“למה? ” שאלתי כמתבקש.
” הם היו שם, בפולניה, מאוד גזענים באותה התקופה, לא היו מערבבים בין הצבעים, כמו היום, ואף אחד מהיהודים שם, לא רצה להתחתן עם האתיופים, ורק אמרו להם שהם צריכים להתחתן בינם לבין עצמם”.
” אבל ההורים שלך…” לא ידעתי איך לנסח את זה בלי להישמע מעליב.
” הם לא היו שחורים?”
“בטח שכן, כמוני.”
לא היה נראה לי כאילו אוכל באמת לרדת לסוף דעתו, אם יש כזה.
“אתה בטח חושב שאני משוגע או עיוור!!” אמר וצחק כשראה שאני לא מגיב.
” אני רואה את צבע העור שלי וראיתי גם בזמנו את צבע העור של הוריי כמובן… שינוחו על משכבם בשלום.”
“ו…” ניסיתי למשוך אותו למסקנה המתבקשת.
“טיפולי פיגמנטציה!” הכריז בניצחון והמשיך.
” באותו זמן בדיוק גילו איך להפוך שחורים ללבנים יותר והיהודים היו הראשונים שהתנדבו לעשות את הניסויים, כי הם מאוד לא אהבו את כל השוורצים שהיו איתם, חשבו שזה מאיזה לכלוך בגוף שלהם.
ההורים שלי לא סיפרו לי את זה אף פעם ולא דיברו איתי על זה כי הם התביישו בזה מאוד.
הבנתי את זה רק לאחר שנפטרו.”
הנחתי שלא יהיה לי טעם להמשיך ולנסות להבין, ובסופו של דבר הנחתי לנושא.

אני עדיין לא יודע אם באמת נבואתו של גיל, לגבי זה שלוסי תקבור את כולנו, תתגשם, מכיוון שלוסי עדיין חיה היום, מה שאומר שהיא בת 22, שזה פחות או יותר 154 בשנות אדם, אבל את גיל היא כן קברה, אחרי שגופתו הובאה לארץ בשנה שעברה מארה”ב, שם הוא יצא לעשות טיול שורשים, לדבריו.
מסתבר שהוא היה בניו יורק, קנה בגדים, שרשראות, עשה קעקוע וסיגל לעצמו דיבור מעט גס יותר מלשונו האשכנזית הרגילה, וכשהוא הוא הגיע במלוא תפארתו לאחד משכונותיה של הארלם, חבורת נרקומנים לא הצליחה לראות את נפשו האתיופית מבעד לחזות הרכיכה הפולנית המטעה, ודקרו אותו למוות בעודם שודדים ממנו את כל מה שהיה עליו.

ביום ההלוויה הגעתי די מוקדם לבית העלמין.
אחרי כחצי שעה הגיע אוטובוס די מפואר עם לוגו של איזושהי חברה פיננסית שזכרתי את שמה במעורפל.
מהאוטובוס יצאו אתיופים לבושי חליפות, לחלוק כבוד אחרון לגיל, ואחד מהם, שכנראה היה קרוב יותר לגיל, אף נשא הספד מרגש במה שנשמע כפולנית, בעודו מחניק את דמעותיו מבעד למילים.
כשפניתי לשכן אחר שהיה נוכח, הוא אמר לי שכל מה שהוא ידע זה שהאוטובוס הוא של משפחה רחוקה של גיל מחו”ל.
היה עצוב לי לראות את לוסי שוכבת בבית העלמין, כהרגלה, מעולפת על הקרקע, לא רחוק מקברו של בעליה.
בניסיון לעודד אותה מעט, מצאתי מקל עץ ליד אחת החלקות, הלכתי אליה ונעצתי את המקל בין צלעותיה, בדיוק כמו שגיל היה עושה, וצרחתי לכיוונה : “לוסי! לוסי! את חיה??!” , אך לוסי לא הגיבה בשמחה הפעם.
היא אף לא כשכשה בזנבה.
היא פשוט בהתה בי במבט חודר ומאשים, קמה על רגליה ודידתה לאיטה לכיוון קברו של גיל.
לכשהגיעה לקברו הפתוח, נעמדה היא לרגע קט ממש על פתחו כמו הייתה בוחנת את סביבתה, הרימה את רגלה ונתנה לטבע לעשות את שלו כשהזליפה את מימיה הישר אל העפר שכיסה את גופתו.
לאחר מכן הביטה אלי, כשכשה בזנבה, וחזרה למרבצה הטבעי.
נראה לי שהיא עשתה זאת בכוונה. אני לא מבין גדול בכלבים וביכולותיהם בהבעות פנים, אבל עד היום אני די בטוח שהיא חייכה.

נשמה שחורה
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (5)

סיפור נחמד אהבתי את הסוף …

26/02/2011 21:45

אבל הוא עצוב

26/02/2011 21:46

תודה רבה… הסוף אכן קצת עצוב

27/02/2011 07:24
.

זה פצצתי!!!!!!

11/11/2012 04:52

תודה מירה! שמח שנהנית!

11/11/2012 06:21
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך