הדרך בה נפרדנו

FakeSmilez 09/02/2019 206 צפיות אין תגובות

אני ואדוה היינו בלתי נפרדות.
קחו כל פתגם קלישאתי , אנחנו היינו אותם הפתגמים.
היינו כל כך שונות בכל כך הרבה מובנים והבולטת מכולן הייתה הנראות החיצונית,
אדוה הייתה נערת ספריה , משקפיים, השיער תמיד אסוף, לבושה בגדים רחבים, לבנה כשלג.
אני הייתי התלמידה המרדנית, בגדים צמודים, שיער חלק ארוך, שזופה, מאופרת תמיד!
אף אחד לא הבין איך החיבור נוצר ואף אחד לא הבין איך החיבור שלנו נותק.
אני בת 18 , מתגייסת טרייה .
אדוה בת 16, תלמידת תיכון .
משם הכל התחיל ,
הפערים התחילו כשהגיל מכניס אותך ל”חיים האמיתיים” ואותי בגיל 18 הוא הכניס.
עד הצבא הייתי נערת פרפר , התיכון היה הממלכה שלי ,הייתי מוקפת חברים, יוצאת למסיבות, החיים היו קלים ולכן אני ואדוה הסתדרנו, היינו שונות בנפרד אבל ביחד הכל היה מתחבר, כל נושאי השיחה.
רוב היום דיברנו על אופנה , רכילות סלבריטאית, בנים, דברים טיפוסיים של נערות עשרה, כל היום היינו ביחד, מסתובבות בקניונים שעות, מדברות על כל נושא שעות, היינו יחד בטוב וברע.
כשהתגייסתי, סיגל נערת הפרפר נעלמה כאילו לא הייתה קיימת.
בצבא יש אחריות , אתה הופך לאדם עצמאי ובוגר ונושאי נערות עשרה כבר לא עניינו אותי כלל. השינוי שלי היה אבסולוטי ומהיר, נהייתי מישהי אחרת , זרה.
ולאט לאט הגיעו האשמות,
“את לא האדם שאני מכירה”.
“את לא מתייחסת אליי” .
“את לא בגיל שלי בשביל להבין” .
“אדוה כשאת תגיעי לגיל הזה ולמעבר הזה את תביני , עכשיו את לא מבינה כלום”.
שתינו היינו במתקפה, אף אחד לא ויתרה ואף אחת לא הבינה את השניה.
השנים עברו והתרחקנו.

יולי 2018
אדוה בת 18, מתגייסת טרייה .
סיגל בת 20, משוחררת טרייה.
הרגע הגיע ,היא סוף סוף תבין על מה דיברתי ,האחריות, הבגרות, שינוי המחשבה אבל התזמון היה גרוע
כי סיגל הייתה “בחיים האמיתיים” של גיל 20 ,זה שונה מאוד ממתגייסת טרייה בת 18 ועם ההבנה הזו הגיע הפיצוץ, אדוה עזבה את הבית, שתינו לא יכולנו לגור תחת גורת גג אחת.
מחקתי כל זכר שהיה קשור אליה, תמונות, מתנות ,מספר הנייד שלה. לא היינו בקשר בכלל, מבחינתי היא לא הייתה קיימת.

נובמבר 2018
השעה 20:04.
אני מאמינה שלא הרבה קרה בשעה הזו, בדקות האלו.
בשעה 20:04 העולם שלי נחצה לשתיים.
אני יושבת בארוחת ערב עם החברות, הפלאפון מצלצל, אני מסתכלת על מסך הפלאפון.
המספר היה מוכר, מה פתאום היא נזכרה בי? עכשיו היא רוצה לדבר?
“אני יוצאת לדקה, שיחת טלפון”. אני מרימה את הנייד.
“הלו”. אני עונה בנשיפה עייפה אולי תבין את הרמז והשיחה תהיה קצרה.
” היי, מה קורה?”. היא שואלת.
“אאההממ… עייפה”. רמז, רמז, רמז…
“קשה לי”. היא אמרה, בבת אחת, בלי אזהרה, בלי הכנה, בלי הרבה הסברים. ואני בסביבה שלי,
בבועה הקטנה והמצחינה שלי באותם הרגעים לא הבנתי מה כבר יכול להיות קשה.
שתקתי ,חשבתי שאם אני לא יענה היא תבין שהתשובה לא אצלי.
“את יודעת אני לא מצליחה להחזיק את עצמי”. היא ממשיכה.
אני שותקת. כולנו ככה, לכולנו קשה.
“תקשיבי אדוה אני פה עם כמה חברות, חוזרת אליך עוד 10 דקות מבטיחה”.
“ביי” היא עונה מיד.
אני בטיפשותי לא הבנתי את משמעות השעה 20:04,
אני, החכמה, המתחשבת, שדואגת לכולם, שמרימה לכולם את מצב הרוח. לא הבנתי את המשפט “קשה לי”. 10 הדקות הפכו לשעה, השעה הפכה לשלוש שעות וכן כמו שאפשר להבין לא חזרתי אליה.

אני זוכרת את היום שבו סיימתי לעבוד מוקדם והחלטתי שאחזור הביתה ברגל,
הסצנה הבאה פשוט הייתה לקוחה מאיזשהו סרט הוליוודי אולי בוליוודי, מה יותר דרמטי?
מזג האוויר סגרירי , היא בסוף הרחוב ואני בתחילתו, קלטנו אחת את השניה וברגע שזה קרה
הדמעות בעיניים, לא בהיסטריה, מין בכי שקט .
הולכות אחת מול השנייה , ההליכה איטית, מבט ישיר, אנחנו פשוט חולפות אחת על פני השניה,
התמזל מזלי והתחיל לרדת גשם שהסווה את כל מה שהרגשתי.
לא ראיתי אותה מספר חודשים, שיערה התקצר, היא רזתה, הבגדים הרחבים נשארו,
כל כך רציתי לחבק אותה.
הסתכלתי לאחור ,אבל שם כבר הסרט ההוליוודי נגמר, היא פשוט המשיכה ישר.

זאת הייתה שיחת הטלפון האחרונה שלנו ,נובמבר ,ב-20:04.
אנחנו מאמינים שדברים כאלו לא יגעו בנו, שהם במקומות אחרים ,רחוקים מאיתנו.
אני עדיין כועסת על הדרך שבה נפרדה ממני , אני כועסת על עצמי יותר, כועסת על הדרך בה אני נפרדתי ממנה.
היא הייתה אחותי, אחת ויחידה.
אני מתקשרת לאימא לשאול מה שלומה
“קשה לי” אני אומרת לה
אני לא מצליחה להחזיק את עצמי”.
ואימא שותקת, היא כנראה עייפה.

הדרך בה נפרדנו
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך