היא וערוץ חמש

15/12/2012 479 צפיות תגובה אחת

פרק 1.

זאת היתה הפעם השלישית החודש שהיא אמרה לי שהיא רוצה לעזוב אותי.
לא שזה באמת היה איכפת לי או משהו, אבל לרגע הקדשתי לה את תשומת ליבי. אחרי דקה או שתיים, כשכבר התחלתי להשתעמם העברתי אותה לערוץ חמש והגברתי טיפה את הווליום. ההשתקפות של הפרצוף המדוכא שלה על המסך בדיוק הסתירה לי את התוצאה, וחשבתי לעצמי שככה לפחות נוצרת פה איזו שמץ הדדיות בסבל הרגעי הזה.
במחצית, כשהשחקנים ירדו לחדר ההלבשה והדמעות שלה אל הסנטר, הסתובבתי אליה והגשתי לה טישו. רשמתי לעצמי וי קטן של השקעה וקיוויתי שהיא מצליחה לראות את זה גם מעבר ללחלוחית.
היא מלמלה לעצמה משהו לא ברור והזיזה את הראש מצד לצד באיטיות.
במבחן התוצאה לעומת זאת, היא נשארה בטווח שאפשר לקרוא לו קרבה ולי זה בהחלט הספיק.
ראשה היה שעון לאחור והיד שלה היתה מונחת עכשיו על המצח. העדפתי את התנוחה הזאת כי היא לא דרשה ממני קשר עין ואפשרה לי התראה קצרה במידה ותחליט לבדוק את מצבי. תרגלתי את הפרצוף הכי עצוב ורציני שלי ושתקתי.

נשארנו ככה כמה דקות, ארוכות, נמרחות, והגב התחיל לכאוב לי. ביני ובין עצמי התלבטתי אם הכאב בגב מציק יותר מהחום שאני מרגיש בכפות הרגליים.
לא הצלחתי להגיע למסקנה חותכת, אז בתנועה חדה, שהצטערתי עליה בשניה שהתחלתי אותה, נשענתי קדימה והורדתי את הנעליים שהיא קנתה לי לפני שבוע בקניון.
למה הצטערתי? כי ברגע שזזתי קדימה, הכתף השמאלית שלי התחככה בברך שלה. מנסיוני למדתי זה מכבר שכל מגע קטן במצב עדין שכזה גורר אחריו מבט מלא תקווה מצידה. המבט הזה, בו העיניים שלה מסתכלות לי אל מאחורי האישונים לא משאיר לי מקום לאדישות ומכריח אותי לתגובה כלשהי.
לעזאזל, אילולי אותן נעליים אופנתיות והדוקות אולי הייתי מרוויח עוד שהות מועטה באותו מקום בטוח של התגפפות מחשבתית עם עצמי.
אך הנעליים נקנו, הכפות התחממו, הגב התכופף, הכתף קלות נגעה ואותו מבט חורך נישא לו אז מולי, והובילני לפתוח את פי. אז החזרתי לה את המבט הכי מזדהה שלי וטענתי כי אני לא יודע מה להגיד.

אי אפשר להגיד שהיא הופתעה, הרי כבר שנה וחצי שזאת בערך התשובה הכי עמוקה שאני מסוגל לתת. וזה כבר שנה וחצי שהיא מספיקה לי בהחלט אז למה בעצם להתאמץ ולהרחיב. היא המשיכה להסתכל עליי תוך כדי נענוע הראש, דבר שמצאתי מאוד מונוטוני ומציק אז ביקשתי ממנה להפסיק.
הדמעות שלה הפכו לאט לשבילים ברורים על לחייה, דבר שגרם לטיפות לרדת בצורה מהירה יותר. תהיתי כמה זמן היא תוכל לנגב את הסנטר עם אותה החתיכה של הטישו ואיך תתפרש ההליכה שלי להביא לה חדש.
את התשובה, בצורת מעבר לנענוע הגוף קדימה ואחורה וחיבוק ידיים חזק, קיבלתי מיד כשקמתי. התחרטתי וניסיתי לחזור אבל כבר היה מאוחר מדי ונתקעתי באמצע הדרך.
אני מחזיק מעצמי בעל נסיון בסיטואציות שכאלה ובעל מחשבה מסודרת העוזרת לי להוציא את המירב מהן. אך הפעם, זה היה קשה מהרגיל, ואותה התרוממות לא מחושבת דיה, הובילה לשתיקה ארוכה מצדה, שנמשכה הרבה מעבר להארכה ולתקצירים אם בכל זאת הייתי מצליח לצפות היום במשחק.
כשהיא סוף סוף פתחה את הפה ודיברה, כבר התקשיתי להתרכז ולצערי איני יכול לצטט פה משפטים או לתמצת רעיונות. לפי העובדה שמצאתי עצמי מכורבל איתה במיטה באותו לילה, אני מניח שהיא נתנה לי נסיון נוסף. “של ביחד”.
ככה זה כשהראש מתעייף. הגוף משלם על זה ביוקר.

——————————————————————————–

היא וערוץ חמש
דרג את הסיפור

תגובות (1)

זה פשוט מושלם !!
התיאורים , הרגשות , הכול…!! D:
פשוט וואו ~!
אתה ממש מוכשר !
אה ו…ברוך הבא לאתר ^-^

-קורן ביבר ♥

15/12/2012 11:54
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך