זיכרון עבר

12/04/2011 434 צפיות אין תגובות

במוצאי השבת בתחנת האוטובוס הוא שאל שאלה.
ללכת?
עניתי בחיוב. יומים אחרי הגיע בשורה מרה ובבכי מר ביקשתי תחזור התחננתי תחזור אבל איש לא ענה מהלך השבעה דמעה לא זלגה.אני חושב שזו מין אשלייה של תקווה שנתנה בי אמונה שכל זה עומד להשתנות אבל לאט לאט המילה ”תקווה “התחילה להמחק והתחלתי להבין את משמעות המילה שתקווה זה סתם משהו זמני להאחז. ובגילוי המצבה גיליתי שהתקווה נעלמה והוחלפה בחריטה.

זיכרון עבר
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
1 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך