אפולוגטי,חנפני ולא מעניין.

11/06/2012 819 צפיות תגובה אחת

הסיפור שלי הוא קצת מוזר. על בחור שלא מזמן הכרתי.
לא באמת.
הייתי רוצה שהסיפור שלי יהיה מוזר,משונה, מרטיט לבבות. לא קיטשי לגמרי כי אם מקורי,אבל עדיין בגבולות הסוף הטוב. אני מתפשרת על סיפור האהבה-זו לא חייבת להיות אהבה לבחור. רק אהבה למשהו שיחזיק אותי. משהו שיהיה מעבר.
———————————————————————————————————–
לא פשטתי את המדים. לפחות לא את כולם. הורדתי את החולצה הצבאית,נשארת עם חולצה לבנה ומכנס. הדיסקית גם נזרקה על השטיח. אני פותחת את המחשב, מקלידה במהירות. צפייה ישירה. הגיע הזמן לשיא של היום שלי.
"אבל אני אוהב אותך, את לא מבינה את זה??" בום. הבחור האמריקאי אומר את שיא התגשמות הפנטזיות הרומנטיות המטופשות והפתטיות שלי. אני לא יכולה ללגלג, איבדתי את היכולת זמנית לצחוק ולזלזל באופן ניכר בסיטואציה המגוחכת שניצבת מול עיני, בצבעים יפים ודרך מצלמה איכותית. אני שבויה בתוך חלום אחר, בתוך תסריט לא כל כך מושקע והוליוודי. הדמויות האמריקאיות בעלות שיער יפה, שופע, חלק בלונדיניות וחלק ברונטיות. זה פחות קריטי. זה החלק הכי מהותי בפרק, כי סאגת האהבה הלא ממומשת שלהם שנובעת מחוסר תשומת לב של צד כזה או אחר מגיעה סוף- סוף לנקודת שבירה,לפיתול בעלילה, לנקודת מפנה. הדמות הנשית לא צריכה לשאול למה דווקא היא מעניינת, כי מדובר במרכז החיים שלה שאותו אני רואה בעיניים פקוחות לרווחה. והיא נהדרת והיא מאופרת באיפוק, והבגדים שלה כל הזמן מתחלפים במהירות מדהימה וכל סט של בגדים מותאם לה, מביע את אפיונה ובאופן כללי יפה מבחינה אסתטית. כמה בחורים רבים עליה, מעוניינים בה. זה הקטע שאני הכי אוהבת בסדרות. את זה שהיא צריכה לבחור, את זה שכולם רוצים אותה. זו יכולה להיות אני. אני יכולה להיות במקומה. במציאות שלי. אני כבר מדמיינת תרחישים בראש, כמה בחורים ואנשים שנותנים לי תשומת לב, ואני כה מבולבלת- לא יודעת מה לעשות, במה לבחור. הרי הבחירה היא באמת קשה כשיש כל כך הרבה אופציות. וגם בפנטזיה כולם נראים יפהפיים, עוד גורם שמקשה על הבחירה.
הפרק נגמר, עוד טמטום לקראת הסוף כדי להחזיק את הצופים במקומם, שיהיו מוכנים ושתהיה להם מוטיבציה גבוהה לצפות בעונה הבאה. זהו, נגמרה העונה. אין לי יותר פרקים לראות בסדרה הזאת. פיניטו, אובר. אני קפואה בכיסא, לא מסוגלת לזוז, תוהה מה אעשה עכשיו. לחפש עוד סדרה, עוד אינספור פרקים שאוכל לצפות בהם מהכיסא הזה. העונה תמה,ואני ממש אהבתי את הסדרה הזאת. תחושה של חמצמצות מתחמקת לפה. אני הולכת למקרר, אוכלת שורה של שוקולד מריר אבל זה עדיין לא עובר. השאלה לא נחה, לא מפסיקה להישאל בראש. מה עכשיו. מה אני עושה עכשיו. אני מסתכלת על השעון ועדיין לא מספיק מאוחר בשביל להירדם. אפילו בשביל להתעורר ב6 כמו תמיד זה לא מספיק. מה עכשיו. מה עכשיו.
המחשבות רצות מהר, וכך גם האותיות במקלדת. הרי עכשיו כל כך קל לכתוב. כל כך קל לבטא את המחשבות שלך, להפיץ אותן ברשת, לצפות לתגובות והתרשמויות חיוביות ושליליות. אתה לא צריך לצנזר, לעצור ולחשוב, לברור לעצמך את המילים המתאימות ביותר. זרם התודעה יכול להתפרס כאן בנעימות, כי הכתיבה הפיזית עצמה לוקחת יותר זמן מהתקתוק המהיר של המקלדת. אני לא רוצה לחשוב על הצבא, על לחזור לשם מחר. עוד פעם לשוב להיות חלק מהמערכת הזאת שבולעת אותך ואז מקיאה אותך שלמה אך מגואלת ברוק, וזה כמובן עד שמגיעים הביתה ופושטים את המדים. אבל אני עדיין עם מדים. מתעצלת להוריד אותם לגמרי. יש אנשים שהדבר הראשון שעושים כשחוזרים מהצבא זה להוריד את המדים, להתקלח, או סתם להחליף בגדים ולהרגיש שהם אנשים אחרים לגמרי, שיש להם פתאום את האמירה והביגוד האישי שלהם שמשקף על דמותם הכה ייחודית ומרעננת לעומת עשרות ומאות המדים הזהים שמתהלכים לצידם בבסיס יום-יום. אבל אני עדיין מרגישה שאני שם. אני לא מצליחה להתנתק מההרגשה הזאת, כי אין לי כבר את רייצ'ל או ג'ון או דיימון, כי העונה כבר נגמרה. אני צריכה לחשוב ולשקול מה הצעד הבא שלי כעת. ושלא אעז לחזור ולחשוב על עצמי שם, לדמיין אותי בבסיס, בשגרה, כחלק בלתי נפרד מפס הייצור הבלתי נלאה. אני מרגישה שאני עומדת לצרוח אבל שכבר לא יצא לי קול.


תגובות (1)

פשוט מקסים.

29/07/2012 17:12
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך