זאת אני112
זה לתחרות, אשמח לשמוע דעות.

אחי הגדול אריק

זאת אני112 22/03/2018 245 צפיות אין תגובות
זה לתחרות, אשמח לשמוע דעות.

בדרך כלל כשאני מגיע הביתה, אחי הגדול אריק מחכה לי ושואל אותי מה שלומי. אבל היום הוא לא נמצא, אלא אמא שלי. “שלום שמואל” היא אומרת לי “מה שלומך? איך היה בבית ספר?”. אני מאוד מופתע שאריק לא נמצא, שאני שוכח את הנימוסים שלי וישר שואל “איפה אריק? למה הוא לא פה?”. אמא שלי מסתירה את הכעס על חוסר הנימוס שלי וההתעלמות ממנה, ובמקום זה מופיעה על פנייה דאגה. “הצבא צריך עוד חיילים. החזית במצריים צריכה עוד תמיכה. אריק יצא למלחמה עם הגדוד שלו”. פניי נופלים. המלחמה קשה, יש הרבה פצועים והרוגים. אריק נמצא ביחידה קרבית מובחרת, ואם הוא יצא למלחמה הוא בסכנה גדולה. “אמא, תבטיחי לי שהוא יחזור. בבקשה תבטיחי לי!” אני מתחיל לבכות ואמא באה לחבק אותי. היא לא אומרת שום דבר ורק מצטרפת לבכי שלי. אני לא מוכן לאבד את אחי הגדול, האוהב והמתחשב, אריק. אח שלי, כשרק הייתי בן 7 לימד אותי לרכוב על אופניים ולבנות סירה מנייר. אני לא מסוגל לעמוד בזה יותר. אני יוצא החוצה ורץ למקום המחבוא הסודי שלי. מבנה בטון קטן ונטוש שמוסווה בשיחים מאחורי המכולת. אני מופתע למצוא שם את חברתי הטובה שרון. “מה קורה שמואל?” היא שואלת אותי כשהיא רואה אותי מתיישב בוכה על אחת הכריות הרכות שהבאנו לשם באחד הימים. “זה אריק. הוא יצא למלחמה, לחזית במצריים. הוא בטח לא יחזור” אני אומר לה ומנסה לעצור את הדמעות. בהתחלה היא לא יודעת מה לומר, ורק מתיישבת לידי. אבל אז היא אומרת פתאום “אריק חזק. הוא תמיד היה לוחם טוב. היו כאלה שחזרו במלחמה ב-67, ויהיו כאלה שיחזרו גם עכשיו. אני בטוחה שאריק יהיה אחד מהם”. אני לא יודע מה להגיד. כבר הצלחתי לעצור את הדמעות, אבל המחשבה על כך שאני עלול לאבד את אריק התניע אותן מחדש. לשרון לקח רבע שעה להרגיע אותי, אבל בסוף היא הצליחה כמו תמיד. אבא של שרון נהרג במלחמת ששת הימים לפני 7 שנים, והיא בטח יודעת איך זה לאבד אדם קרוב על אף שהייתה רק בת 9. כשהיא מסיימת לנחם אותי אנחנו הולכים למכולת וקונים לנו חטיפים, ואז חוזרים למקום המחבוא שלנו ונשארים שם עד שנהייה מאוחר ואני יודע שאמא שלי בטח דואגת. “אל תדאג, שמואל. הוא יחזור. למענך הוא יחזור” היא אומרת לי ופונה לביתה. כשאני מגיע הביתה אמא שלי ואבא שלי יושבים יחד ליד השולחן עם מבטים מודאגים. אמא שלי רואה שנכנסתי וישר הולכת לחבק אותי ואומרת “שמואל! דאגתי לך נורא. אני יודעת שאתה עצוב. גם אני ואבא עצובים. אבל בבקשה אל תברח ככה”. אני מחבק אותה ואומר “אני מצטער אמא. זה לא יקרה עוד פעם”. אחרי הרבה חיבוקים וחילופי מבטים מודאגים בין ההורים שלי אני הולך לחדרי. ברגע שאני נשכב על המיטה אני נרדם. בבוקר למחרת, כשאני הולך לבית ספר, אני לא מצליח להוציא את אריק מהראש שלי. אני לא מפסיק לחשוב על מה אתו עכשיו ואיפה הוא נמצא. כשאני מגיע לכיתה שרון מחכה לי בשולחן שלנו. “הכול בסדר שמואל?” היא שואלת אותי. “אני חושב שכן” אני אומר לה ומתיישב לידה. במשך היום אני מנסה ללמוד ולהתעלם מהמחשבות על אריק. בצהריים פונה אליי אבי, נער שגר קרוב אליי. “היי שמואל. שמעתי שאח שלך יצא למלחמה. אני מבין אם אתה דואג. גם אבא שלי נסע. הוא מפקד של אחת היחידות הקרביות” הוא אומר לי. “תודה. גם אתה בטח מת מדאגה” אני אומר לו. שנינו חוזרים יחד לשכונה שלנו. אני ואבי לא ממש חברים טובים, אבל עכשיו יש לנו משהו במשותף. הבית שלו יותר קרוב לבית ספר משלי, והוא שואל אותי אם אני רוצה ללכת אליו. “בסדר, אבל קודם אני רגע קופץ לבית שלי להגיד לאמי. היא נורא תדאג אם לא אגיע פתאום”. הוא מהנהן ואני רץ לביתי. אמא שלי מחכה לי בבית, וכשאני אומר לה שאני הולך לאבי היא מחבקת אותי ואומרת לי שזה בסדר. כשאני מגיע לבית של אבי הוא עוד מחכה לי בחוץ. כנראה שלא רצה להיכנס לביתו בלעדיי. ברגע שאנחנו נכנסים אני ישר קולט שמשהו לא בסדר. חייל במדים עומד ליד אמא של אבי וליד אחותו הקטנה, ושתיהן בוכות. גם אבי מבין שמשהו לא בסדר, אבל הוא אפילו לא שואל את החייל, אלא אומר ישר “הוא נהרג נכון?”. ואז אני מבין שהוא מתכוון לאבא שלו. כשהחייל מהנהן אבי מצטרף לאמא שלו ולאחותו ואני מבקש סליחה ויוצא מהבית. אני לא חוזר לבית שלי אלא הולך למחבוא מאחורי המכולת. שרון לא נמצאת שם, אז אני מתיישב על אחת הכריות וחושב על אריק. אני אפילו לא בוכה. אני רק תוהה אם גם כשאני אכנס הביתה מחר או מחרתיים אני אמצא חייל שיספר לי על אחי הגדול שנהרג. הפעם אני חוזר מהר כי הבטחתי לאמא שלי שלא אגיע הביתה מאוחר. כשאני מגיע ההורים שלי נמצאים ואנחנו אוכלים ביחד ארוחת ערב. יום לאחר מכן אני לא רואה את אבי בבית ספר. כעבור 3 ימים, כשאני חוזר מבית הספר, אני מאוד מופתע לראות את אריק מחכה לי בסלון. הוא לובש מדים ומעט חבול, אבל חוץ מזה הוא מחייך וקורא בשמי. אני ישר רץ לחבק אותו והוא אומר לי “זה נגמר שמואל. המלחמה נגמרה. אני בסדר. הצלחתי לחזור, והכול בזכות הדאגה שלך”. הדמעות שזולגות בעיניי אחרי כמה דקות הן לא מהתרגשות. אריק מספר לי על החיילים שנהרגו ועל האובדן של המלחמה. ואז אני נזכר באבא של אבי שבקושי הכרתי, ולזמן הקצר שלשנינו היה משהו במשותף. אני מתחיל לחשוב צער ואובדן כלפי אבי ומשפחתו, אז אני מבקש סליחה ויוצא החוצה להירגע. אני עובר ליד הבית של אבי והכל נדמה לי כחלום, ושמחר אני אקום בבוקר ואגלה שלא הייתה שום מלחמה, אריק מעולם לא נסע ואבא של אבי עדיין נמצא בביתו. מרחוק נדמה שאני שומע בכי על אובדן של בעל או בן, וגם שמחה על חזרה של בן משפחה הביתה. ואז מה שנותר לי הוא רק לקוות שכשאני אהיה גדול ויהיה לי בן, אני בכלל לא אצטרך לדאוג אם הוא יחזור מהמלחמה או לא, ולשמוח תמיד כשהוא חוזר הביתה.

אחי הגדול אריק
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך